מיסטר לונלי הרמוני קורין סרט מייקל גקסון

חיקוי לחיים: "מיסטר לונלי" של הרמוני קורין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כשניגשתי לכתוב מאמר למהדורה המוקדשת לנוסטלגיה, הייתה לי מטרה אחת ברורה: לתקוף את הנוסטלגיה. להראות שלא מדובר רק ברגש חמוד ונחמד, אלא גם בפיצוי ובסוג של תרפיה. לא עבר הרבה זמן עד שהתבהר לי שאין לי ברירה אלא לכתוב על מיסטר לונלי, סרטו המטלטל והממוטט של המאסטר הרמוני קורין, שמוקדש כל כולו לאנשים שמתמכרים לנוסטלגיה ומתרפקים על עבר מומצא ומדומיין, בניסיון כאוב להקהות את המציאות ולהתמודד איתה.

עלילתו של הסרט, שיצא ב־2007, מספרת על חקיין של מייקל ג'קסון שמופיע ברחובות פריז ועובר לקומונה בצפון הנידח של סקוטלנד, בה הוא מבלה עם חברים טובים כמו מלכת אנגליה, אברהם לינקולן, כיפה אדומה וג'יימס דין, כולם חקיינים כמובן. הסרט לא מציג את נפילתו של הגיבור לתוך עולם שמאוכלס בדימויי עבר זוהרים, אלא את ההתבוססות בתוך פנטזיה ממומשת־כביכול – הוא מתחיל כשהגיבור כבר נמצא עמוק בתוך עולם זה, ולמעשה לעולם לא נמסר לנו שמו האמיתי. ברקע הסרט יש גם עלילת משנה עצמאית לגמרי, בה נזירות קתוליות באמריקה הלטינית לומדות לעוף כשהן קופצות ממטוסים. לא ארחיב על עלילה זו, אך בסוף המאמר אבקש להראות שאחד החיבורים המרכזיים בין שתי העלילות הוא הדמיון בין היחס לנוסטלגיה בעלילת החקיינים הראשית ליחס לדת בעלילת המשנה.

הרמוני קורין מייקל ג'קסון בית אבות מיסטר לונלי
מלך הפופ מבקש מהקהל המסור לא למות. מיסטר לונלי.

בתחילת הסרט מייקל ג'קסון (החקיין) מופיע בבית אבות מואר, מוקף קשישים בהם הוא מפציר לא למות. הסצנה מצולמת בבהירות וצבעוניות שקיצונית אפילו ביחס לסרט הצבעוני והבהיר הזה, מה שכמובן נוסך מלאכותיות מסוימת. הסצנה החכמה ממקמת את ההתרפקות על ג'קסון על ציר הזמן: מצד אחד, עבור הזקנות הפריזאיות מייקל ג'קסון הוא מוזיקאי מודרני, חלק מ'החרא הזה שצעירים אוהבים'. מצד שני, לנו כקהל מייקל ג'קסון משמש כדמות נוסטלגית.

חשוב להבהיר: הסרט כלל לא עוסק בהווה של ג'קסון האמיתי, שבעת שיצא הסרט עדיין חי ככוכב פופ מזדקן. באותו שלב הוא כבר הואשם בפדופיליה, אבל ההאשמות האלו לא באמת הצליחו להכתים אותו עד שיצא הסרט לעזוב את נוורלנד (2019), והקריירה שלו סתם דעכה. החקיין שר שירי עבר של ג'קסון, שהחדשים שבהם יצאו כעשור לפני הסרט והישנים שבהם יצאו כנראה לפני שדמותו הצעירה של החקיין כביכול נולדה. יתר על כן, לפני ההופעה של מייקל ג'קסון מושמעת בבית האבות מוזיקה אלקטרונית אקסטרה־מודרנית, שכנגדה מייקל ג'קסון הוא 'מוזיקה של זקנים'. בהמשך, מייקל פונה למאזינות הגריאטריות שלו ואומר שטוב לדעת שיש מקום שבו אפשר להתרחק מכל צרות העולם, ומתעלם מהזקנה המופלגת שלהן והמצב הרפואי הרעוע שמובילים להתרחקות זו. בכך הוא מטרים את התרחקותו לקומונה שבטירה בסקוטלנד, שגם היא מקלט של עבר מדומיין לאנשים חולים שאת מצוקתם הוא לא רואה.

לאחר מפגש מקרי עם מרילין מונרו, מייקל עובר איתה לטירת החקיינים. הסצנה בה נגלית הטירה העתיקה למרילין ולמייקל השטים אליה בסירה נראית חלומית – והטירה אפילו נראית קצת כמו טירת דיסני מהסרטים. אפשר לומר שגם פריז, אותה מייקל עוזב בשביל פנטזיית הטירה, מהווה לא רק עיר, אלא גם מושג שהוא פנטזיה רומנטית – ומרילין באמת מתייחסת לקסם של עיר האורות כשהיא מדברת עם מייקל עליה. ובכל זאת, גם אם כל מקום ממשי מכיל גם יסוד חלומי, המעבר מממשות שאפשר גם לפנטז עליה לפנטזיה שיש בה גם ממשות, כלומר מהעיר פריז לטירת החקיינים המבודדת, הוא הנפילה המכריעה של גיבור הסרט לתוך שגעון הנוסטלגיה של עצמו.

מייקל ג'קסון מרילין מונרו בית קפה פריז. סרט מיסטר לונלי.
מייקל ומרילין בקפה פריזאי. מיסטר לונלי.

הצגת תושבי הטירה, אוסף חקיינים הזויים שלעולם לא נחשפת דמותם האמיתית, נראית כמו פתיח של סדרה ישנה – על אף שהסרט מצולם בצורה ריאליסטית, בהצגת הדמויות הזו כל אחד מהחקיינים בקומונה אומר את שמו (כלומר, את שם הדמות שהוא מחקה) על רקע בלו־סקרין של עננים. בדומה לכתוביות בלחיות את חייה (1962) של גודאר, בסצנה זו הרמוני קורין משתמש בטכניקה של הזרה ברכטיאנית, ומנסה לדחוף לצופים בפרצוף את מלאכת הזיוף שטמונה בעשיית הקולנוע כדי שישמרו על מרחק ביקורתי מדמויותיו ומעלילתו.

זה כנראה המקום לספר בו על היסוד האוטוביוגרפי בסרט. מיסטר לונלי הוא סרט הקאמבק של הרמוני קורין, שיצא 8 שנים אחרי הסרט הקודם שביים – ג'וליאן דונקי-בוי (1999), סרט קשה ומזעזע שהיה הראשון שבוים בארה"ב לפי חוקי דוגמה 95, בכיכוב האקסית המיתולוגית של קורין – קלואי סביני. בראיונות שליוו את מיסטר לונלי, סיפר הרמוני קורין, לשעבר סטרייט אדג' (תת־תרבות שחבריה מתנזרים לחלוטין מסמים, סיגריות, אלכוהול וסטוצים), שבשנים שבין הסרטים הוא בילה כנרקומן בפריז, והלך לישון בחדרי מדרגות ותחנות מטרו. כמו מייקל בסרט, שלא יודע צרפתית ומדבר עם מבטא ספרדי קל, גם הרמוני קורין לא הכיר כלום בפריז, לא דיבר את השפה, ולפי עדותו העביר שם את זמנו בבדידות מחוקה, רצופת מזרקים. כמו מייקל, גם הדרך של קורין לשקם את עצמו החלה כשהוא החליט לעזוב את פריז.

מי מסתתר מאחורי המסכה

ההתמסרות לנוסטלגיה מערבבת בין תקופות וזמנים שונים, ויוצרת קולאז' ממנו צומחות סיטואציות שמעולם לא היו יכולות להתקיים בעבר עליו הדמויות מתרפקות. כמו שבספר "אלמוות" של מילן קונדרה, גתה והמינגווי יושבים ומשוחחים, במיסטר לונלי האפיפיור הולך לישון עם מלכת אנגליה, שלא מפסיקה לעשן בשרשרת, מרילין מונרו וצ'ארלי צ'אפלין הם ההורים של שירלי טמפל, ולינקולן מבלה עם כיפה אדומה – חקיינית ראויה לציון, שכן היא היחידה שמחקה דמות בדיונית.

רוב הדמויות בקומונה הן דמויות מעולם הקולנוע, וביתר פירוט, מסרטים הוליוודיים קלאסיים. נוסף על אלו שכבר נמנו, חיים בקומונה, בין השאר, ג'יימס דין, שלושת המוקיונים (השחקנים – אין להתבלבל עם הסטוג'ס של איגי פופ!), ילד יתום שחי כחיקוי של ילד הפלא בקוויט, ועוד. התכתבות קולנועית נוספת נמצאת בעלילת המשנה של הסרט עם הנזירות, בה מככב הבמאי אוכל הנעליים ורנר הרצוג ככומר קתולי. אפילו שהן מוצאות מהקשר, היחס של הסרט האוהב ושל והמצלמה המתקרבת לדמויות מונעת מהסרט להפוך ל'צטטת' פוסט־מודרנית בסגנון סרטיו של טרנטינו. הסרט איננו אוסף רפרנסים מחוכמים, והיחס שלו לקולנוע, שלא מצאתי באף סרט אוונגרדי ובוטה אחר, הוא נוסטלגיה חמה, אוהדת, וגם – השם ישמור – אפילו תמימה.

מיסטר לונלי
החקיינים לא כל כך דומים לדמויות שהם מחקים. מיסטר לונלי.

גם ברגעים היומיומיים או בריבים בניהם בסרט, החקיינים לא יוצאים מהדמות, ואף משחקים באופן יותר מוגזם מהדמויות עצמן. לא נראה לי שבכל פעם שגזרו לצ'רלי צ'פלין ציפורניים הוא הקפיץ את הכובע כמו שעושה החקיין בסרט, אך אולי אני טועה. הדבקות המוגזמת בדמויות מוכיחה שהתנהלות החקיינים מבוססת על נוסטלגיה שהיא הקצנה, ולא שיקוף של ממשות. מעניין להוסיף שלפי הסיפורים ההקצנה ליוותה את ההפקה גם מחוץ לצילומים: חלק מהשחקנים נשארו בדמויותיהם לאורך כל תקופת הצילומים של הסרט. דניס לאבן, שמשחק את צ׳פלין, התקלח בכל פרק הצילומים עם הנעליים עליו – כפי שנאמר שצ'אפלין נהג לעשות.

את החקיינים רודפות שלל בעיות זהות. כשמחמיאים למרילין מונרו על היופי, למי מחמיאים בכלל? וכשמרילין אומרת לבעלה צ'אפלין, באמצע ריב, שהוא בכלל נראה לה כמו היטלר (תוך כדי שהיא ממשיכה לפנות אליו כמו צ'ארלי!) אל מי בכלל היא מדברת, אל החיקוי או אל מי שמתחתיו? עוד כשהיו בפריז מרילין סיפרה למייקל שלפני שבעלה חיקה את צארלי צ'פלין הוא היה גם באסטר קיטון, ובכך מזכירה את המשחקיות של החיקוי. החקיינות מעמידה בשאלה את כל האותנטיות של ידוענים וכוכבי קולנוע – האם ג'יימס דין התנהג כמו ג'יימס דין בחייו הפרטיים? – וכמובן גם את האותנטיות של החקיינים (ושל שחקנים בכלל), שהביטוי השלם ביותר של החופש שלהם, כלומר הדרך בה הם בחרו לחיות, היא לגזור על עצמם לדבר, להתלבש ולהתנהג לפי תכתיבים של דמות אחרת.

רגע מכונן בהקשר זה הוא הסצנה בה מייקל רואה את בקוויט הילד בתוך כלוב התרנגולות ותוהה על התנהגותו המוזרה. מייקל מצולם מתוך הכלוב, כך שלמרות שהוא חופשי כביכול, הסורגים נמתחים מעל פניו ויוצרים מטאפורה על כליאת הדמויות. שירלי טמפל מספרת לו שהילד העזוב רוצה להיות תרנגולת. משום מה מייקל ג'קסון, שנראה לו סביר לגמרי לאכול ארוחות ערב עם מג'נונה שמעמידה פנים שהיא מדונה, לא מכיל את החיקוי הזה של הילד, ושואל את שירלי טמפל למה בקוויט מתנהג ככה.

מייקל ג'קסון סרט הרמוני קורין מיסטר לונלי
הדמויות כלואות. כמו בסגר.

חיסון עדר?

אחד הדימויים המרכזיים בסרט הוא הצאן. הקומונה מתפרנסת, בין השאר, מרעיית כבשים, שהולכות, כמובן, אחרי העדר. העולם החיצוני חודר לפסטורליה של הקומונה בברוטאליות בדמות פקחי בריאות לבושים בחליפות סטייל קורונה, שמצווים להוציא להורג את כל הכבשים בשל מגיפה שפשטה בהן. למול חברי הקומונה המתייפחים, ברגע משבר שמלווה את כל הדמויות גם אחר כך, שלושת המוקיונים מוציאים רובי ציד וטובחים בכבשים אחת־אחת. הצורך בעדר, אי היכולת להחזיק בו, הכניעה של העדר והאלימות המובלעת ביחסים של העדר עם החריגים־החקיינים, מוכיחים, בעיניי, שהעדר האמיתי הוא החברה, כלומר אנחנו.

לאחר חיסול העדר, החקיינים מתחילים לעבוד על המופע שלהם, כשברקע המתחים מתגברים. הפחד מהיעדר הקהל, שמלווה את כל ההכנות למופע ואפילו גורם לכיפה אדומה לבכות, חושף חרדת נטישה מובלעת של כל הדמויות, שמבוטאת מפורשות כשמייקל מספר למרילין על הטייפ רקורדר שלו, בו הוא מקליט דברים כדי שלא יישכחו ממנו. הטירה גם לא חפה מקנאה – צ'פלין למשל חושב שמרילין שוכבת עם מייקל – ונראה שכולם מרגישים בה בודדים ואבודים. למעשה, הנוסטלגיה לא לגמרי עובדת, ויש גם אתגרים ייחודיים שכרוכים בחיים האלה, שאסור להקל בהם ראש: לינקולן בוכה כשנהרסת לו התלבושת, ובכך מזכיר היבט צרכני ומלאכותי של מימוש הנוסטלגיה. אצלם מדובר באיפור ותחפושות, ובעולם האמיתי מדובר בפוסטרים, טישרטים ומחזיקי מפתחות מהחופשה האחרונה.

לקראת המופע, הקומונה שולחת את האפיפיור המסריח להתקלח, מה שהוא אכן עושה, בסצנה קורעת לב בה הוא יושב בתוך אמבטיה באחו וממרר בבכי. סצנת הרחצה היפה והכאובה מצולמת מרחוק, כדי לבטל הזדהות פוטנציאלית עם הדמות – טקטיקה ברכטיאנית נוספת. החקיינים מתייחסים לפוביית ההתנקות של הוד קדושתו כאל שיגעון, וכך מראים שגם להם ברור שהם לא לגמרי שפויים. כשהם מכריחים אותו להתקלח, הם למעשה משחזרים, אולי באופן בלתי נמנע, את ממד הכפייה שקיים בכל חיים חברתיים ושממנו הם ניסו לברוח כשנטשו את החברה הנורמלית. ההכנות למופע חושפות את שהובלע עד כה: נוסטלגיה היא סלף־מדיקיישן, אשלייה עצמית אכזרית, תרפיה שנועדה להיכשל. הניגוד בין הצבעוניות של הסרט, הססגוניות של מראה הדמויות והצילום הבהיר, ובין התפרקותן הרגשית, רק מדגישה עוד יותר את הזיוף והניכור.

האפיפיור סרט מיסטר לונלי הרמוני קורין
הסבון והאפיפיור בכו מאוד. מיסטר לונלי.

האלימות בסרט מגיעה לשיא כשצ'רלי אונס את מרילין, אך הסרט מדגיש דווקא את הרגע שקודם לכך, כשצ'רלי משאיר את אשתו להישרף בשמש. שניהם משתזפים בשמש רותחת, שמודגשת על ידי ריצוד של העדשה, מרילין נרדמת, וצ'רלי פשוט הולך. חומרת המעשה מודגשת בחריגה נוספת, שנייה מאז הצגת החקיינים, מהריאליזם של הסרט – בזמן שמרילין נשרפת, מוצגת אילוסטרציה של שמש.

מרילין מונרו מתוך הסרט מיסטר לונלי הרמוני קורין
רגע לפני כן השמש חייכה. מרילין מתבשלת.

המופע עצמו הוא חריגה בוטה מהתאורה, העיצוב והצילום של הסרט. סקוטלנד, שנדמית לי כאזור די קר, מצולמת מוארת ויפה, אך דווקא הבמה אפלולית. מלבד החקיין המופיע, שמואר באור קלוש, רוב המסך ממש חשוך. ההופעות מצולמות ממרחק, כשכל הבמה נכנסת בשוט אחד, במקום הצילום עתיר הקלוז־אפים שליווה את הסרט עד כה. רק בקטעי הריקוד שבסוף המופע מתרחשת תנועת מצלמה.

הניכור מובע גם בפסקול הסרט שמלווה את ההופעה, גרסה אינסטרומנטלית של השיר הנוסטלגי 'Happy, I'm so Happy', שמתאים לחקיינים המחייכים אך מנוגד לצילום ומסתיר את קולות המופע עצמו. קשה לראות בגלל החושך, אך על הבמה מצוירות נשמות כבשים שעפות לגן עדן, ומעליהן כתוב In Memoriam – לזכרן של הכבשים, שהפכו גם הן למושא לנוסטלגיה, ולסינקדוכה לנוסטלגיה כולה.

בנאום התודה שנושאת מלכת אנגליה בסוף המופע, הקהל מתגלה ככמה כיסאות ריקים ושבעה אנשים מנומנמים. זה כמובן לא מרפה את ידי הוד מעלתה, שבמונולוג פומפוזי מדי, במהלכו המצלמה מתקרבת באיטיות אל פניה בקלוז־אפ הראשון בסצנה, מתוודה שכל דרי הקומונה הם רק חקיינים שלא יכולים להתקיים בלי הקהל. במשפט הסיום, שיפה לכל שחקן, היא אומרת שאין אנשים אמיתיים יותר מהמתחזים, כי הם חיים דרך אחרים כדי לשמר את רוח הפלא בחיים.

החקיינים יוצאים מהמופע אל אחורי הקלעים, שמצולמים שוב באופן מואר, ומתבאסים יחד מהיעדר הקהל. בחושך, כשכולם חוזרים מבקתת המופע אל הטירה, הם מזמזמים ביחד ברגע מנחם את אותו שיר אופטימי שהושמע בפסקול הסרט במהלך מופע – קטע מעודד שנקטע במהרה כשהפנסים מגלים, לזוועת הדמויות, את גופתה התלויה של מרילין שהתאבדה. בשוט הבא, מייקל כבר נמצא בתחנת הרכבת, לבדו, עם מזוודות ארוזות.

נזירות מתוך הסרט מיסטר לונלי
קפיצת אמונה? נזירות המעופפות. מיסטר לונלי.

לרפא את העולם

אחרי חזרה מעלילת המשנה, בה הנזירות המעופפות קיבלו אישור שהן ביצעו נס וממריאות במטוס לפגישה עם האפיפיור, שם של שיר נוסף מופיע על המסך. זו הפעם השלישית שאותיות גדולות מופיעות ורצות על הפריים – בפעם הראשונה, עם תחילת הסרט, כתוב "Man in the Mirror". בפעם השנייה, עם תחילת העבודה על המופע, כתוב "Thriller". בפעם השלישית, עם חזרתו של מייקל לפריז, מופיעות שוב האותיות, בהן כתוב הפעם "You're Not Alone". הכתוביות הן שמות להיטים של מייקל ג'קסון – האמיתי – וכל אחת מהן מלמדת משהו על החלק הקרוב בסרט: תחילת הסרט עוסקת באובדן הזהות והעצמי שהופך לשיקוף של מישהו אחר; באמצע הסרט המתח נבנה; ובסופו מייקל מתמודד עם בדידותו באופן האמיץ ביותר. הכתוביות שמחלקות את הסרט לא פוצעות אותו וקוטעות אותו כמו החלוקה לפרקים בלחיות את חייה שכבר הוזכר, אלא מבהירות בעדינות לצופה את מבנהו של הסרט, שמאורגן כטריפטיכון.

לאחר שהוא משוטט לבד בפריז הזרה והמאיימת, מגיע רגע השינוי. כשברקע מתנגן שיר קיטשי שדואג לייצר ריחוק אירוני ולהגחיך את הרגש, מייקל מתבונן בביצים עליהן הוא צייר את פרצופי הדיירים מהקורונה. הגבולות בין מוזיקה דיאגטית ללא־דיאגטית (מתוך התרחשות עולם הסרט ומחוצה לו) ובין המציאות להזיה מתערערים כשמייקל מדמיין שהאנשים בתוך כל ביצה מתעוררים ומצטרפים לשיר. המצלמה עוברת ביצה־ביצה, ומתעכבת, איך לא, על הפרצוף של מרילין – שאם עוד היה לאחד מקוראיי ספק בדבר, זה המקום לציין שמייקל היה מאוהב בה קשות. מרילין אומרת שהמוות היה הגורל שלה, ובשיא של סכריניות וקיטש, שמטלטל לחלוטין את הקהל, או לכל הפחות אותי, מרילין מבקשת ממייקל להתקדם לעבר גורלו.

האשליה מנערת את מייקל, ובסצנה הבאה הוא חוזר להיות בן אדם רגיל – בלי התחפושת והשיער. כך נחשף הצד הקוטבי של הנוסטלגיה והקיטש, שמודחקים בסרט זה. האשליה היא לא רק הבעיה אלא גם הפורקן הבריא לשיגעון, ודרך תחזוקה של הנוסטלגיה אפשר להתמודד עם היומיום ולחיות בעולם האמיתי. בלי שריון התלבושות והמניירות, כנראה שכל המשוגעים מהקומונה לא היו מסוגלים לתפקד באופן נורמלי יחסית – הם עובדים, מנהלים חיי חברה, ודואגים שם לעצמם. מייקל מצליח להמשיך הלאה רק אחרי תהליך ארוך, מפכח וכואב, שרק בזכותו הוא הצליח לוותר על מנגנוני ההגנה שלו מבלי להתפרק. הפן הזה של הנוסטלגיה, ובאופן יותר נרחב, העובדה שהאסקפיזם מקל על ההתמודדות עם היומיום, היא אולי התשובה הטובה ביותר למי ששואל מה שווה הקולנוע.

צ'רלי צ'פלין שירלי טמפל סרט מיסטר לונלי הרמוני קורין
צ'רלי צ'פלין ושירלי טמפל הן רק כמה מהביצים המזמרות.

אך לא צריך לתת לאופטימיות להדהד יותר מידי – בכל זאת, זה סרט של הרמוני קורין. מייקל, הפעם בחולצה קצרה ותסרוקת נורמלית, יושב לשיחה עם מי שבתחילת הסרט קבע לו הופעות – ובתוך כך גם את ההופעה בבית האבות. במקום לתמוך בו, הבוס רק מעמיק את משבר הזהות שלו, ואת טשטוש האבחנה בין אמת לחיקוי. הוא אומר לו שזה לא אפשרי עבורו להיות מי שהוא ירצה כי הוא באמת מייקל ג'קסון, שואל אותו למה הוא רוצה להיות כמו כולם אם כולם אומללים, וממשיך לקרוא לו מייקל. למעשה, עד סוף הסרט אין לנו מושג מה השם האמיתי של מייקל, מאיפה לעזאזל הוא בא, ולמה הוא כזה שרוט.

כשמייקל פושט את החליפה הוא לא יוצא לאופי מסוים, ל'אני האותנטי' שלו, אלא מתחיל בחיפוש זהות. הוא יוצא לשוטט ברחובות פריז ההומים, ומנסה למצוא את מקומו. לאחר מכן, הסרט עובר לעלילת המשנה, שחותמת את הסרט. המצלמה מלטפת גלים של חוף שמשי, אליו נשטפות גופות של נזירות. הן אמנם למדו לעופף בקפיצה ממטוסים, ולכן הוזמנו לטוס לאפיפיור – אך בדרכן אליו, המטוס של הנזירות התרסק, הקסם פג, ובמקום לעוף, הן נהרגו. סיום הסרט מראה ששתי האפשרויות לא עובדות: גם החיים חרא, וגם ההגנות לא עובדות. מצד אחד, פריז עדיין מאיימת ומנוכרת. מצד שני, כמו הדת שמיוצגת בעלילת המשנה, גם הנוסטלגיה בעלילה הראשית מהווה התרפקות על מיתוס של עבר מדומיין במטרה למצוא בטחון. כמו הדת גם הנוסטלגיה שקרית (סליחה ישו), וכמוה – גם היא הרסנית, ואי אפשר להתמיד בה באמת.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email