אנייס ורדה תיזכר בליבי לנצח כבמאית אשר תמיד נעה אל החופש. במרכז סרטיה ניצבות נשים עם אופי סקרני והרפתקני, החוקרות מרחבים לא ידועים ובדרך כלל מסרבות להישאר במקום אחד. על מונה, הגיבורה של סרטה "עוברת אורח" (1985), אומרת קריינות בתחילת הסרט: “I know little about her, myself, but it seems to me she came from the sea”. זוהי הגדרה טובה למונה עוברת האורח. היא באה מן הטבע, מן הים, ואין לה עקבות. היא לא במסע חזרה הביתה ולא מחפשת בית. היא אישה צעירה המבקשת מסע שוטטות חופשי, בסרט שמתרחש בחורף אחד בחייה, בו היא עוברת בין מרחב פיזי אחד לאחר: בערים, בכפרים, בכבישים ובשדות. התיק שעל גבה הוא כל רכושה ולכל אורך הסרט היא לובשת את אותם בגדים ומשיגה כסף ומזון כשמזדמן לה. האנשים שמונה פוגשת בדרך הם כמו נקודות ציון עליהן היא חולפת ומהן היא ממשיכה הלאה, מאחר והמרחב הפיזי עצמו הוא המניע שלה למסע.
לעומת "עוברת אורח", הפרשנות של אנייס ורדה למסע במרחב היתה שונה מאוד כעבור 32 שנה, כאשר יצרה את הסרט "אנשים ומקומות" (2017) יחד עם האמן JR. ב"אנשים ומקומות" קורה תהליך הפוך, המסע הפנימי של האנשים והזיכרון הוא המרחב עצמו. כאן עוברת האורח היא ורדה, שיוצאת יחד עם JR למסע ברחבי צרפת ובו הם מצלמים את האנשים שבדרך ומציגים את תצלומיהם על גבי קירות המרחב הפיזי: על גושי בטון, בתי מגורים ובניינים עזובים. בכפר הראשון בו הם עוצרים, ורדה אומרת שהיא רוצה לתעד מקומות ואנשים לפני שהם יתפוגגו וישכחו. אפשר לומר שהפחד לשכוח סיפורים של אנשים מניע את תיעוד המצלמה כמו מנגנון הישרדותי לשמירה על הזיכרון ולמעשה הוא המניע למסע במרחב הפיזי.
איך יתכן שמוטיב המסע במרחב עבר שינוי כה משמעותי אצל ורדה? האם זה מעין תהליך התבגרות? או שאולי היא גילתה שישנם גבולות למסע הנשי במרחב? אם ננסה להסתכל על זה מנקודת מבט זו, השוני בין שני הסרטים יכול להצטייר כמעין תהליך ביות שורדה עברה במהלך חייה, בחיפושה אחר גבולות החופש הנשי. מפה נשאלת השאלה: האם אישה יכולה לצלוח את המסע? האם אישה יכולה להיות עוברת אורח?
בשנת 2022 מתחשק לי לומר "בטח", אבל הדבר הכי טוב שאני יכולה לומר זה שאנחנו בדרך לשם. שוויון בין המינים הוא חלק מהשיח, וגם בקולנוע יש בהדרגה יותר במאיות ויוצרות שכמו ורדה חותרות אל החופש ומרחיבות את היריעה של גבולות המסע הנשי. אבל בשנת 1985, כשהיא יצרה את "עוברת אורח", זה לא היה מובן מאליו שאישה תבקש נוודות משולחת רסן שכזו.
למעשה, סצנת הפתיחה של עוברת אורח לא מותירה לצופות ולצופים ברירה אלא לאחל למונה שתתיישב במקום אחד ותעצור. סצנת הפתיחה היא בעצם הסצנה האחרונה בהשתלשלות האירועים בסרט. אין זה שוט פתיחה פנורמי של הליכה בשדות, או שוט מרחף אפי שמוכר לנו מסרטי מסע אחרים, אלא סצנה בה מוצאים את גופתה של מונה מוטלת זרוקה בשדה. מהי מנגינת הדרך של הסרט אם הצופה מתחיל.ה את המסע בידיעה שזהו האקורד הצורם שבו יסתיים המסע של החופש במרחב?
בעדויות האליבי ששזורות לאורך הסרט, אנשים מדברים על הריח של מונה ועל הלבוש המזופת שלה, בטענה שאישה לא יכולה לשוטט ככה בדרכים. אין זה פלא שהם חושבים זאת מאחר ואמונה זו טבועה בנו משחר הבריאה. הרי לכולנו סיפרו שאפילו בתקופה הקדמונית נשים היו המלקטות והגבר הצייד היה זה שיוצא מהבית אל המרחב. בעצם הבחירה בדמות נשית כמו מונה, ורדה סירבה להתביית ולהתיישב, אך אפילו העדויות העגומות של הדמויות בסרט מוכיחות כמה צער היא חשה על צמצום החופש הנשי. היא כמו מבכה את הגזירה המגדרית בעולמנו, בו אישה המסרבת לביות חייבת להיות אבודה עם סוף מר, כמו זה שכתבה למונה כאן.
למזלנו, בדרכה שלה, ורדה מצאה במהלך השנים את המינון הנכון לה, בו הצליחה לחיות חיים של עוברת אורח, והייתה במאית שלא הפסיקה ליצור ולבחון גבולות עד הרגע האחרון. בסרטיה היא תיעדה מרחבים עם אותה הסקרנות הנוודית של מונה. היא לא נתנה לגזירה המגדרית לייבש את חלומה של אישה חופשית שיוצאת להרפתקה.
ובכל זאת אני תוהה, מה התהליך שורדה עברה עם השנים? אחרי צפיות חוזרות בשני הסרטים, חלק ממה שהבנתי הוא שעמוק בפנים, גם הסרט "עוברת אורח" וגם הסרט "אנשים ומקומות" מונעים מהצורך במסע פנימי כמוטיבציה למסע פיזי במרחב. אך האם יש בכלל מסע במרחב שהוא לא מסע פנימי סובייקטיבי? ייתכן שאלה חלק מהמסקנות של ורדה –כל מסע במרחב הופך את המרחב הפיזי למרחב סובייקטיבי. המרחב מכיל נרטיבים רבים כפי שמדגימות העדויות על מונה. פעמים רבות אנשים דיברו על אותו המרחב והזמן, אך בעדותו של האחד הסיפור היה שונה לגמרי מבעדותו של האחר. אולי המקום היחיד שבו קיים מרחב זה בכלל הזיכרון. הזיכרון שקיים באנשים שחוו חוויות במרחב עצמו.
כאשר התצלומים של אנשי המקום ב"אנשים ומקומות" מונצחים על גבי קירות המרחב הפיזיים, הסיפורים שלהם נהפכים למיתיים. האם הסיפור של אותו אדם שנבחר לסרט ותצלומו הוטמע על גבי קירות הכפר, חשוב יותר מסיפורם של שאר תושבי הכפר, או רק בעיני היוצרים? כיצד נראה המרחב של הבית, עליו מתנוססת כעת תמונה של אישה אחת ספציפית, בעיני אישה אחרת שגרה באותו הכפר? אם לדוגמא הזיכרון של האישה האחת מאותה אישה התלויה על הקיר הוא שלילי, בגלל אירוע מהעבר למשל, יכול להיות שאותו המרחב ישנה פנים עבורה? אולי בכך המרחב הפיזי, עליו תלוי תצלומה של האישה הזכורה לרעה, ייצבע בצבע הזיכרון של זמן אחר.
יותר מכל, סיקוונס הסיום של "אנשים ומקומות" חותם את הסרט בניצחון הזיכרון הסובייקטיבי על חשיבות התיעוד האובייקטיבי של המרחב עצמו. בסיקוונס הזה ממש לקראת סוף המסע, ורדה נפגעת מאי הגעתו של ז׳אן לוק גודאר לפגישה שקבעה איתו. דווקא אז מחליט JR להוריד את משקפי השמש שלו עבורה, אחרי שביקשה זאת ממנו שוב ושוב לאורך המסע שלהם והוא סירב לה נחרצות. כעת אחרי שנרקמה חברות בין השניים, הוא מוריד את המשקפים שלו בשבילה למראה דמעותיה העצובות. האבסורד הוא שאחרי שכל כך ציפתה לרגע הזה שבו הוא יסכים לחשוף את עיניו לפניה, היא לא מצליחה לעת זקנה לראות בבירור את עיניו. הכל יוצא מפוקוס והתמונה נראית כמו בבואה מטושטשת של דמות ללא פנים. דווקא אז היא משיבה לו משפט שהוא כמו דימוי להשלמתה עם סוף המסע שלה: היא אומרת לו ״אני רואה אותך״. המבט הממשי על המרחב, או על עיניו של JR, כבר לא משנה כי היא רואה את האדם שהוא באמת ובתמים, גם בלי התיעוד האובייקטיבי של המצלמה. כך הם מפנים ראש ומביטים לנוף הנהר שמולם. אנחנו כצופות וצופים כבר שוכחים מיופי הנהר, מקסם המרחב הפיזי, ונשבים בעומק הקשר הבין אישי שמעניק את המשמעות למרחב. משמעות שתשמר בזיכרון הסובייקטיבי שלו ושלה.
חכמים ממני אמרו, ובצדק – כי גם מצלמה לא יכולה לתעד באופן אובייקטיבי את המרחב. אם הזיכרון הופך למרחב אותו ורדה מתעדת, המרחב מתפקד כמו זיכרון סובייקטיבי של נקודת מבט אחת, עם נרטיב אחד, והוא למעשה נקודת מבטה של עדשת המצלמה של ורדה. עדשת המצלמה שדרכה כנראה מצאה את החופש שכמהה לו. בדרכו של המנגנון הקולנועי, המקום הפיזי המתועד נתון לבחירת פריים אחד, שבו היוצרת מחליטה מה נכנס אליו ומה לא ובאילו זווית, אור, צבע ושעה. גם המרחב הקולנועי המתועד הוא תמיד מרחב סובייקטיבי. לא כך נראה המרחב, אלא כך נראה המרחב בעיני מי שמתעד.ת אותו.
בחינה של "עוברת אורח" בהקשר זה מראה כי ורדה בחרה שבמשך חורף שלם ילווה את הסרט ענן אפור וגדול, שצובע את הפריים יותר ויותר ככל שמצבה של מונה מתדרדר. האם כל יוצר היה בוחר להעניק למסע הזה אור קודר שכזה? או שמא רק ורדה, בשל מכלול הנסיבות האישיות שלה, בחרה ליצור סרט ללא קרן שמש מבצבצת באף יום ואף שעה. בנוסף, כאשר היא מתעדת בסרט מרחב של ערים שונות בצרפת, היא לא מאפשרת לצופה לזהות את העיר על ידי שום סימן היכר או מקום מזוהה. אין ברחוב שום סמל אייקוני שיאפשר לצופה לזהות היכן מונה משוטטת. העיר מתפקדת כעיר מטאפורית והמרחב נשאר חסר שם וחסר זהות, ובכך ורדה מעניקה לו חופש מהקשר לזיכרון הצופה.
היופי הוא שאם מרחב הוא סובייקטיבי ומהווה זיכרון של אדם אחד עם נרטיב אחד, יום יבוא והמרחב שהקולנוע יתעד יוכל להיות חופשי ולאפשר נוודות א־מגדרית. אנחנו חיים בעידן משתנה שבו הקולנוע מתחיל לייצג נקודות מבט מכלל צבעי הקשת האנושית מאחורי עדשת המצלמה שלו. כך אולי נגלה עם השנים סוגי מסעות שונים, תפיסות מרחב חדשות שלא הכרנו, ועוד יוצרות קולנוע אמיצות כמו אנייס ורדה, שביקשה חופש כיוצרת וכאישה וגילתה בדרכה מרחבים חדשים ולא ידועים.
