3

אתמול לנצח: שכבות של נוסטלגיה בטרילוגיית ״לפני״ של ריצ׳רד לינקלייטר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

למרות שהבמאי האמריקאי ריצ׳רד לינקלייטר כבר בן 60, ושמאחוריו קריירה ארוכה בת למעלה משלושה עשורים, נדמה שרק בשנים האחרונות שמו נעשה מוכר גם לקהל הרחב – עם ההכרה יוצאת הדופן לה זכה סרטו התבגרות (2014). מבחינתי, דווקא טרילוגיית הסרטים אודות סיפור אהבתם של ג׳סי וסלין (סדרה אשר ייתכן ובקרוב יתווסף לה חלק רביעי) היא יצירת המופת הגדולה שלו. הסרטים לפני הזריחה (1995), לפני השקיעה (2004) ולפני חצות (2013), אשר מהם מורכבת הטרילוגיה, מהווים דוגמא מושלמת לטביעת ידו הייחודית של לינקלייטר, והם – עוד לפני התבגרות – אלה שממצבים אותו כאחד האוטרים המשמעותיים והמרתקים של הקולנוע האמריקאי העכשווי.

במרכז הסרטים הללו, ובמרכז יצירתו הקולנועית באופן כללי, בולט העיסוק בזמן ובזיכרון. דרך השפה הקולנועית שפיתח עם השנים ותוך בחירות אמנותיות חריגות ומקוריות, מייצר לינקלייטר שוב ושוב דיון על היחס בין הזמן הקולנועי לזמן ה״אמיתי״, ועל הקשר בין הזיכרון של הצופה לזיכרון של הדמויות. סרטיו בכלל, וסרטי הטרילוגיה בפרט, טבולים תמיד בנוסטלגיה – כזו שלעיתים עלולה לגלוש למחוזות של קיטש, אולם הוא לא מאפשר להם להישאר במחוזות אלו לאורך זמן. הנוסטלגיה היא הכוח שמניע את הסרטים הללו, ודרכה ארצה לבחון אותם, תוך הדגמה של האופנים השונים בהם היא באה לידי ביטוי.

עלילת הסרט הראשון בסדרה, לפני הזריחה, נפתחת עם פגישתם הראשונה והאקראית של ג׳סי האמריקאי וסלין הצרפתייה, ברכבת הנוסעת מבודפשט ליעדים שונים באירופה. כבר מהרגע הראשון נוצרת בין שני הצעירים הכריזמטיים כימיה ברורה, וכשג׳סי מציע בספונטניות לסלין לרדת מהרכבת ולבלות ביחד עמו את הלילה בוינה, היא מסכימה. השניים משוטטים בעיר תוך כדי שיחה (כפי שיעשו לאורך כל סדרת הסרטים, במקומות שונים ויפים לא פחות). השיחה קולחת, כשהם מדלגים בין ויכוחים על אמונה, איכות הסביבה ומגדר לדיונים ממושכים על תרבות ואמנות, על חינוך והתבגרות, על חלומותיהם ושאיפותיהם – ומעל הכל, כמובן, נוכח גם הדיון הרפלקסיבי על אהבה ומערכות יחסים. כשמגיעה לבסוף השעה בה ג׳סי אמור לצאת לשדה התעופה ולעלות על טיסתו חזרה לארה״ב, הוא וסלין מחליטים לא להחליף פרטי קשר ומספרי טלפון, ובמקום זאת להיפגש כעבור שישה חודשים בדיוק באותו המקום – מעין אתגר רומנטי שלא ברור האם מישהו מהם חשב עליו מספיק.

מתוך לפני הזריחה

אל הסרט השני, לפני השקיעה, מגיע הצופה, ויחד איתו גם הדמויות, תשע שנים מאוחר יותר. במהרה מסתבר כי השניים לא נפגשו כעבור שישה חודשים – וגם הסיבה המאכזבת לכך נחשפת – אולם כעת, כשג׳סי הנו סופר מוערך המגיע להשקה של ספרו בחנות ספרים פריזאית, סלין מוצאת אותו שם. השניים מבלים יום נוסף ביחד, הפעם בעיר האורות, ומשוחחים בבתי קפה וברחובות אודות פגישתם הקודמת על התמורות שחלו בחייהם מאז. בסיום, מוצא את עצמו ג׳סי בדירתה הפריזאית של סלין. הוא מחליט לאחר במכוון לטיסה שלו בחזרה לארה״ב, על מנת להישאר עמה.

הסרט מזכיר מאוד את קודמו (מלבד גילם של השחקנים והדמויות, והעיר בה מתרחש המפגש), אולם אלמנט צורני שבולט בו עוד יותר מאשר בלפני הזריחה הוא הבחירה להציג את העלילה בזמן כמעט-אמיתי: אורך המפגש שלהם מקביל פחות או יותר לאורכו של הסרט עצמו.

בסרט השלישי בסדרה, לפני חצות, ג׳סי וסלין הם כבר זוג מבוגר ונשוי בשנות ה-40 לחייהם, אשר להם בנות תאומות צעירות. הארבעה נופשים עם חבריהם ביוון בחודשי הקיץ. ג׳סי הספיק להתגרש מאשה אמריקאית עמה התחתן בעבר, להם גם ילד משותף, אותו הוא וסלין מסיעים בתחילת הסרט אל שדה התעופה. כעת, לראשונה בכל הטרילוגיה, הסרט לא מפגיש את הזוג אחרי שנים של ניתוק, אלא מבצע מהלך הפוך: הוא מגבש ויכוח הולך וגובר ביניהם, אשר יאיים לפרק את הקשר הזוגי שנרקם לאורך הסדרה. כפי שקרה גם בסרטים הקודמים, הסוף מותיר את הצופה עם חוסר ודאות לגבי המשך היחסים ביניהם (גם אם קשה שלא לראותו כאופטימי, בסופו של דבר).

הטרילוגיה השאפתנית חורגת מהז׳אנר המוכר של הדרמה הרומנטית בכמה מובנים. בראש ובראשונה, ניכר כי לינקלייטר מעוניין שהצופה יהיה מודע, לפחות ברמה הבסיסית, לנסיבות ההפקה ולאופן שבו הסרטים העצמאיים הללו נוצרו ועשו את דרכם אל האקרנים. כל אחד מסרטי ההמשך צולם כ-9 שנים לאחר קודמו, והפגיש שוב בין הדמויות הראשיות, ג׳סי וסלין, אך גם בין השחקנים (איתן הוק וז׳ולי דלפי המופלאים), המגלמים אותן. גם הם, כמו גיבורי הסרטים הללו, התבגרו בכמעט עשור בכל פעם, וגם הם, כמוהן, זוכרים את הפרקים הקודמים בסדרה ומתייחסים אליהם מבחינה רגשית ומילולית. כמו ג׳סי וסלין, וכמו איתן וז׳ולי, כך גם הצופה שב בכל פעם ובוחן מה השתנה בהווייתן ובהופעתן של הדמויות, לצד אלו של השחקנים, ומתוך כך בוחן גם את השינויים והתמורות שחלו בו עם השנים.

מתוך לפני השקיעה.

הנוסטלגיה שמתעוררת בליבו של הצופה בעקבות הבחירה לאחד בין הזמן הקולנועי לזמן ההפקתי-מציאותי מאפשרת מבט כפול (ואף משולש) אל העבר, המשלב געגוע לצעירותן של הדמויות, לצעירותם של השחקנים המגלמים אותן (שפניהם הצעירות הונצחו בסרט הראשון), ואם נרצה גם ל״נעוריו״ שלו עצמו. באופן הזה היכרות והבנה עם האופן שבו בחר לינקלייטר לצלם ולערוך את הסרטים הללו, תוך התייחסות לזמן הממשי שעבר במציאות, מעצימה מבחינה רגשית את חוויית הצפייה בהם. היא הופכת את הטרילוגיה לאירוע קולנועי חריג למדי, המזכיר פרויקטים תיעודיים בסגנון ״ילד בן זמננו״ של הבי.בי.סי יותר מאשר דרמה רומנטית אמריקאית ממוצעת.

העיסוק בזמן בולט כבר מסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת של הסרט הראשון, לפני הזריחה, שמתרחשת על הרכבת בה נפגשים לראשונה ג׳סי וסלין. לא במקרה נפתח הסרט בדימוי של מסילה: רכבות בסרטים, ובאמנות בכלל, מסמלות פעמים רבות (כמו שבילים וצמתים) מגוון של בחירות ואפשרויות שניצבות בפני האדם. הרכבת הנוסעת על המסילה, אשר נמצאת בתנועה מתמדת, מסמלת בסרט את חלוף הזמן – תחום העיסוק התמטי המרכזי של לינקלייטר.

נושאי השיחה של ג׳סי וסלין לאורך המפגש הרציף שלהם מרגע פגישתם בקרון הרכבת הם מגוונים, כאמור, אולם ניכר כי הדמויות עצמן עוסקות שוב ושוב במחשבות על זמן וזיכרון. מחשבות אלה באות לידי ביטוי, לדוגמא, ברעיונות שהן מעלות על התבגרות. ברגע זכור מהסרט, אשר ניתן להתייחס אליו ככזה המכונן את הסדרה כולה, מנסה ג׳סי לשכנע את סלין לרדת עמו מהרכבת בספונטניות. הוא מציע לה להתייחס אל המפגש שלהם כאל מסע אחורה בזמן, אותו עוברת סלין מהעתיד, אשר בוחנת מה היה קורה לו הייתה נשארת עם ג׳סי באותו היום: ״תדמייני את עצמך בעוד 20 שנה, חושבת על הרגע הזה שבו לא ירדת מהרכבת עם ההוא שהציע לך, לא יודעת מה יכול היה לצאת מהמפגש הזה״. כשצופים בסרט, ובמיוחד ברגעים יפים שכאלו מתוכו, קשה להאמין שלינקלייטר והשחקנים (שכתבו עמו את התסריט) לא חשבו לצלם סרטי המשך ללפני הזריחה. זה מדהים מכיוון שהעיסוק בזמן ובאפשרויות המוגבלות שעומדות בפני האדם – בבחירות שנעשו ושלא נעשו, בשבילים בהם בחר לצעוד ובאלו שלא – הנו עיסוק מרכזי כל-כך ביצירה, שרק הולך ומתבלט ככל שצוללים אליה.

רגע יפהפה נוסף של מבט אל העתיד בפרספקטיבה נוסטלגית מתרחש בסיום הסרט, עת הפרידה של סלין וג׳סי לפני טיסתו בחזרה לארה״ב. הוא מבקש ״לצלם אותה״, כדי שתהיה לו מזכרת (בפועל, הוא רק עומד מולה ומתבונן בה), והיא, נבוכה, עומדת מולו ומאפשרת לו לחרוט אותה בזיכרונו. לא רק שיש ברגע הזה מחשבה של ג׳סי, מראש, על הגעגועים שיהיו לו לאישה שהוא פגש במקרה על הרכבת באותו היום, אלא שישנה גם הבנה שלו ושלה ששום דבר לא יראה כך – לפחות לא בדיוק כך – לעולם. בכך, יש בפעולת הצילום הדמיונית של ג׳סי גם רובד רפלקסיבי כלפי הסרט עצמו וכלפי פעולתו של הקולנוע, אשר מנציח את השחקנים והדמויות במצבם הנוכחי ומקפיא אותם בזמן. ג׳סי לא מצלם את סלין באמת באותו הרגע, אבל הבמאי לינקלייטר דווקא כן, באמצעות מצלמת הקולנוע.

מתוך לפני הזריחה.

לפני הזריחה מאופיין בשוטים ארוכים במצלמת כתף, ובאסתטיקה חופשית, משוחררת וכמו-מאולתרת. זהו סגנון אשר שואב השראה, בין היתר, מהבמאי העצמאי האגדי ג׳ון קסאווטס (אם כי בניגוד לקסאווטס, הדיאלוגים והשוטינג בסרטיו של לינקלייטר נכתבים מראש ומתוכננים בקפידה). יחד עם זאת, וכאן אולי טמון הייחוד בשפתו הקולנועית של לינקלייטר, הסרט שזור ברגעים פיוטיים ומסוגננים יותר, הלקוחים מקולנוע מעט שונה. אחד מהרגעים הללו מגיע לקראת סיומו של הסרט, כאשר בפני הצופה מוצגים בזה אחר זה המקומות בהם בילה הזוג את הלילה (גשר, רחוב, גינה ציבורית), כשהם ריקים מאדם. רצף שוטים שכזה מעורר את הגעגוע של הצופה לאירועים שהתרחשו זה עתה, אך כעת כבר נראים רחוקים כל-כך. הוא מייצר תחושות של ריקנות, בדידות והחמצה, המשקפות את התחושות של הדמויות ברגעי הפרידה הללו בסיומו של הסרט, לאחר שהחליטו לא להיפגש או לדבר בששת החודשים הקרובים אחרי שלא הפסיקו לדבר במשך יממה שלמה. אחרי שמונים דקות של דיאלוג בלתי פוסק, השקט והריק הפתאומיים טוענים את כל הסרט שקדם להם בתוגה גדולה, קודרת כמעט, בדיעבד. סיום זה גם מהדהד במודע את סרטו של מיכאלנג׳לו אנטוניוני, ליקוי חמה (1962), אשר עוסק גם הוא בפרידה ומציג בסיומו את המקומות בהם בילו ביחד בני הזוג, אוהבים ומאושרים, כשהם כעת ריקים ועזובים. בהקשר זה, אהבתו של לינקלייטר לקולנוע איטלקי מודרניסטי ניכרת גם במחווה שהוא מייצר בסרט האחרון בסדרה, לפני חצות, כשדמותה של סלין מתארת סצנות מתוך מסע לאיטליה (1954) של רוברטו רוסליני. גם סרט זה עוסק כמובן בבני זוג בחופשה, שיחסיהם מתערערים – והוא השפיע על לינקלייטר בבירור.

הסרט השני בטרילוגיה, לפני השקיעה, נפתח עם אותו עיסוק נוסטלגי בעבר ועם אותו מבט רפלקסיבי על הקולנוע עצמו, שהשתקף גם מהסרט הקודם בסדרה. סלין פוגשת את ג׳סי כשהוא מגיע להשיק את ספרו בחנות ספרים פריזאית מוכרת. מסתבר שג׳סי, כיום סופר מצליח, כתב ספר על אותו מפגש מקרי שהתרחש לפני 9 שנים, עם דמויות בעלות שמות אחרים כמובן (בספרו של ג׳סי, סלין נקראת מדלן – רפרנס אפשרי ל״עוגיית המדלן״ של פרוסט, אשר נחשבת סמל להיזכרות ונוסטלגיה ספרותית). כך הסרט השני בטרילוגיה לוקח צעד אחד הלאה את ההתייחסות העצמית ואת ההתייחסות הרטרוספקטיבית לעבר, ומייצר מצב בו ישנן כבר שלוש שכבות של ישויות על המסך אשר נפגשו לפני כ-9 שנים על הרכבת בדרך לוינה: השחקנים איתן וז׳ולי (שכאמור, התבגרו והשתנו במציאות), הדמויות הקולנועיות ג׳סי וסלין, והדמויות הספרותיות הפיקטיביות בספרו של ג׳סי, המבוססות עליהן.

מתוך לפני השקיעה.

לינקלייטר מעורר את הנוסטלגיה של הצופה כשהוא ״מעתיק״ את הסרט הראשון, ומציג שיטוט מתמשך של הדמויות ברחובות עיר אירופית יפה, בשוטים ארוכים ותוך שיחות שנונות על מרבית הנושאים שעניינו אותן גם בסרט הקודם – אולם מפרספקטיבה בוגרת יותר. אחת השיחות היפות ביותר בסרט מתרחשת בבית קפה פריזאי בחלקו הראשון, כשהדמויות שמות לב לקמטים האחת של השנייה, ומדגישות, שוב, את חלוף הזמן ואת הגעגוע לעבר. ההתבגרות המוצגת על המסך היא לא רק ההתבגרות של הדמויות, אלא גם זו של השחקנים, וכאמור – גם זו של הצופה. גם בסרטו המוערך התבגרות, שאינו חלק מהטרילוגיה, הודגש מן הסתם השינוי הטבעי וה״אמיתי״ של השחקנים, אולם שם מוצג סיפור התבגרותו של נער (המגלם את עצמו מגיל 6 ועד גיל 18) על פני 12 שנים, בתוך מסגרת זמן של שלוש שעות. לעומת זאת, בסרטי הטרילוגיה (ובמיוחד בחלק השני, לפני השקיעה), כל יחידה מגולמת כמעט ב״זמן אמיתי״, כשאורך כל מפגש בין הדמויות זהה כמעט לאורכו של הסרט. אנו לא רואים את תהליך ההתבגרות עצמו, כפי שניכר במידה מסוימת בהתבגרות, אלא אם מסתכלים על כל הטרילוגיה כיחידה קולנועית אחת, המגוללת את סיפור אהבתם של ג׳סי וסלין על פני שני עשורים: כשצופים בטרילוגיה כולה, ניתן לראות על המסך את השנים חולפות.

הסרט החותם את הטרילוגיה, לפני חצות, מתרחש במהלך חופשה ביוון, ומסמן שינוי כיוון. רוב הסצנות העיקריות בו מתרחשות בתוך חללים סגורים וחשוכים למדי, או על רקע הריסות ועתיקות. העתיקות, מלבד התפקוד שלהן כרפרנס לעבר הרחוק, מתפקדות בסרט כסמל לפער בין העבר המפואר להווה (בין הערים החיות והתוססות של הסרטים הקודמים, כשהקשר הזוגי היה טרי, לחורבות והריסות של יוון העתיקה בסרט הנוכחי, כשהקשר מתחיל להתפרק).

מתוך לפני חצות.

זהו סרט בוגר וכבד יותר, שמוותר ברוב הזמן על הדיונים השנונים והקלילים של הסרטים הקודמים (אשר היו מתאימים, אולי, לגילן הצעיר של הדמויות), לטובת ויכוח הולך ומתעצם על עתידם הזוגי של ג׳סי וסלין, הנשואים כעת. סצנת השיא שלו – ריב שמתרחש בחדר מלון אפור-ירקרק ונטול חלונות – מהווה דוגמא נוספת לכישרון הגדול של לינקלייטר בבימוי שחקנים, ולשליטתו המוחלטת בשפה הקולנועית. בלי תנועות המצלמה הארוכות והמרחבים העירוניים שאפיינו את הסרטים הקודמים, יושבים השניים זה לצד זו בחדר קטן ומנסים להתמודד עם הפער שנוצר ביניהם עם השנים.

זוהי סצנה מופתית של דיאלוג ומשחק, שלאחריה נראה לרגע שמערכת היחסים, שהחלה בדרמה הרומנטית המתקתקה וה״מאולתרת״ 18 שנים קודם לכן, עומדת להסתיים. אולם לאחר מכן, בסצנת הסיום של הסרט (ושל הסדרה כולה, עד כה), מחזיר ג׳סי של 2013 את ג׳סי של 1994 לחיים, וסוגר את המעגל שנפתח בתחילת הסרט הראשון: על מנת לפייס אותה ולפתור את הריב ביניהם, מזכיר ג׳סי את מה שאמר לסלין בקרון הרכבת בפגישתם הראשונה: ״אם לא תרדי איתי כאן, את תיזכרי בזה בעוד שנים רבות…״. אז, ביקש ממנה ג׳סי להתייחס אל ההחלטה לרדת עמו מהרכבת כאל מסע אחורה בזמן, אותו עושה סלין הבוגרת, שרוצה לבחון מה היה קורה לו נענתה לבקשתו.

כעת, הוא מספר לה שהוא עצמו חזר מהעתיד הרחוק, בו השניים בני 80, על מנת להזהיר אותה שלא תפסיק את הקשר בנקודה זו. הוא מתאר לה כמה טוב להם ביחד, כמה אוהבים ושלווים הם. זו סצנה יפהפיה, שאוצרת בתוכה את הגישה של לינקלייטר כלפי הזמן הקולנועי בטרילוגיה כולה, תוך ביטוי של כאב, געגוע והתבוננות נוסטלגית ביחס לעבר; היא מתייחסת באופן ישיר לסרט שנעשה 18 שנים קודם לכן, ואולי גם לסרטים שייעשו בעתיד אודות אהבתם של ג׳סי וסלין.

מתוך לפני חצות.

ניתן לכתוב על סרטיו של לינקלייטר בכלל, ועל סרטי טרילוגיית ״לפני״ בפרט, דרך אינספור פרספקטיבות וכיוונים שלא הוזכרו כאן. השימוש במרחב האורבני, הדיון המגדרי והשפה הקולנועית האיטית הם רק חלק מהם. בעיקר מתבקש להזכיר את היכולת החריגה של לינקלייטר להפוך את היומיומי והשגרתי למרגש, מלהיב ומיוחד. בתחילת הסדרה, בשיחתו הראשונה עם סלין ברכבת, מספר לה ג׳סי על תוכנית טלוויזיה תיעודית שהוא חולם ליצור, אשר תציג את ה״פואטיקה של היום-יומי״, ותעקוב בכל פעם אחר אדם אחד למשך 24 שעות, ללא דרמה וללא תסריט. הרעיון הזה כמובן מסמל את הסרט עצמו – שמתפקד גם הוא באופן דומה, ומתמקד ברגעים הקטנים, חסרי המשמעות-כביכול, שמרכיבים את הקשר הנרקם בין שתי הדמויות הללו.

הקולנוע של לינקלייטר, למרות ואולי אף בגלל שהוא צנוע, פשוט ועדין, הופך עם הזמן לחוויה מסעירה מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, שמגיעה לשיאה בסרטי הטרילוגיה. ימים יגידו האם יתווסף לסדרה חלק נוסף, ובו נזכה לגלות מה עלה בגורל הקשר בין ג׳סי לסלין אחרי אותו לילה ביוון. אולם גם אם לא נראה אותם ממשיכים להתפתח ולהזדקן על המסך, ניתן להיות בטוחים שאנחנו כצופים נתפתח ונזדקן, שהזמן יחלוף, ושכל שיוותר לנו יהיה להביט בגעגוע אל העבר.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email