לילה של יום ארוך The Long Day Closes

קולות רחוקים: זיכרון אישי בקולנוע של טרנס דיוויס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

האם צפייה בסרטים יכולה להפוך לזיכרון אישי שלנו? ואיך אפשר לבטא זכרונות אלו חזרה באמצעות הקולנוע עצמו? הבמאי הבריטי טרנס דיוויס מבקש להעביר את הצופים בסרטיו חוויה ייחודית לקולנוע – לחוות ביחד איתו זיכרונות משנותיו המעצבות כילד וכנער. דיוויס משלב בין מציאות נוקשה לבין חלומות ופנטזיות, דרכם הוא מכניס את הצופה לתוך חוויה ששוברת את הריאליזם הקולנועי בצורה ייחודית. היבט זה מגיע לשיאו בסרטו השני באורך מלא, סופו של יום ארוך (The Long Day Closes), בו הוא לוקח את היכולות הקולנועיות של הצגת זיכרונות דרך מבטו האישי על העבר – הסרט מביט על ילדותו של דיוויס, הפעם עם דגש על אהבתו לקולנוע.

סגנונו הקולנועי הייחודי של דיוויס התפתח עוד בסרטיו הקצרים. טרנס דיוויס נולד בשנת 1945 באנגליה, הצעיר בין עשרה ילדים שחונכו בבית קתולי נוקשה. בגיל שש־עשרה עזב את הבית ועבד כפקיד במשרד עד שהתקבל לבית הספר לדרמה בקובנטרי ולאחר מכן עבר לבית הספר הלאומי לקולנוע. בתקופה זו דיוויס ביים שלושה סרטים קצרים בשחור לבן אשר קובצו יחד כ"טרילוגית טרנס דיוויס". הם מתארים את דמותו של רוברט טאקר, האלטר־אגו של דיוויס, בשלושה שלבים שונים בחייו: כילד, כאדם בגיל העמידה הנזכר בילדותו וכזקן על ערש דווי אשר נזכר הן בילדותו והן בחייו בגיל העמידה אשר הוצגו בשני הסרטים הקודמים. כבר בסרטים הקצרים מופיעים כל מאפייני הסגנון של דיוויס, בדגש על השימוש בקולנוע כדי להביע זיכרון, כשהסרטים מביטים אל העבר יחד עם טאקר הנזכר בתקופות השונות בחייו. בנוסף, בשלושת הסרטים האלו דיוויס חוקר את המאפיינים התמטיים שיחזרו בסרטיו הבאים: הומוסקסואליות, המאבק בינה ובין הקתוליות, והקשר ההדוק שלו עם אמו.

לחזור לילדות, שוב

סרטו הראשון באורך מלא, קולות רחוקים דוממים (Distant Voices, Still Lives, 1988) מורכב כמו שני חלקי שמו משני חלקים. הראשון, "קולות רחוקים", מתאר את חיי משפחתו של דיוויס תחת שליטתו הפטריארכלית והאלימה של אב הבית. לאחר מות האב, החלק השני, "דוממים", קופץ כמה שנים קדימה ומתאר את המשך חייהם של המשפחה באנגליה של שנות ה־50. אם טרילוגיית הקצרים הציגה את הניצנים של סימני ההיכר של דיוויס כיוצר, קולות רחוקים דוממים מציג את עולמו הייחודי בשלמות כבר מהפריים הראשון. לסרט אין עלילה סטנדרטית, אלא הוא משוטט בין סיטואציות חולפות המתגבשות יחדיו לכדי תיאור הווייתה של המשפחה.

דיוויס משתמש בכל ההיבטים הקולנועיים שביכולתו כדי ליצור את פסיפס הזיכרון הזה: הצילום מרהיב ביופיו ומזכיר ציירים כמו ורמיר ורמברנדט, תנועות מצלמה מורכבות נעות בין המרחבים והזמנים השונים, העריכה אקספרסיוניסטית ואסוציאטיבית כזרם תודעה, וכמובן פס־הקול האיקוני לדיוויס. ברמה מסויימת אפשר להגדיר את הסרט הזה כמיוזיקל, כיוון שאת רוב זמנם מעבירים בני המשפחה בשירה של שירים מפורסמים משנות ה־50, כדי להעביר את תחושת הדיכאון והעצב שאופפת אותם. כך, העצב והשמחה מתמזגים יחדיו והשירה מאפשרת לקולותיהם המודחקים של כל אחד מבני המשפחה להישמע יחדיו.

אמא ובן מתוך סרט קולנוע סופו של יום ארוך.
באד ואמא שלו. מתוך סופו של יום ארוך.

ההצלחה הביקורתית לה זכה הסרט אפשרה לדיוויס ליצור את סרטו האישי ביותר, סופו של יום ארוך, וניכר שדיוויס הגיע אליו בוגר ומנוסה בעקבות סרטיו הקודמים. לא רק שהסרט מציג באופן השלם ביותר את כל ההיבטים התמטיים הקודמים, זהו הסרט המורכב והשלם ביותר גם מהבחינה הקולנועית. הסרט מתמקד בבן דמותו של דיוויס, באד בן ה־11 בשנות ה־50, ומתאר את היחס האוהב של אמו כלפיו, את אהבתו לקולנוע ומוזיקה, ואת קשייו המתבטאים בבדידותו ומאבקו הפנימי בין מיניותו לבין אמונתו הקתולית. בדומה לקולות רחוקים דוממים, גם הסרט הזה אינו בנוי על נרטיב קלאסי וברור. דיוויס ממשיך לנקוט בגישה הפואטית שלו כדי לתאר ולחקור את עקרון הזיכרון, הקולנוע ואת חייו עצמן.

כבר בכותרות הפתיחה דיוויס מראה שלמרות שהסרט מביע מבט נוסטלגי על העבר, הוא לא רק מתרפק רק על הזיכרונות הטובים. לצד הכותרות מוצג זר פרחים, שהולך ומאבד את עליו במעברי דיזולב כמעט בלתי נראים. בעצם, כבר בפתיחה דיוויס מבקש מהצופים להבין שלמרות הזוהר והיופי שמלווה את זיכרון העבר, גם הוא מאבד מהילתו עם הזמן ונובל. ואכן, הסרט מציג את העבר ואת יופיו אבל גם מבקש להראות ששזורים בו רגעים כואבים מתחת לפני השטח. אותם הדיזולבים הממוססים בהדרגתיות תמונה אחת באחרת, יהוו חלק עיקרי משפת הסרט כולו.

זוכרים את השירים

סיקוונס הפתיחה ממשיך את ההיבט הנוסטלגי שהוצג בקרדיטים ומוסיף לו את ההיבטים המרכזיים של הסרט. מיד לאחר הקרדיטים נשמע גונג שמסמל את תחילת הסרט. המצלמה משוטטת ברחוב מוזנח ומלוכלך, שעל קירותיו תלויים פוסטרים דהויים וקרועים של סרטים משנות ה־50. נשמע קטע דיאלוג מסרט בו השחקנית אומרת "You're not introducing a film" ואז הסאונד המוכר של פתיח אולפני פוקס המאה ה־20. בעוד שיר של הזמר נט קינגקול מתנגן ברקע, המצלמה ממשיכה להתקדם ברחוב עד שהיא נכנסת לאחד הבתים ההרוסים, כשנשמע עוד קטע דיאלוג מסרט השואל "אם יש מקום פנוי בבית", ואחריו נשמע בפעם הראשונה קולו של באד קורא לאמו. אז, כאשר המצלמה מביטה על המדרגות ההרוסות, הסרט עובד בדיזולב נוסף אל העבר, ובאד הצעיר יושב על אותן המדרגות.

כבר מקטעי הסאונד השונים ניתן להבין שסופו של יום אורך מתבונן על המדיום הקולנועי עצמו, על הזיקה והאהבה לקולנוע. אבל זוהי המצלמה שמהווה את ההיבט הייחודי ביותר בסצנה זו. תנועת המצלמה אינה מובלת על ידי גורם מתוך עולם סרט, היא לא עוקבות אחרי פעולה של דמות אלא מתקדמת באופן ספונטני. יחד עם תצוגת הפוסטרים של סרטי התקופה, והדיזולב שמוביל אל באד הנער, מתקבלת התחושה שהצילום מבטא את מבטו האישי והסובייקטיבי של דיוויס הבוגר בהווה אשר "מבקר" את רחוב ובית ילדותו.

זה בעצם על קולנוע. צפו בפתיחה של סופו של יום ארוך.

הצילום הסובייקטיבי ומעבר הנזיל בין זמנים קושר את סרטו של דיוויס בפואמת הזיכרון הקולנועית המופתית של אנדריי טרקובסקי, מראה (The Mirror, 1975). בדומה לדיוויס, גם טרקובסקי קושר את מבטו האישי לזה של המצלמה ולזה של הצופים, כדי לחקור את נבכי זיכרונותיו. שני הסרטים האלו מובילים את הצופה דרך הזיכרונות האישיים של הבמאי וכך יוצרים חוויה ייחודית לקולנוע, שכן היא לא מתבססת על נרטיב אלא על שיתוף של חוויות אישיות עם הצופים. באותה מידה, שני הסרטים אינם נרתעים מלהציג את העבר והערגה אליו בצורה מורכבת ולא חד ערכית.

בעוד טרקובסקי שוזר את זיכרונותיו בזכר ההיסטוריה של רוסיה ובזיכרונותיהם של הוריו, דיוויס מתמקד בגיל ההתבגרות האישי שלו. לאחר מות אביו בילדותו (כפי שהוצג בקולות רחוקים דוממים), אמו של דיוויס נותרה לדאוג לבדה לכל הילדים. באופן דומה למראה, שני הסרטים מתארים את הקשר המיוחד שנוצר בין אם חד הורית ובנה, המזכיר לה את אביו החסר. אלא שלעומת טרקובסקי, דיוויס משאיר את דמות אמו כדמות חשובה רק ביחס לחוויה האישית של באד הנער. עבור דיוויס, אמו עודדה את עצמאותו ואת אהבתו לקולנוע, וניתן לראות בדמותה את קרן האור המשמעותית שמגינה על באד הצעיר ועוזרת לו בבדידותו.

את מקור הבדידות הזאת הסרט אינו מנסה למצוא, אך דיוויס מנסה להעביר לנו את החוויה של באד, בעיקר בהתמודדות עם מיניותו. באחת הסצנות המוקדמות, באד צופה מחלונו במספר פועלים בלי חולצה, ואחד מהם מחייך אליו חזרה וקורץ אליו. ברגע זה חיוכו של באד נעלם והוא נראה מבולבל ומדוכדך. בלי צורך בדיאלוג או הסברים קונקרטיים, הסרט מראה באמצעות המבט את סקרנותו ומשכיתו של באד כלפי הגוף הגברי מצד אחד, ואת ביישנותו ומבוכתו ממשיכה זו מצד שני – שנחשבה חריגה בקהילה הנוצרית השמרנית של שנות ה־50.

באחד הסיקוונסים היפים של הסרט, באד נראה לראשונה כתלמיד בכיתה כאשר ברקע נשמע שיר שבו הזמרת שרה שהיא לא יכולה לראות את הספינה עלייה נמצא אהובה. המצלמה מתקרבת אל באד כאשר האור הטבעי של החדר מתחלף בתאורת זרקור אקספרסיבית שמפרידה אותו משאר התלמידים. באד מביט הצידה ומולו מופיעה ספינה גדולה, שמתיזה על באד מים. מעבר לדימוי של הרוח והספינה שמבטא את רצונו האישי לחופש, ערעור המרחב מראה כיצד דמיונו המפותח של באד מאפשר לו להיכנס לפנטזיות ולהפכן למציאותיות.

סרט קולנוע סופו של יום ארוך
הכיתה של באד מתחלפת בחזיון הספינה. מתוך סופו של יום ארוך.

זיכרון נוזל ומתמוסס

בסצנה בה המשפחה מבקרת ביריד השעשועים, שוטים ארוכים עוקבים אחרי הדמויות השונות, אך כל אחת מצולמת בנפרד, כשדיזולבים מחברים בין השוטים. בכך מוצגת הסצנה לא דרך עיניו של באד הצעיר, אלא דרך שילוב של מבטו של דיוויס עם העולם הסובייקטיבי של כל דמות. נדמה שדיוויס מנסה להבין אותן, ולתאר שלמרות שהמשפחה נמצאית שם יחד, עדיין כל אחד מהם נותר בודד בעולמו שלו.

הסרט עובר מהיריד אל ביתם של בני המשפחה, באד ישוב על רגלי אמו, ושיר שהושמע ביריד מוחלף בצורה חלקה בשירתה של האם את אותו השיר. האמא מספרת לבנה שאבא שלה נהג לשיר לה את השיר הזה, ונראה שדמעות עולות בעיניה. האם הזיכרון של השיר ביריד הזכיר לדיוויס את שירת אמו, כפי שהשיר הזכיר לאם את אביה? דיוויס מנסה להציג את הזיכרון כמשהו שאיננו סדור או מוגדר אלא כדבר נזיל, שהוא סובייקטיבי ואישי, אך גם מוטמע בזיכרונותיהם של האנשים הקרובים אלינו. בנוסף, גם כאן חוזר ההיבט של האומנות כמפלט וכסמל לזיכרון עבור הדמויות – הקולנוע עבור באד והשירים עבור האם.

היבט זה מגיע לשיאו בסוף הסרט, באחד הסיקוונסים המפעימים של הקולנוע בכלל. כששאר בני משפחתו יוצאים לטיול אופניים בלעדיו, באד מתחיל להתנדנד על קורה מברזל מחוץ לביתו כדי להפיג את בדידותו. באותו הזמן מתחיל להתנגן השיר "Tammy" ברקע. כאשר באד מתנדנד המצלמה מצלמת אותו ממעוף הציפור, ומתחילה לנוע שמאלה. הסרט עובר במעברי דיזולב מהצילום של באד, לצופים באולם קולנוע, לכנסייה, לכיתה של באד ובחזרה לחצר ביתו, כולם ממבט־על.

המקומות האלה הם מרחבים קהילתיים אליהם מגיעים האנשים כדי לחוות חוויה משותפת – ללמוד על עצמם ועל חוקי העולם. הקולנוע והכנסייה במיוחד הם מקומות שמסוגלים לחדור לנפשי האדם ולרומם אותו מעלה. אבל דרך השימוש במבט־על, הסרט מציג גם את ההפרדה בין האנשים, ואת תחושת הבדידות שמלווה את באד; כמו כשהוא מביט על הרחוב מלמעלה דרך חלון חדרו. בנוסף, הריחוף ממעל בין המרחבים הופך את מבטו של דיוויס לאחד של מלאך שמרחף מעל כולם, מבטו העליון מהעתיד אל עברו, ואכן המרחבים האלו הם המקומות המרכזיים בהם בילה דיוויס את ילדותו, ואלו שעיצבו אותו כאדם.

סופו של יום ארוך בית קולנוע
המצלמה מרחפת מעל הצופים באולם הקולנוע. מתי אנחנו? מתוך סופו של יום ארוך.

עם סופו של הסיקוונס, הסרט מבקש לקשור את מבטו של דיוויס הבוגר עם זה של באד. לאחר השיחה עם אימו יורד באד למרתף, והסרט חוזר לבית ההרוס בתחילת הסרט. אלא שהפעם באד הצעיר מופיע במרתף, ובכך מחבר את תחילת הסרט ומבטו של דיוויס בהווה לזה של באד בעבר. הבית הקורס מהווה דימוי יפהפה לערעור של הזיכרון, כמו גם למצבו הנפשי הירוד של באד. המצלמה עוקבת אחרי באד כשהוא נכנס לחדר חשוך, ממשיכה לעקוב אחרי הריסות הבית ומתחילה לעלות ולהביט כלפי מעלה. באד מוצג יושב עם חברו, כשהוא מסביר לו שכמה מהכוכבים בשמיים מתו ושמורה שלו סיפר לו שהאור שלהם זוהר עוד מימיו של ישו. כאן קושר דיוויס את כל ההיבטים המרכזיים של ילדותו, שכן שני הילדים מסתכלים על השמיים כמו על מסך קולנוע, בעוד באד מספר לחברו סיפור על ישו כפי שלמד בבית הספר.

לאחר מכן, נעלמים שני הילדים ורק הירח המלא נותר, כאשר ברקע השיר "The Long Day Closes" מתחיל להתנגן. האם כל הסרט היה למעשה ייצוג של זיכרונותיו של דיוויס שעלו בעת ביקורו בבית ילדותו ההרוס, במשך יום אחד? האם הרגע האחרון של באד עם חברו היה רק פנטזיה של דיוויס? אולי זיכרון מלנכולי מרגע בו הוא לא היה בודד? סופו של יום ארוך משאיר את השאלות האלו לא פתורות. מה שברור הוא שעבור דיוויס אין מדיום אומנותי שיוכל להציג לצופה את מורכבות הזיכרון האנושי כפי שהקולנוע מסוגל. ובכך תם היום הארוך.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email