דנה וחברים דיסנילנד פארק מלחמת הכוכבים

נוסטלגיה בכח, או: איך למדתי לאהוב את "מלחמת הכוכבים" תוך חצי שנה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

בתמונה מופיעים שני חבריי ואני, מתרגשים בטירוף לעמוד מול המילניום פלקון ב־Galaxy's Edge, המתחם החדש בפארק השעשועים "דיסנילנד", המבוסס כולו על הזיכיון של מלחמת הכוכבים. מה שלא רואים בתמונה היא העובדה שעד חצי שנה לפני צילומה, לא ראיתי סרט מסדרת מלחמת הכוכבים מעולם. אז איך תוך כמה חודשים הגעתי מהיכרות אפסית עם הזיכיון למצב בו אני קונה במיוחד שמלה לבנה ועומדת חצי שעה מול המראה בניסיון לשחזר את התסרוקת המפורסמת של הנסיכה ליאה?

בשנים האחרונות, הודות להתרחבות התופעה (שכמובן הייתה קיימת קודם לכן) של רימייקים, סיקוולים (סרטי המשך), פריקוולים (סרטים מקדימים), יקומים קולנועיים ודומיהם, רבים מהסרטים ההוליוודיים הרווחיים והמפורסמים ביותר של תקופתנו שייכים לזיכיון קיים. תופעה זו יצרה סיטואציה מעניינת: כדי ליהנות מהסרטים המדוברים ביותר של ימינו צופים/ות רבים/ות שלא צפו בסרטים בזמן יציאתם לקולנוע, נאלצים/ות להשלים שנים רבות של תוכן, לרוב תוך זמן קצר יחסית בכדי ליהנות (או לפחות להבין) סרט חדש. אני חוויתי על בשרי שני "מרתונים" כאלה – אחד של כל סרטי מארוול לקראת הנוקמים: מלחמת האינסוף (Avengers: Infinity War, 2018) ואחד של רוב סרטי מלחמת הכוכבים (מודה שוויתרתי על כמה ספין־אופים) לקראת הטיסה לדיסנילנד. הצפייה האינטנסיבית בתוכן שנוצר במשך שנים יצרה אצלי יחס מיוחד לסרטים הללו, יחס אותו ארצה לכנות כאן "נוסטלגיית אינסטנט".

הבלוקבאסטר הנוסטלגי

רבים ניסו להגדיר את רגש הנוסטלגיה החמקמק. לאורך ההיסטוריה עברה מילה זו גלגולים שונים – ממילה יוונית שפירושה שיבה הביתה, לשם של מצב רפואי שאפיין חיילים שסבלו ממצבים קשים של געגועים הביתה ועד לרגש אותו אנו מזהים היום. אך מהו אותו רגש נוסטלגיה? פרד דיוויס, חוקר מרכזי בתחום הנוסטלגיה, טוען כי המאפיין המרכזי של נוסטלגיה הוא יחס לעבר, ובאופן ספציפי יותר, הניגוד החד בין עבר שנתפס כחיובי להווה שנתפס כשלילי. הגדרה זו של נוסטלגיה כרגש חיובי ביחס לעבר היא משמעותית ביותר לדיוננו כאן, כיוון שהיא זו שמבדילה את הנוסטלגיה ה"אמיתית" מ"נוסטלגיית האינסטנט". מעריצי ומעריצות מלחמת הכוכבים שגדלו עם הסדרה מגיל צעיר, חלקם/ן אפילו לאורך ארבעים שנות קיומה, יכולים/ות לחוש נוסטלגיה במובן המקובל של המילה, רגש עז ביחס לעבר. זה אינו בדיוק המצב מבחינת מי שהשלים או השלימה את הצפייה בחודשים בודדים. אך האם בכל זאת יש דמיון מסוים בין החוויות הללו, שהן לכאורה שונות כל כך?

האן סולו ליאה מתאחדים מלחמת הכוכבים הכח מתעורר
האן וליאה מתאחדים על המסך עשורים לאחר הטרילוגיה המקורית. מתוך פרק 7: הכוח מתעורר.

כפי שהוזכר לעיל, בשנים האחרונות מתקיים טרנד משמעותי של יצירה הוליוודית המבוססת על יצירות קודמות. רימייקים, סרטי המשך ויקומים קולנועיים למיניהם היו כמובן קיימים מראשית הקולנוע, אך בשנים האחרונות נהפכו לנפוצים ורווחיים במיוחד. כך למשל, שבעה מתוך עשרת הסרטים הרווחיים ביותר בהיסטוריה (לפי אתר Box Office Mojo) הם סרטים שיצאו בעשור האחרון ושייכים לטרנד זה. יש הטוענים כי הצמיחה בסוג יצירה זה נובעת ממניעים כלכליים: קל הרבה יותר לייצר מחדש (remake) ולארוז מחדש (repackage) חומרים שכבר הוכחו כמצליחים מאשר ליצור סרט מקורי. משתלם במיוחד לחברות ההפקה לפנות לאותו קהל שמכיר ואוהב את הסרטים המקוריים ולעורר אצלו רגשות נוסטלגיים, ובכך לעודד אותו לצפות בעוד ועוד סרטים מאותו הזיכיון וכמובן לקנות את הסחורה הנלווית.

עם זאת, מדובר במשימה מורכבת יותר משנדמה. כדי להרוויח מהסרט כמה שיותר, סרטים מסוג זה לרוב מנסים לפנות לקהלים מגוונים עם רמת היכרות שונה של הטקסט המקורי: קהל שמעולם לא שמע על הסרט המקורי, קהל ששמע עליו אך לא צפה בו, קהל שצפה ואינו זוכר אותו, קהל שצפה אך לא אהב במיוחד וכמובן קהל שצפה ואהב את יצירת המקור. רבות נכתב על הניסיון של רימייקים לעורר נוסטלגיה בצופים/ות המכירים/ות את הסרט המקורי דרך "איסטר אגז" (Easter Eggs), אלמנטים חבויים שמהווים מעין תגמול למעריצים על היכרותם עם הזיכיון, מבלי לפגום בהנאתם של הצופים החדשים. "האיסטר אגז" יכולים להיות קטנים – ציטוט, הופעה של שחקן/ית או דמות מהסרט המקורי וכיוצא בזאת, או משמעותיים יותר – כמו למשל בחלק מהרימייקים של דיסני המשחזרים כמעט את כל הסצנות של הסרט המקורי. תופעה דומה מתקיימת גם בשאר סוגי הסרטים שתוארו לעיל – הסיקוולים, הפריקוולים וכו'.

כאן מתחילה החוויה הייחודית של "נוסטלגיית אינסטנט" – גם מי שצפו בסרטים המקוריים רק לאחרונה מכירים/ות את הסרטים המקוריים ולכן מזהים/ות את ה"איסטר אגז", הרפרנסים והבדיחות הפנימיות. במובן זה, הסרטים הללו "פועלים" עליהם/ן באופן דומה לאופן בו הם פונים למעריצים/ות הוותיקים/ות ביותר. אם, כפי שנטען לעיל, הפניות הללו מעוררות רגש נוסטלגיה, ניתן לומר שהן מייצרות חוויה נוסטלגית גם עבור מי שצפו בסרט המקורי לראשונה זמן קצר בלבד לפני הצפייה בסרט החדש. מדובר ברגש דמוי נוסטלגיה המיוצר באופן מידי, ללא קשר ישיר לעבר (או לכל היותר בעל קשר לעבר הקרוב מאוד) – "נוסטלגיית אינסטנט". כעת ברצוני להתמקד בשתי החוויות האישיות שלי, עם מלחמת הכוכבים ומארוול, ולנסות ללמוד מהן על החוויה הנוסטלגית הייחודית הזו.

…A long time ago in a galaxy far far away

ניסיתי לצפות בסרטי מלחמת הכוכבים עוד קודם לצפייה הנוכחית. כילדה התחלתי לצפות בסרט תקווה חדשה (הראשון או הרביעי בסדרה, איך שלא תספרו אותו). אבל כילדה שאהבה במיוחד סרטי דיסני ומיוזיקלים לא הצלחתי להתחבר למה שתיארתי אז כ"בסה"כ הרבה יריות בחלל". באופן מפתיע, האהבה הזו לדיסני היא זו שבסופו של דבר הביאה אותי לצפות בסרטים השנה. עם רכישת זיכיון מלחמת הכוכבים ע"י דיסני והקמת האזור החדש בפארק השעשועים, הרגשתי שכמעריצה וחוקרת של דיסני איני יכולה להתעלם יותר מתופעה חשובה כל כך בחברה ובפארקים שהפכו לחלק מרכזי בחיי. לכן, לקראת טיסה לדיסנילנד שהתקיימה זמן קצר לאחר פתיחת האזור המדובר, החלטתי שאין ברירה ועלי לגייס את חברי הטוב והמעריץ המושבע של מלחמת הכוכבים לצפות בטרילוגיות המרכזיות. המשימה הייתה ברורה: עד שאני מגיעה לדיסנילנד אני צריכה להבין על מה כל ההייפ.

אני מודה, זה לא היה פשוט. עם כל הכבוד למעמדם כקלסיקה מודרנית, סרטי הטרילוגיה הישנה הם, טוב, ישנים. המקצב מוזר (למה אנחנו מבלים/ות חצי שעה עם רובוטים במדבר?) ומערכות היחסים בעייתיות מאוד לעיתים ולא היו עוברות היום בעידן פוסט #MeToo. גם הניסיון הבלתי פוסק של שותפי לצפייה להסביר לי את ההבדלים הדקים בין הגרסאות הערוכות והלא ערוכות, הפכו את חוויית הצפייה דומה יותר למחקר היסטורי מאשר לחוויה מהנה. עם זאת, עם ההתקדמות בסרטים, מצאתי את עצמי מחבבת את העולם והדמויות יותר ויותר (הזכרתי כבר כמה הנסיכה ליאה מושלמת?), ובסופו של דבר אפילו נופלת לבור חסר התחתית של תיאוריות מעריצים ביוטיוב. כמו קפה, שבפעם הראשונה הוא מר ומגעיל, ככל ששתיתי ממנו יותר הוא נעשה טעים וממכר יותר (אפילו כשהגענו לטרילוגיית הפריקוול הידועה לשמצה).

יותר מכל, את חוויית "נוסטלגיית האינסטנט" שלי בצפייה במלחמת הכוכבים אני משייכת לטרילוגיה החדשה – שלושה סרטי מלחמת הכוכבים שיצאו בין השנים 2013–2018 והמשיכו את העלילה המקורית תוך הוספה והתמקדות בדמויות חדשות. אם ניתן לומר דבר קוהרנטי כלשהו על הטרילוגיה המבולגנת הזו, הוא שהיא מנסה לנצל את נוסטלגיית המעריצים/ות עד תום. הסרט השביעי כולו בנוי כתמונת מראה של הסרטים המוקדמים – הכוכב בו מתגוררת ריי (גיבורת הסרט) בתחילת הסרט, ג'אקו, הוא כוכב מדברי הדומה להפליא לטטואין; הנבל קיילו רן הוא לא רק קרוב משפחה של דארת' וויידר המקורי אלא גם לבוש כמעט כמוהו ומשתמש גם הוא במכשיר המעוות את קולו (הפעם ללא שום הצדקה רפואית); שוב אנו עוקבים/ות אחרי דרואיד עם מידע חשוב, שוב נעים בגלקסיה באמצעות החללית המילניום פלקון, שוב צריכים/ות להציל את העולם מנשק מפתיע ומאיים – כוכב המוות (אבל הפעם גדול יותר!). אמנם הסרט השמיני מנסה לעיתים לערער על הנרטיב הקלאסי של הטרילוגיה המקורית, אך גם הוא, וכמוהו הסרט התשיעי, מתבססים שוב ושוב על רפרנסים לסרטים המוקדמים במטרה לעורר את אותו הרגש החם והמוכר. כאילו הסרט אומר לצופים/ות שהוא אוהב אותם והצופים/ות אומרים/ות בתשובה – "I know".

מלחמת הכוכבים פרק 9 עלייתו של סקייווקר ליאה ריי
מתוך פרק 9: עלייתו של סקייווקר.

החוויה באזור של מלחמת הכוכבים בדיסנילנד העצימה אצלי תחושה זו עוד יותר. גם עבור מי שלא ראו את הסרטים, יש משהו מעורר יראה בעמידה קרוב כל כך לדגם המילניום פלקון בגודל מלא. אך להיות שם עם מעריצים מושבעים זו חוויה שקשה לתאר. הפארק מציע למבקרים/ות ממש להיכנס לתוך העולם של הסרטים, לנהוג במילניום פלקון, לבנות דרואיד משלך, ואולי החוויה המרגשת (והיקרה) ביותר – לבנות חרב־אור ("Lightsaber", כלי הנשק העיקרי המשמש את גיבורי הסרטים) בעיצוב אישי. בניית החרב מלווה בספקטקל שלם – המבקרים/ות מוכנסים/ות לחדר סודי, שכן הפארק "נשלט" ע"י האימפריה, המשטר האפל בסרטי הסדרה, ובניית חרב־אור אינה חוקית. בחדר ממתינים אבירי/ות ג'דיי (המסדר אליו שייכים/ות גיבורי/ות מלחמת הכוכבים) המסבירים לקהל על מסורת יצירת חרב־האור ביראת קודש. לאורך כל הסדנה מושמעת מוסיקה מרגשת מהסרטים. לקראת סוף הסדנה האורות מתעמעמים ואנו, החברים/ות החדשים/ות במסדר הג'דיי, זוכים/ות לברכה מלא אחר מאשר מאסטר יודה, המורה הרוחני של גיבורי הסדרה. לבסוף, ברגע הדרמטי ביותר של האירוע, מתבקשים/ות המשתתפים/ות להפעיל כולם/ן ביחד את חרב־האור שלהם/ן ולהרים אותה לאוויר. אני מודה, עמדתי שם עם דמעות בעיניים.

החוויה בפארק והצפייה בסרטי הטרילוגיה החדשה עובדות באופן דומה – הן משתמשות באזכורים רבים לסרטים המקוריים במטרה לעורר את הרגשות החיוביים המקושרים אליהם. אך הרגש לא נוצר רק מעצם ההיזכרות ברגעי צפייה שמחים מעברנו, כפי שנוסטלגיה מובנת לרוב. ההתרגשות נובעת גם מעצם הזיהוי עצמו. חדוות הזיהוי מעידה על התהליך שעברו הצופים/ות עם הסרטים. חצי שנה קודם לכן לא הייתי מבינה מה מרגש בחלב צבעוני או בחללית כלשהי. אבל היום, כשאני רואה את החלב הכחול אני יודעת למה הוא מתייחס, אני זוכרת אותו מהסצנה בתקווה חדשה. היכולת הזו לזהות ולהיזכר במשהו מהעבר היא חלק מרכזי מהחוויה הנוסטלגית, אך כאמור, כאן כשאני נזכרת בעבר הכוונה היא ללפני חודשים ספורים, כשצפיתי בסרט הקודם. הנוסטלגיה מתרחשת כאן באופן מזורז, ב"אינסטנט".

החוויה שלי לעד תהיה שונה מזו של מי שגדלו לתוך העולם של מלחמת הכוכבים. צפייה בסרטים בגיל מבוגר מבליטה את הבעיות הרבות שקיימות בסרטים שהתיישנו בצורה בעייתית, אם מבחינה טכנולוגית ואם מבחינה אידיאולוגית (ליאה, מגיע לך טוב יותר מלהתנשק עם אח שלך ועם בחור שלא יודע מהי הסכמה!). ועדיין, עברתי תוך זמן קצר טרנספורמציה ממי שלא ראתה מלחמת הכוכבים מעולם לעמידה דומעת בחדר אפל בפארק שעשועים בצד השני של העולם.

הבנתי את הרפרנס הזה!

בסרט הנוקמים (The Avengers, 2012), קפטן אמריקה, שרק לאחרונה הופשר לאחר שינה של כמה עשורים, מרגיש שאינו שייך לעולם בהווה. הוא אינו מבין את הבדיחות והרפרנסים שזורקים חבריו לנוקמים בקצב מסחרר. כשצפיתי לראשונה בהנוקמים לא ראיתי את הסרטים שקדמו לו, ולכן הזדהיתי מאוד עם דמותו של קפטן אמריקה. ברגע מעורר התלהבות, ניק פיורי מספר בדיחה המאזכרת את הקוסם מארץ עוץ (The Wizard of Oz, 1939), וקפטן אמריקה אומר בגאווה "I understood that reference" (התלהבות שהרגשתי בעצמי). רק לאחר צפייה אינטנסיבית בסרטי מארוול, אני גאה לומר שאני מבינה גם את הרפרנסים הנוספים.

I understood that reference meme הבנתי את הרפרנס הזה

השוואה בין חוויית הצפייה שלי במלחמת הכוכבים לזו בסרטי "היקום הקולנועי של מארוול" יכולה ללמד על גיוון מסוים בתוך הספקטרום של נוסטלגיית האינסטנט. במובנים מסוימים ישנו דמיון רב בין שתי החוויות – בשני המקרים מדובר בזיכיונות עצמאיים שנרכשו ע"י דיסני, וקנייה זו היא שהובילה אותי להתעניין בהם. בשני המקרים מדובר ביקומים קולנועיים עצומים המתפרסים על פני מספר רב של סרטים, סדרות ומדיות נוספות, אותם ניסיתי להשלים תוך זמן קצר יחסית. עם זאת, ישנם כמובן גם כמה הבדלים בולטים. ניתן לדבר על ההבדל בתקופת יצירת הסרטים (מלחמת הכוכבים מתפרסת על כארבעים שנות יצירה בעוד סרטי מארוול נוצרו "רק" לאורך העשור האחרון), על ההבדלים בקצב יצירת הסרטים (טרילוגיה אחת בכל כמה עשורים או כעשרים סרטים בעשר שנים), על ההבדלים הז'אנריים ועל השפעתם של הבדלים אלה על חוויית נוסטלגיית האינסטנט. עם זאת, ברצוני להתמקד באלמנט אחד המאפיין במיוחד את היצירה של מארוול – שאקרא לו אלמנט הסדרתיות. מתוך בחינת אלמנט זה אנסה להבהיר כיצד הוא משפיע על חוויית הנוסטלגיה בסרטי מארוול בכלל ונוסטלגיית האינסטנט בפרט באופן השונה מסרטי מלחמת הכוכבים.

היצירה של מארוול בעשור וקצת האחרונים מכונה "היקום הקולנועי של מארוול". הכוונה היא לכך שכל הסרטים, הסדרות ושאר התוצרים של מארוול בתקופה הזו הם חלק מאותו עולם משותף ומשפיעים האחד על השני. למרות שניתן לחלק את סרטי היקום הקולנועי של מארוול לשלבים שונים, עדיין כל סרטי הסדרה שנוצרו בעשור האחרון יכולים להיקרא כחלק מסאגה אחת מרכזית, שמתחילה בסרט איירון מן ומסתיימת בהנוקמים: סוף המשחק (Avengers: Endgame, 2019). סרטי הסאגה מתמקדים בעיקר בחמש דמויות מרכזיות שהשתתפו בסרט הנוקמים הראשון. לעומת זאת, הסרטים של מלחמת הכוכבים מחולקים לטרילוגיות שהדמויות המרכזיות בהן מתחלפות בין טרילוגיה אחת לאחרת. הבדל זה מייצר חוויית צפייה שונה – בעוד הסרטים של מלחמת הכוכבים מתמקדים בשחזור נוסטלגי של אלמנטים מהסרטים המוקדמים (ראו התיאור לעיל של הכוח מתעורר), סרטי מארוול מתמקדים דווקא בתהליך ובשינוי שעוברות הדמויות מסרט לסרט.

דוגמה בולטת במיוחד לשוני זה היא השינוי בעמדות של איירון מן וקפטן אמריקה. בסרט הנוקמים הראשון סטיב רוג'רס (קפטן אמריקה) מאשים את טוני סטארק (איירון מן) בכך שהוא סומך רק על עצמו, לא מעוניין לעבוד בצוות ולעולם לא "ישכב על הגדר" כדי להציל מישהו אחר. במהלך הסרטים עמדותיהם מתהפכות – טוני סטארק מעוניין להגביל את חופש הפעולה שלו ולעבוד במסגרת אמנות בין לאומיות, בעוד סטיב רוג'רס בוחר לסמוך רק על עצמו ולא על המערכת. שיא ההיפוך (זהירות –ספוילר) מתרחש בהנוקמים: סוף המשחק בו טוני סטארק משלים את ההיפוך ומקריב את עצמו לטובת הכלל.

אך אם היה מדובר בתהליך של שינוי בלבד, היה קשה לומר שמדובר במקרה הרלוונטי לסוגיה של נוסטלגיית אינסטנט. כפי שתואר לעיל, החוויה הנוסטלגית הזו, לטענתי, נובעת מהאופנים בהם הסרט פונה לצופים/ות כמי שמכירים/ות את הסרטים הקודמים ומציע להם/ן הנאה מעצם תחושת ההיכרות. הנוקמים סוף המשחק שווק כשיא של העשור הראשון ליצירה של מארוול, והסוף של הסאגה העלילתית בה עסקה סדרת הסרטים עד כה, סאגת האינסוף. כיאה לסרט המסכם עשור, עלילתו נבנתה כך שתאפשר התייחסות רפלקסיבית לסרטי הסדרה הקודמים. העלילה סובבת סביב מסע בזמן לנקודות מרכזיות בעבר של היקום הקולנועי של מארוול, ולכן מאפשרת ביקור בסצנות זכורות במיוחד. גם כאן הדגש הוא דווקא על השינוי שעברו הדמויות לאורך הסרטים – ת'ור המדוכא חוזר לתקופה שבה הוא היה בטוח בעצמו ובכך שהוא "ראוי", סטיב רוג'רס צוחק על עצמו של העבר שאומר לו את משפט המפתח של עצמו, "I can do this all day" וכן הלאה.

אך אולי הדוגמה המרכזית ביותר לכך היא המשפט של טוני סטארק – "I am Iron Man". את המשפט הזה אומר סטארק בסוף הסרט הראשון כשהוא מגלה במסיבת עיתונאים את זהותו כגיבור על. מדובר באחת מנקודות המפתח המפורסמות ביותר ביצירה של מארוול, שכן עד אז היה יחסית נדיר שגיבור על קולנועי מצהיר על זהותו הסודית. המשפט הזה חוזר שוב בהנוקמים: סוף המשחק אך בקונטקסט שונה לחלוטין – רגע לפני שסטארק מקריב את עצמו כדי להציל את העולם. המשפט הזה מהווה בעיני את השיא של סוג הנוסטלגיה המאפיין את הסרטים של מארוול – הוא מחזיר אותנו לסרט הראשון של החברה, לרגע ההולדת של היקום הקולנועי שלה, אך עושה זאת כדי להעיד דווקא על התהליך שעברו הדמויות והצופים מאז הסרט הראשון. סטארק של הסרט הראשון הצהיר שהוא איירון מן בסוג של גאוותנות, רצון שהעולם ידע שהוא הגאון שהמציא את החליפה והשתמש בה כדי להילחם ברעים. סטארק של הנוקמים: סוף המשחק הוא אדם אחר לגמרי, אחד שמוכן לוותר על הכל לטובת העתיד של העולם.

מלחמת הכוכבים פרק 8 הגדיי האחרון לוק סקייווקר
ממקסים לממורמר. לוק סקייווקר בפרק 8: הגדיי האחרון.

כמובן, גם במלחמת הכוכבים דמויות עוברות שינויים (לוק, למשל, הופך מגיבור מקסים לזקן ממורמר), אך זה אינו לב הזיכיון, והשינוי אפילו לא מתרחש על המסך אלא במרווח הזמן העומד בין הסרטים. הדגש בחוויה הנוסטלגית של מלחמת הכוכבים, לפחות בחוויית הצפייה שלי, הוא על העונג שבזיהוי, העונג שבחזרה על המוכר. במקרה של מארוול הדגש הוא דווקא על התהליך והשינוי של הדמויות לאורך הזמן. התחושה היא לא רק שבזמן קצר למדנו להכיר עולם שלם של סרטים, עם כל הקריצות הפנימיות שלהם. התחושה היא שעברנו ביחד עם הדמויות תהליך שינוי אינטנסיבי.

לסיכום, על אף ההבדלים הרבים בין סרטי מלחמת הכוכבים לסרטי מארוול, שניהם יוצרים חוויה של "נוסטלגיית אינטסנט" אצל מי שלא צפה בהם "בזמן אמת". באמצעות התייחסות לסרטים המוקדמים, ובמיוחד קריצות לצופים/ות שבקיאים/ות בהם, הסרטים הללו מייצרים חוויית צפייה שמעודדת היזכרות נוסטלגית בסרטים המוקדמים, גם אם הצפייה הראשונה של אותו/ה צופה הייתה ממש לאחרונה. חשוב לציין, כפי שהוזכר לעיל, שלא מדובר במקריות. הסרטים הללו מעודדים את הצפייה הנוסטלגית הזו באופן אקטיבי, במטרה לייצר חיבור עמוק בין המעריצים/ות לזיכיון הסרטים ובכך לעודד אותם/ן לשוב ולצפות בסרטים, להגיע לפארקי השעשועים ולקנות מוצרים ממותגים. במאמר זה בחרתי להתמקד בשני מקרים המייצגים חוויה אישית שלי, אך יהיה מעניין להרחיב דיון זה גם לזיכיונות נוספים (למשל סדרות כמו הארי פוטר, גל הרימייקים של דיסני ועוד), ואולי אף לסדרות טלוויזיה שעשויות לתפקד באופן דומה.

_

ביבליוגרפיה

Davis, Fred. Yearning for Yesterday: A Sociology of Nostalgia, The Free Press, New York, 1979.

Leitch, Thomas M. "Twice–Told Tales: The Rhetoric of the Remake". Literature/film Quarterly, 1990, 18, 3, ProQuest, pp. 138–149.

Lizardi, Ryan. Mediated Nostalgia: Individual Memory and Contemporary Mass Media. Lanham: Lexington Books, 2014.

פילמוגרפיה

Avengers: Endgame, Anthony and Joe Russo, 2019.

Avengers: Infinity War, Anthony and Joe Russo, 2018.

Iron Man, John Favreau, 2008.

Star Wars: Episode IV – A New Hope, George Lucas, 1997.

Star Wars: The Force Awakens, J. J. Abrams, 2015.

Star Wars: The Last Jedi, Rian Johnson, 2017.

Star Wars: The Rise of Skywalker, J. J. Abrams, 2019.

The Avengers, Joss Whedon, 2012.

The Wizard of Oz, Victor Fleming, 1939.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email