noam2 copy

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי? נוסטלגיה טראומתית מהאינתיפאדה השנייה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בהגדרתו הבסיסית, המונח נוסטלגיה מתאר כמיהה לחזור לתקופה בעבר הנתפסת כטובה יותר מן ההווה הנחווה. הרגשות הנוסטלגיים, מתרפקים על זיכרונות התקופה ועל הדימויים המשויכים עמה ואף הופכים אותה לאידילית. אך האם נוסטלגיה יכולה גם להיתפס באופן שלילי ולהיות משויכת לתקופות טראומטיות? נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (יוסי עטיה ודוד אפק, 2019), וצווארון כחול לבן (נעם קפלן, 2004), שני סרטים מורבידיים ואפופי הומור שחור העוסקים בתקופת האינתיפאדה השנייה ומשלבים בעשייתם אלמנטים תיעודיים, מעלים שאלות לגבי אופי ייצוגה של הנוסטלגיה ושל האתוס הלאומי בקולנוע הישראלי.

במרכז הסרט נולדתי בירושלים ואני עדיין חי, עומדת דמותו של רונן מטלון, גבר צעיר המעביר סיורים ברחוב יפו בירושלים בעקבות פיגועי טרור שהתרחשו בו במהלך האינתיפאדה השנייה, תוך תיאור חוויותיו האישיות מהתקופה וזיכרונותיו מהרחוב. סיוריו של מטלון מהווים אלטרנטיבה לסיורים המועברים בעיר אשר לרוב מעמידים במרכזם אלמנטים של גבורה וכיבוש צבאי. בתחילת הסרט נראה רונן יושב ברחוב יפו, כאשר הוא נקלע לסיור מודרך של תיירים להם מסופרת ההיסטוריה של האזור דרך מעלליו של הגנרל אלנבי וכיבוש העיר לפני כ-100 שנה. מדריכת הסיור מתארת כיצד הפך מאז מרחוב צר ועלוב למפואר ומשגשג, ורונן מתעמת עם דבריה באומרו לתיירים כי מה שהם שומעים זה אשליה ושהמקום בו הם נמצאים היה אזור מלחמה רק לפני 15 שנים. לאחר שהוא רואה כי התיירים מרותקים למשמע דבריו יוזם רונן סיור עצמאי, לו הוא קורא סיור אלטרנטיבי, כדי להעביר את הנרטיב שלו לגבי המקום.

בסיורים אותם מעביר רונן המשתתפים לוקחים חלק אקטיבי לצורך המחשת החוויה. כך הם מתבקשים לנחש היכן התפוצץ אוטובוס המוצג בתמונה מהעיתונות ולדמות שיחה עם קרוב משפחה לאחר שנודע על פיגוע. רונן מעביר למשתתפים חידונים על נורמות הבילוי ביום בו התרחש פיגוע וכמו כן הם מדליקים נרות לזכר הקורבנות ומחפשים באופן עצמאי אחר לוחיות זיכרון. דרך הפיכת אירועי הטרור לאטרקציה, ובזכות תיאוריו הסנטימנטליים של רונן המשתף במהלך הסיורים את זיכרונות הילדות שלו מהרחוב ואת חוותיו האישיות מהתקופה, האינתיפאדה השנייה מקבלת נופח רומנטי על אף ההקשר הטראומתי. הסרט מובנה על תחושת הזרה המלווה אותו לכל אורכו ויוצרת מצבים קומיים ואבסורדיים דרך העיסוק במוות.

הערגה לעבר הטראומתי של תקופת האינתיפאדה השנייה בעצם עושה היפוך להגדרה של נוסטלגיה, שבבסיסה מבקשת להיתלות בדימויי העבר בשל אי הוודאות של ההווה. הנוסטלגיה בסרט היא בעלת אלמנט אירוני כיוון שהמשתתפים בסיור נחשפים לסיפורים קשים ולתקופת מלחמה אותה לא היו רוצים לחוות, אך בזכות האופן בו המציאות מתווכת דרך הזיכרונות האישיים של רונן הם מעוניינים לקחת חלק ולחזור לאותו עבר טראומטי. הסרט מראה כיצד באמצעות פאתוס ניתן לאגד קבוצות סביב רעיון מסוים וסביב כמיהה לאיזשהו עבר מאחד, אפילו בהצגה חשופה של עבר שלילי. הוא מבקר את עצם יכולתו של אקט כמו סיור תיירותי לייצר תחושה נוסטלגית על מנת לחזק מיתוסים ומצביע על הבעייתיות של הניכוס הנוסטלגי, תוך כדי שהוא מבקש להאיר נקודות בעבר שהנרטיב השלט מנסה להדחיק מהתודעה הקולקטיבית.

צפו בסרט הקצר שקדם לגרסה הארוכה של נולדתי בירושלים ואני עדיין חי.

צווארון כחול לבן, סרט סטודנטים שנעשה בשיאה של תקופת האינתיפאדה השנייה, עושה גם הוא שימוש מעניין דרך יחס חריג למוות והוא רווי בציניות והומור שחור. גיבור הסרט הוא איתן קאליש, סטודנט לקולנוע בעל עמדות שמאל אידיאולוגי המתנגד לכיבוש, אשר בפועל רק מנסה למצוא כיצד להרוויח תועלת אישית מהמצב, ומחליט לעשות זאת באמצעות מכירת סמים באירוע "הרייב נגד הכיבוש". ההומור המורבידי בסרט בא לידי ביטוי בהתייחסות הצינית למצב המדיני והכלכלי הרעוע ולניסיונם האבסורדי של הדמויות בו להרוויח מהסיטואציה. הרעיון המרכזי עליו מתבסס הסרט, שנכתב בהשראת השיר "עבריין" של הדג נחש המלווה את פס הקול שלו, הוא כיצד להיות ישראלי במובן הסטריאוטיפי: מאיפה להסתדר, כפי שאומר ראפר המחאה "סגול 59" כשהוא מסביר את בחירתו לגור בשטחים מתוך שיקול כלכלי על אף התנגדותו הרעיונית לכך.

באחת הסצנות נראים בדירה בתל אביב מספר צעירים היושבים וצופים בשידור משחק כדורגל אשר נקטע בעקבות פיגוע. על מנת שלא להפסיק לגמרי את שידור המשחק, הוא משתלב במסך מפוצל המקרין בחציו את הפיגוע ובחציו את המשחק, שידור שנהפך לאיקוני ומזוהה עם התקופה ומחזות הקיצון שנלוו לה. גם כאן הפיגוע הוא אטרקציה; על רקע התמונות הקשות ממשיכים הצעירים לפצח גרעינים ולשתות בירה בזמן שהם מביעים עניין בפיגוע באופן דומה לזה שנהוג להביע במהלך צפייה במשחק כדורגל. בקריאות כגון "זה או מתאבד או מכונית תופת" ו"תראה איזה אש", הם חווים את מחזות הזוועה כספקטקל טלוויזיוני מותח.

הדמויות בצווארון כחול לבן נמצאות בתוך לופ שבו גורלם האישי אינו ידוע ועליהם לפעול קודם כל על מנת לשרוד. בבר בירושלים מדבר קאליש עם צלם המנסה להתפרנס מקבלת התראות בלעדיות על פיגועים וכמו כן, אנו מתוודעים לחבורה המנהלת סוכנות הימורים מחתרתית שבה ניתן להרוויח כסף על ידי ניחוש מיקום הפיגוע הבא ומספר ההרוגים בו.  המורבידיות של הסיטואציות וההפיכה של הפיגועים לאטרקציה שמקבילה לאירועים ספורטיביים מעבירה באופן ציני את תחושת האבסורד וחוויית אי הוודאות בזמן התרחשותה.

יכולתו של הסרט להנציח את האווירה המעורערת מתקבלת הרבה בזכות האסתטיקה הייחודית שלו. הצילום נעשה בסוג מסוים של מצלמת מיני DV (וידאו-דיגיטלי) חצי מקצועית שלרוב השתמשו בה לצילום סרטים דוקומנטריים. האסתטיקה שנוצרת מהשימוש במצלמות ה-DV מנציחה תקופת זמן בעשייה הקולנועית בין סוף שנות ה-90 עד לאמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 במעבר שבין הצילום בפילם לצילום הדיגיטלי העכשווי, כשהצילום הדיגיטלי היה עדיין לא מלוטש, וסרטים צולמו במקביל בשני הפורמטים כאשר הפילם עדיין נחשב לאיכותי ואמין יותר.

מתוך צווארון כחול לבן. צילום: עידו סוסקולני

בעצם היותה של אסתטיקת ה-DV דבר שחלף מן העולם, צפייה עכשווית בסרטים שצולמו בשיטה זו מעלה בצופה רגשות נוסטלגיים גם מבלי שבהכרח יהיה מודע להבדלים באמצעי הצילום. הייחודיות של המצלמה היא בגמלוניות שלה, היא לא תופסת פרטים קטנים ומבדילה בין צבעים בצורה פחות מובחנת. כפי שמספר במאי הסרט, נעם קפלן, הצילום בסרט מנסה להקנות לכל עיר אווירה אורבנית ייחודית דרך צבע מרכזי המזוהה עמה בהשראת סרטיו של סטיבן סודרברג מאותה תקופה, ביניהם: The Limey (1999), Traffic (2000) ו- (2002) Full Frontal אשר אף צולם באותה מצלמה. כך, ירושלים צהובה מאוד בעוד שסצנות החוץ בתל אביב כחולות, ופראג המוצגת בסוף כחולה באופן קיצוני. דרך אמצעי הצילום המזוהה עם התקופה, כמו גם באמצעות הפסקול שמורכב כמעט כולו משירים שיצאו במהלכה וכן לצד שילוב שידורי טלוויזיה ורדיו, הסרט תופס רגע מסוים בזמן באופן שגורם לצפייה בו לייצר תחושת נוסטלגיה למציאות הכאוטית בתקופה בה הוא מתרחש.

באופן מסורתי דימויים נוסטלגיים מזוהים יותר עם קולנוע מלאכותי המשלב צבעוניות, מוזיקה דרמטית, ושימוש עז באמצעי המבע על מנת לייצר רגש. הייחודיות של שני הסרטים היא ביכולתם לייצר תחושה נוסטלגית גם באמצעים קולנועיים ריאליסטים. מעבר לסוג המצלמה, האסתטיקה התיעודית בצווארון כחול לבן נוצרת בין היתר גם בזכות סגנון הצילום הזהה לזה הנהוג בסרטים דוקומנטריים מבחינת אופן העמדת המצלמה והתקריבים שנלקחים תוך כדי ההתרחשות, וכן בהימנעות מיצירת תנאים שונים והעמדת סטים חדשים בתוך הסצנות. המצלמה באופן מכוון ניצבת מרוחקת לעתים, רועדת ולא מפוקסת, ומראה את ההתרחשויות שלא בשלמותן מבחינת אופן חיתוך הפריים – אמצעים שנועדו לחזק תחושה היפר-ריאליסטית. מה שעוד מייצר את האלמנט התיעודי בסרט הוא המודעות המלאה של הדמויות לקיומה של המצלמה והפנייה הישירה שלהם אליה בסצנות רבות. במהלך אופייני לז'אנר המוקומנטרי סיפור הרקע שמלווה את עלילתו הוא שגיבורו מצלם סרט סטודנטים המתעד אותו, ולכל אורכו הסרט נע על הגבול שבין אמת ובדיה ותהייה האם הסצנות הנראות בו התרחשו באמת. מבחינה וויזואלית ההתרחשויות נראות תיעודית, אך קו העלילה הנרטיבי הברור יחד עם אירועים אבסורדיים במיוחד גורמים לצופה לחשוד כי מדובר בבדיה מתוסרטת.

האלמנט התיעודי בא לידי ביטוי גם בנולדתי בירושלים ואני עדיין חי בכך שהסיורים הנראים בו הועברו במציאות והמשתתפים בהם הם תיירים אמיתיים. בדומה לצווארון כחול לבן, גם בסרט זה יש ממד של אלתור בהיותו סרט עלילתי שמצולם בתנאי הרחוב הקיימים מבלי שרחובות נסגרו או שונו לצורך הצילומים, מה שמאפשר להעמיד סטים מרשימים ועתירי ניצבים. השוני בין הסרטים הוא שנולדתי בירושלים ואני עדיין חי לא משתמש במעשה התיעוד כדי לבלבל את הצופה או ליצור תחושה שלא מדובר בסרט עלילתי, אלא בכדי /להגביר את תחושת הריאליזם של הסרט הבדיוני. סגנון הצילום שלו אינו מזוהה בהכרח עם קולנוע תיעודי אלא מתכתב עם אסתטיקה קולנועית בדיונית האופיינית לסרט עלילתי ריאליסטי. בנוסף, הדמויות בסרט והמשתתפים בסיורים לא שוברים את הקיר הרביעי, הם לא מישרים מבט למצלמה או מגלים איזושהי מודעות לנוכחותה.

מתוך נולדתי בירושלים ואני עדיין חי. צילום: שי גולדמן


עם זאת ולמרות הפיכתו לשקוף למעשה התיעוד יש יסוד מהותי ביצירה. הסיורים שעוברים המשתתפים קרו באמת ואופן התנהגותם בהם הוא גם בעל ערך תיעודי. רעיון הסיורים האלטרנטיביים הופיע לראשונה במופע הפרפורמנס "מטראומה לפנטזיה" אותו יצר יוסי עטיה (במאי הסרט והשחקן הראשי) מספר שנים קודם לכן. גם התיירים הנראים בסרט עברו סיורים כמעט מלאים בהדרכתו של עטיה אשר רק חלקים מהם הוכנסו. ידיעה של אופן ההפקה והצילום מעלה את שאלת האמת והאותנטיות גם כאן, כאשר בצפייה בסיורים קשה להבחין מה התרחש באמת ומה מובנה תסריטאית, חוץ מאשר בסצנות המשתלבות עם קו העלילה הראשי. ההיבט הפרפורמטיבי מתקיים גם בסרט, בכך שמשתתפי הסיורים לא קיבלו הוראות בימוי או התבקשו לקחת טייקים נוספים ואנו עדים לתגובות האותנטיות של המשתתפים, שבמקרים רבים נראים מבולבלים ונבוכים מן הסיטואציה הלא שגרתית.

היבט נוסף שמעניין להשוואה בין הסרטים הוא יחסם לאתוס הלאומי הישראלי, דרך שני גיבורים המנוגדים אחד לשני באופיים. בנולדתי בירושלים ואני עדיין חי הגיבור הראשי ניתן להגדרה כדמות חיובית, הוא מייצג אידיאל מסוים של "הישראלי היפה" על אף שאינו הולך בתלם או מיישר קו עם ניסיונות ההדחקה של האינתיפאדה. רונן הוא אדם נדיב בצורה יוצאת דופן שמאפשר לשותפו לגור בדירתו בחינם ואינו מוכן לקחת תשלום על הסיורים אותם הוא מעביר או לנסות ולהוציא איזשהו רווח כלכלי מהצלחתם. דמותו נמנעת מעיסוק חומרי כלשהו ומה שמניע אותו זה האובססיה שלו לאירועי הטרור בעיר ורצונו לשתף את הטראומה האישית שלו ולספר סיפור אלטרנטיבי דרך הסיורים אותם הוא מעביר.

מתוך נולדתי בירושלים ואני עדיין חי. צילום: שי גולדמן


אך בעוד שרונן הוא דמות שמייצגת אידיאל אלטרואיסטי של ישראלי בעל כוונות טובות, קאליש מייצג את דמותו של "הישראלי המכוער" שרק מחפש כיצד להרוויח. צווארון כחול לבן עושה שימוש קומי ויוצר ניגודיות באופיו דרך בנייתו כדמות של שמאלני מכוער, מי שכביכול מתנגד לכיבוש אך במעשיו בפועל הוא נצלן גם כן. על חזהו של קאליש מקועקעת מפת ישראל ללא שטחי יו"ש ועזה. הוא מעצב את חבילות האקסטזי דרך הסתרת המילה "כחול" בסטיקר "ישראל קונה כחול לבן", ובמעשיו הוא חותר תחת האידיאולוגיה השלטת באופן אירוני שמוחק את הזהות הציונית למען זהות ניהיליסטית. עם זאת, הוא מחריג את עצמו מהמחנה אליו הוא משתייך ורואה גם בו כעדר "זה טוב בתל אביב להביא את הטאצ', אני מכיר את השמאלנים, אני יודע מה הם אוהבים", הוא מסביר בהתנשאות.

בייצוגו הכללי, קאליש הוא הישראלי הטיפוסי. בסיטואציות רבות בסרט הוא נראה אוכל משהו, על הדרך ותוך כדי דיבור, באופן שמקצין את הסטריאוטיפ. הוא חסר גינונים, ומתנהג באופן אדנותי ומזלזל בסביבתו. לצד זאת, הוא גם ישיר ופתוח ויודע לייצר גישה סחבקית וקרובה, להיראות כמעין "אחד משלנו" בכל סיטואציה, ודרך כך הוא מצליח להתחבר עם החיילים במחסום כדי להשיג מידע שיעזור לו להגיע אל עמיתו בשטחים, או להביע הזדהות עם פלסטיני שמקבל דו"ח. הישראליות של קאליש מתבטאת באופן הדיבור שלו, לבושו, שפת הגוף שלו וצורת התנהגותו השכונתית תוך כדי הבעת קובלנות כלפי התנהגות כזו כשהיא פועלת נגדו. באופן דומה, הוא מוחה נגד גזענות אבל מתנהג באופן גזעני ופטרוני בעצמו בריב עם מוכר פלאפל מזרחי או כלפי שותפו הערבי עימאד אותו הוא שודד.

בעיסוקם של הסרטים בסוגיות לאומיות ובטראומה קולקטיבית, שניהם לא משרתים את האג'נדה הלאומית השלטת ואף חותרים תחתיה. אך הם עושים זאת באופן אירוני שיכול להתעכל בקלות יותר מאשר תיעוד חשוף של המחסומים או עיסוק ישיר במציאות הכיבוש. רונן לא מביע עמדות פוליטית באופן ישיר אך הוא כן מנסה לתווך את המציאות הישראלית דרך נקודת מבטו. הוא מעוניין להעביר את סיוריו רק לקבוצות תיירים (ועם זאת הוא מסכים לבסוף בלית ברירה לצרף גם ישראלים), על מנת להימנע מכך שהנרטיב שלו יעמוד בפני עימות, כיוון שלטענתו "לישראלים יש דעה על כל דבר והם תמיד יודעים יותר טוב ממך". מסריו הפוליטיים באים לידי ביטוי דרך הניסיון להסביר את אופי החברה הישראלית, האבסורד שבשמירה על שגרת בילוי וניהול חיים רגילים בתקופת אינתיפאדה, וכן בתמורות שחלו בציבור הישראלי, למשל דרך הכיתוב המופיע על שלטי הזיכרון.

מתוך נולדתי בירושלים ואני עדיין חי. צילום: שי גולדמן


בשני הגיבורים יש אלמנט סרבני – הם אינם מוכנים לקבל את הנרטיב השלט ובוחרים להתמקד באינדיבידואל. אך בעוד שרונן מצליח דרך סיוריו לייצר אלטרנטיבה מחאתית אמיתית לניסיונות ההשכחה ולנרטיב הגבורה, וכן להביא לידי ביטוי את הטראומה האישית שלו, אצל קאליש מתבטאת ההתנגדות בכניעה מוחלטת לניהיליזם וחוסר רצון לפעול מעבר לצרכיו האישיים ולמען קולקטיב כלשהו. כפי שהוא אומר בפתיחת הסרט "אני הולך למכור 1000 אקסטות והמצפון שלי נקי, זה מה שבטוח" גם ברייב נגד הכיבוש הוא לוקח חלק רק כדי לנסות ולהרוויח, מיואש מהאפשרות להבעת מחאה או נקיטת פעולה לשינוי המצב.

נקודת דמיון נוספת בין הסרטים מתבטאת באופן בו מגיע לפתרון העימות של גיבוריהם עם מציאות האינתיפאדה אותה הם חווים, בזמן אמת וכפוסט-טראומה. רונן נוסע לחופשה באילת בעקבות אסיה, בת הזוג שלו, ובסצנת הסיום הוא נראה צולל לתוך הים, מרחב חופשי שמסמל את ההפך המוחלט מירושלים הנפיצה. הסצנה מעידה על סיום אופטימי: רונן סוף סוף יכול לצאת למרחב הפתוח ולהשתחרר מהטראומה המלווה אותו. באופן דומה הסיום של צווארון כחול לבן מסמל גם כן שחרור ממציאות האינתיפאדה דרך מרחב אחר, כאשר קאליש בוחר לעבור לצ'כיה בעקבות זוגתו ג'ואנה. בסצנת הסיום אנו רואים את חייהם כשלוש שנים לאחר אירועי הסרט כשהשניים הקימו משפחה. הם חיים בפרברים אפרוריים בפאתי פראג, והאופן בו מצולמים השיכונים המזרח אירופאיים בשיאו של החורף ובגוון כחול, מדגיש את הקודרות של החיים שם אל מול החיוניות של ירושלים ותל אביב. בתוך המרחב הביתי נראה קאליש לבוש באלגנטיות, חובש משקפיים ומשחק עם ילדו, כמי שעבר טרנספורמציה מהישראלי הישיר וגס הרוח שהיה והפך לאיש משפחה אירופאי ובורגני למופת.

לסיכום, שני הסרטים ייחודיים וחשובים בנוף הקולנוע המקומי. הם נוגעים בסוגיות לאומיות הקשורות לתקופת האינתיפאדה השנייה בדרך יצירתית ומשתמשים בחוכמה באמצעי המדיום ובמתח שבין תיעוד לבדיון. באמצעות שילוב יוצא דופן של הומור שחור ומורבידי, הסרטים מצליחים לתפוס בשנינות נקודות מהותיות באופי הישראלי ובטבעו של המקום, תוך העלאת שאלות פוליטיות ויכולת לייצר מחשבה מעמיקה על מקומו של הפרט בתוך הנרטיב הלאומי, הניסיונות להדחיק את המציאות, ואופן ייצוגה ומהותה של הנוסטלגיה.

  • תודה ליוצרי הסרטים על סיועם בהכנת המאמר.
מתוך נולדתי בירושלים ואני עדיין חי. צילום: שי גולדמן

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email