ברוסיה, כיאה למדינה הגדולה בעולם, ישנם עד היום מרחבים עצומים שבני האדם בקושי נגעו בהם. רוסיה מורכבת ממישורים עצומים שרוב תנאי האקלים בה הם קיצוניים ומגוונים: מערבות בדרום ויערות אינסופיים בצפון, גידולי טונדרה בחופים הצפוניים ועוד. באותם אזורים שונים חיים מגוון תרבויות ואנשים שנוספו ונכבשו על ידי האימפריה הרוסית לאורך השנים. אין סרט שמשקף את המרחב הרוסי, ומייצג את אותו דיסוננס בין המרכז למרחבי הספר, כמו סרטו של הבמאי היפני אקירה קורווסאה "דרזו אוזלה" (1975), שמתרחש כולו ביערותיה העבותים והמושלגים של העיירה הסיבירית טאיגה.
סרטו הקודם של קורוסאווה, "דודסקדן" (1970), נחל כישלון מסחרי גדול שגרם לחברות הפקה ביפן לא להסתכן בהפקת סרטיו ובעקבות כך גם הוביל לניסיון התאבדות של קורווסאה שנה לאחר מכן. זה אולי מסביר את המעבר הזמני של הבמאי לטריטוריה (ומימון) סובייטי בסרט הראשון שיצר לאחר מכך, "דרזו אוזלה", המבוסס על ספר מסעות באותו השם של החייל, אתנוגרף ומגלה הארצות ולדימיר ארסנייב מ-1923. זהו הסרט היחיד בקריירה של קורווסאה שנעשה מחוץ ליפן ולא בשפה היפנית, וכן היחיד שצולם בפורמט פילם של 70 מילימטר. בנוסף, הוא הסרט השני מטעם ברית המועצות שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר אחרי "מלחמה ושלום" בשנת 1968.
"דרזו אוזלה" משקף את הגישה הרוסית לשממה והספר, שבדומה לגישות התרבותיות במערב, גם היא דוגלת כי הטבע והלא־מודע שהוא מכיל משרת את הרצון להתרחבות ציוויליזציונית כאקט קולוניאליסטי של החדרה של תרבות וקידמה לילידים המקומיים "הברברים", התקועים מאחור בזמן. עלילת הסרט מתחילה כאשר ולדימיר נשלח מטעם משלחת של הממשלה הרוסית "להפריח" את השממה ולנצל למען האימפריה את אוצרות הטבע והמרחב ברוסיה, שכף רגלו של אדם בקושי דרכה בהם. בטאיגה, הוא חובר לצייד מקומי בשם דרזו אזלה, ומסעותיהם יחד מתוארים במהלך הסרט, ונגמרים במותו של דרזו.
קולוניאליזם במרחב הרוסי
בדרך כלל, בקולנוע העולמי מתעסקים בעיקר בקולוניאליזם אירופאי ופנים אמריקאי, כמו במערבונים וסרטי מיסיונרים. יש דמיון רב בין התפיסה האימפריאלית בסרטים האמריקאים לזו בסרטים הרוסים – בשניהם יש השתלטות של אירופאים לבנים על שטחים נרחבים המיושבים בעיקר על ידי ילידים: הקוזקים, הגולדי ועשרות מיעוטים אתניים אחרים ברוסיה ובברית המועצות, ואינדיאנים בני שבט הסו והאפצ'י בארצות הברית. דמותו של ולדימיר ארסנייב ב"דרזו אוזלה" היא ייצוג מושלם של דמות הכובש על פי תפיסת הקולוניאליזם של אותן השנים. ולדימיר מוצג בסרט כמגלה הארצות המערבי האולטימטיבי: הוא נשלח על ידי השלטונות בסנט פטרסבורג והחברה הגאוגרפית הרוסית למספר משלחות בקצה המזרחי של האימפריה בשביל לערוך סקר ארכאולוגי, ולמרות שמאמין בקדמה ובחקר העולם הקיים, הוא עדיין מכבד ומעריך את הקבוצות האתניות המקומיות ולא מזלזל בהן. ולדימיר מעריץ את דרזו, בן בני הגולדיים, על התושייה והידע שלו, ומלבד לחקור את הטבע, הוא גם חוקר את תרבות המקומיים. אך כפי שאנו רואים באיזורים של בני המיעוטים במזרח סיביר, למרות שהקולוניאליזם הביא איתו גם את "הנאות" המודרניזם, כמו כלי נשק, סיגריות ואלכוהול, זה לא שיפר את רמת חייהם של בני הגולדי (וקבוצות נוספות), ואולי רק החריף אותה.
"דרזו אוזלה" הוא כמובן אינו הסרט היחידי שמתעסק בהתרחבות האנושית והפרחת השממה ברוסיה. הנושא העסיק סרטים נוספי המתאפיינים גם הם בקדמה ובתיעוש שקרו תחת ברית המועצות, ובדומה לאימפריאליזם הביאו להשתלטות האדם על הטבע והרחבתו של המרחב הרוסי על חשבון שטחים טבעיים. אחד הסרטים הבולטים שהתעסקו בנושא הוא "המכתב שלא נשלח" (1960) של מיכאל קאלאטוזוב, העוקב אחרי מספר גיאולוגים בהנחייתו של מדריך דרך, שנשלחו מטעם הממשלה למצוא יהלומים בערבות הטאיגה בסיביר. פה הטבע, שאינו ניתן לאילוף בקלות, הוא הפכפך ומסחרר ומשמש כמראה לרגשות של הדמויות במהלך הסרט. "סיביריאדה" (1979), של הבמאי אנדריי קונצ'לובסקי, הוא אפוס הנמשך ארבע וחצי שעות ועוקב אחר עיירה קטנה בסיביר במשך שלושה דורות לאורך המהפכה הקומוניסטית, מ-1904 ועד לשנת 1964. הוא מגולל את מאבק המקומיים בממשל, המתכנן לבנות סכר הידרואלקטרי שיגרום לטביעת הכפר כולו מתחת למים.
סרט שהושפע מ"דרזו אוזלה" וסרטיו הנוספים של קורואסווה הוא "אורגה" (1992), סרטו של ניקיטה מיכאלקוב. זה סרט שנוצר אחרי התפרקות ברית המועצות ולכן גם מציג גישה פוסט סובייטית. "אורגה" מתרחש במונגוליה בשנות ה־80 ומתמקד בגמבו, רועה צאן המנסה לקיים יחסי מין עם אשתו אך נתקבל בסירובה לשכב ללא אמצעי מניעה מכיוון שכבר יש להם ארבעה ילדים. במקביל, נהג רוסי שיכור בשם סרגיי מבצע תאונה קרוב ליורט – האוהל בו גמבו מתגורר, ומלווה אותו העירה בשביל לקנות קונדומים. אותו מסע מפגיש את המודרניסט המערבי עם הרועה המונגולי, שמייצג סגנון חיים שלא השתנה במשך מאות שנים. זה משקף את אותו הדיסוננס בין המודרניזציה למסורת שמתקיים בסרטים הרוסיים, כמו "דרזו אוזלה" שעושה זאת בצורה הגדולה והאפית ביותר.
הטבע כדמות מרכזית
כל הסרטים אותם ציינתי מתייחסים לטבע ולמרחבים עצמם כדמות מרכזית בפני עצמה. הם לא מציגים דמויות של אנטגוניסטים, אלא רק בני אדם בעימות נגד הטבע אותו הם רוצים לאלף. דרך "דרזו אוזלה" קורווסאה מצא דרך לייצג את האנושי בטבע. דרזו הוא חלק מקבוצה ילידית בשם הגולדי (ננאי) הנמצאת בסיביר ובצפון סין ומונה כיום רק כ-18 אלף איש. בני הגולדי מאמינים בשאמניזם ועולם הרוחות, ובסרט, דמותו של דרזו מתייחסת ליסודות הטבע כאנשים, באומרו, "אש זה אנשים, כשאש כועסת הטאיגה נשרפת ימים רבים, כשאש כועסת זה מפחיד. כששמים כועסים זה מפחיד. כשרוח כועסת זה מפחיד. אש מים ורוח הם שלושה אנשים עוצמתיים".
במהלך מסעותיהם, ולדימיר ודרזו נקלעים לעימות עם טיגריס סיבירי, שקרוי "אמבה" בפי בני הגולדי, הנחשב לחתול הגדול בעולם וזוכה לחשיבות רבה ויראת כבוד בזרם השאמאניזם של בני הגולדי. עבור דרזו, להרוג את האמבה זה חטא שאין כמותו כלפי אלי היער, והעונש על כך הוא מוות. ברגע של בהלה, דרזו יורה בטיגריס והורג אותו. מרגע זה, דרזו הרגוע תמיד, כעת אחוז בהלה ופחד אובססיביים שהופכים את השהייה במחיצתו לכמעט בלתי נסבלת. למרות סירוביו החוזרים של דרזו לבקר בביתו של ולדימיר לאורך הסרט, בעקבות הפחד מהמוות הוא נעתר להצעת ולדימיר לישון בביתו, אך לאחר עשורים של חיים ביערות סיביר ללא בית קבוע, הוא לא מצליח להתאקלם. לאחר שהות זמן קצרה בביתו של ולדימיר ומשפחתו, שואל דרזו: "איך אנשים יכולים לחיות בקופסא?". דרזו מסתבך עם גורמי אכיפת החוק כאשר הוא מנסה לבצע פעולות ציד בסביבה העירונית, ובסופו של דבר מגיע להבנה שלא יוכל להתאקלם לסגנון החיים המודרני. בעקבות כך דרזו בוחר לחזור ליערות, בהם הוא בסופו של דבר מוצא את מותו.
עלילת הסרט עצמו מתחילה מהסוף, בחיפושיו של ולדימיר אחר קברו של דרזו, לאחר שכבר התחילה התיישבות באזור מחייתו. כשולדימיר מגלה שהקבר נהרס במהלך הבנייה החדשה, נוצר דיסוננס ופער אירוני ניכר בין החברות העמוקה של השניים לבין מחיקת זכרו של דרזו, שנגרם כתוצאה מעבודה של אנשים כמו ולדימיר, החוקרים ומפתחים את העולם למען המודרניזציה והתרחבות המרחב האורבני. בסיום הסרט אנו מגלים שלא רק שזכרו של דרזו נמחק בגלל פעולותיו של ולדימיר, גם אם באופן עקיף, אלא גם עצם מותו נגרם הוא תוצאה נסיבתית שלהן: דרזו נהרג כאשר נשדד ממנו רובה משוכלל שולדימיר העניק לו. כך, בשני קצוות הסרט, גם בהתחלה וגם בסוף, אנחנו לא משלימים עם אובדנו של דרזו, שכמו הטבע, הוא נשדד ונמחק ממנו כל זכר. דרזו למעשה, האינדיקציה היחידה לחייו היא בזיכרונותיו של ולדימיר המערבי. קברו נהרס ולא נמצא יותר, ואחרי שולדימיר ומשפחתו ימותו, גם דרזו יישכח.
הדיסוננס של הקולוניאליזם הרוסי בא לידי ביטוי גם במבע הקולנועי: קורווסאה ידוע בשימוש שלו בכוחות הטבע ומזג אוויר כאמצעי סגנוני, ורוב "דרזו אוזלה" מורכב מלונג שוטים רחבים העוטפים את הדמויות ביער הסיבירי האינסופי. באחת מהסצנות המרשימות בסרט, ובקריירה של קורוסאווה בכלל, ולדימיר ודרזו מתרחקים מיתר משלחת החקר בשביל לראות אגם קפוא בקרבת מקום, ולמרות אזהרותיו הרבות של דרזו על השעה המאוחרת ולדימיר ממשיך בדרך.
בסצנה, שמורכבת כולה מצילומים מרוחקים וארוכים, הגיבורים שלנו נראים קטנים לעומת הטבע הנושף בעורפם. רוחות קרות מחרישות אוזניים מתחילות לנשוב, אותן אנחנו לא רק שומעים אלא גם רואים איך משפיעה על הצמחייה מסביב, ומכסה את עקבות הגיבורים, שבשלב מסוים הולכים לאיבוד. אחרי שקיעת השמש, אנחנו רואים רק את הצלליות של גיבורינו ולא את גופם ופניהם, עד שולדימיר מתעלף על הקרח הקפוא. מהצילום המרוחק קורוסוואה חותך לקלוז אפ מוחשך על פניו מחוסרות ההכרה של ולדימיר. החושך מופר על ידי אלומת אור קטנה שנוצרת מחריץ בין עשבים. זו למעשה קפיצה לא רק בגודל הצילום אלא גם בזמן ובמקום, שממנה אנו למדים שדרזו הציל את ולדימיר והביא אותו למקום מבטחים. המעשה של דרזו הוא הניצחון על פני הטבע, ומחזיר לדמויות את תכונותיהן האנושיות בדימוי הצילומי.
אותו אקט קולוניאליסטי של החדרת הקדמה והתרבות שנמצא בסרטים הסובייטים נמצא ב"דרזו אוזלה". אך לקדמה הזו יש מחיר, ולא רק לילידים המקומיים שמקבלים את הטראומה של הכיבוש. הסרט מסמל כיצד המודרניות מנוונת אותנו להתמודדות שלנו מול הטבע, ואיך היא מפרה את ההרמוניה שבין המקומיים לסביבתם, היבט שניכר ב"דרזו אוזלה" יותר מבכל הסרטים האחרים. "דרזו אוזלה" ממחיש דרך המרחבים שלו ודרך דמותו דרזו את מה שאבד עם הפיתוח והתיעוש, ואולי אפשר לטעון שבעזרת הסרט והסימבוליות שלו, קורוסוואה מנסה לייצר אמירה אוניברסאלית ולא רק רוסית. כיפני, קורווסאה מכיר טוב מאוד אסונות טבע ושינויים שאין לנו שליטה עליהם – שכן טייפונים, רעידות אדמה וצונאמי פוגעים ביפן באופן קבוע. וכך המסר הנובע מהסרט הוא שאנחנו תלויים בטבע ולכן אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו בהרמוניה, אחרת הוא יתנקם בנו בסוף.
