588142d8be0f5.image

צבע מדומיין: אדום ב״M״ של פריץ לאנג וב״ג׳זבל״ של ויליאם ויילר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

כשצפיתי בפעם הראשונה ב-M (הרוצחים בנינו), סרטו הקלאסי של פריץ לאנג משנת 1931, הופתעתי לגלות כי הסרט הישן שצולם בשחור-לבן, כולל בתוכו צבע. הסרט מספר על מרדפה של חברה אלימה אחר רוצח סדרתי (פיטר לורה) ההורג ילדות קטנות, ובתחילתו מנסח הרוצח מכתב בכתב ידו אותו הוא שולח לעיתונות. המכתב מתפרסם, מעורר בהלה וחשדנות ברחובות, ונשלח למומחה לכתב יד על מנת שינתח את הכתב ידו המסולסל והילדותי של הרוצח, במטרה להתחקות אחר אופיו. למכתב תפקיד חשוב בהבנתנו את הלך הרוח של הרוצח וכעזר לשוטרים המנסים לתפוס אותו, וכאן גם נכנס הצבע. במהלך הצפייה מסופר לנו כי העיפרון בו השתמש הרוצח במכתבו היה אדום והשוטרים אף מזהים את דירתו לפי שאריות העופרת האדומה על אדן החלון שעליו כתב את המכתב. אך כמובן שאנו הצופים לא רואים שום אדום. מולנו נפרסות אותיות ציוריות בצבע שחור אפרפר.

בתמונות: הרוצח כותב את המכתב, ושוטר המוצא עופרת אדומה.

הדיסוננס בין הצבע המוצהר (אדום) לבין חוסר הצבע שמופיע עורר בי שאלות רבות. מה הוא אדום שהוא לא אדום? איזה תפקיד יש לצבע בסרט שצולם בשחור-לבן? איך אנחנו חווים צבע כשהוא מוצהר אך לא ניכר? מה הקשר הסמלי המתקיים בין צבע שאיננו שם לבין אובייקט שנאמר לנו שהוא בעל אותו הצבע?

בדומה ל־M, גם בסרטו של ויליאם וויילר משנת 1938, ג׳זבל, יש שימוש חוזר בצבע אדום, למרות שגם סרט זה מצולם בשחור-לבן. גיבורת הסרט היא ג׳ולי (בטי דייוויס), עלמה דרומית מניו אורלינס שאינה מוכנה להתמסר לחוקי הנימוסים של החברה בה חייה. רוב הסובבים אותה מאמינים כי יש לאלף אותה בדרכים שונות, אך ג׳ולי בעלת הלשון החדה לא מאפשרת זאת בקלות. בתחילת הסרט היא איננה נשואה ובשביל לנקום בבן זוגה על שהזניח אותה היא מגיעה לנשף הרווקות השנתי בשמלה אדומה, כאשר הנשים כולן אמורות ללבוש לבן. היא נכנסת לאולם הנשפים עם בן זוגה, ושמלתה החתרנית מושכת מבטים מכל עבר. הסקנדל שעוררה שמלתה משבש את האירוע, אך כמובן שאנו הצופים רואים שמלה בגווני שחור ואפור כהים.

בתמונות: ג׳ולי (בטי דייוויס) ובן זוגה (הנרי פונדה) בנשף, רוקדים.

אדום שהוא שחור

לצבע האדום מיוחסות משמעויות סמליות רבות וידועות, כמו מוות, פוריות, מיניות, תשוקה ועוד. ניתן לפרש כי המילים האדומות שכתב הרוצח ב־M מבטאות תאוות דם: המילים הבוקעות מידיו הרצחניות נכתבות באופן סמלי בדמם של קורבנותיו או בדמו שלו. אם להמשיך את אותו הקו, שמלתה האדומה של ג׳ולי, הבולטת לנגד השמלות הלבנות, מסמלת את החיוורון והבתוליות של שאר הנשים בנשף לעומת מיניותה שלה, אותה היא 'לובשת' בפתיחות. במובן זה, בחירתה בשמלה היא גם התרסה. בתחילת הסרט ג'ולי משווה את השמלה בשעשוע לנשים מרחוב גלטין, רחוב בתי הבושת בעיר, התייחסות מפורשת לכך שהיא מודעת למיניות של שמלתה האדומה.

אך כפי שידוע לנו, הניתוח הזה של הצבע האדום בסרטים קצת מצחיק – כי בסרטים האלו לא רואים בכלל אדום. ניתוח פרשני שכזה מתעלם מהעובדה שהאדום שאנו מקבלים הוא חלק מהספקטרום בין שחור ללבן, ומהווה סממן עליו אנחנו שומעים, ולא התרשמות ויזואלית. מן הראוי לציין כי שני הסרטים, שיצאו בשנות השלושים, צולמו בשחור-לבן כהכרח טכני, אך זה לא מונע מהבחירות הצבעוניות בסרטים להוות בחירות אמנותיות. הרי כבר מראשית הקולנוע סרטיו של ז׳ורז׳ מלייס ואחרים נצבעו באופן ידני בצבעים עזים, ביניהם גם אדום. על כן, במידה כזו או אחרת, האופציה לצביעה באדום הייתה קיימת כשהסרטים נוצרו, והיוצרים קיבלו באופן מודע את הבחירה כי הצבע יהווה חלק מרכזי בסרטים, מבלי שאנו הצופים נצפה בו.

בסרטים מונוכרומנטיים, בהם פלטת הצבעים מתפרסת על הספקטרום הרחב של האפורים, צבעים אחרים הופכים לחלק מהספקטרום הזה. הצופים נאלצים לתרגם את מגוון הצבעים המוכר לנו לתוך אותו ספקטרום, ומתוך המגוון האפרורי אנו יוצרים הבדלה צבעונית. הבחירה בצבע שלא נראה מדגישה את הפער בין ההגיון של עולם הסרט לבין הגיון הצופים. בתוך עולם הסרט האדום הוא אדום, והוא רק מועבר אלינו הצופים בשחור לבן. אנו נחשפים לצבע ולהשפעתו על ההתרחשות דרך מבט מגביל, ללא היכולת לראות את העולם במלוא עומקו, מה שדורש השלמה מסוימת בדמיוננו.

הרוצים בינינו M poster
הרוצים בינינו M poster

הצבע שלא שם

כשהאדום לא נראה כאדום, נוצר קשר סמלי חדש בינו לבין הסרט, והוא כשלעצמו הופך לכלי סיפורי משמעותי. דווקא הפיכת הצבע האדום לעניין מדומיין בתודעת הצופים מעניקה לאדום משמעות בולטת, לעיתים אף יותר  משהוא מקבל בסרטים צבעוניים. ב- M, מכתבו של הרוצח נראה על המסך פעמים רבות – בכתיבתו, עם פרסומו, בניתוחו ובתהליך מציאת הרוצח בעזרתו. דרך מילותיו ה״אדומות״ אנו מתקרבים אל נפשו הרדופה של הרוצח, ומילותיו שלו הן גם מה שמייצג אותו. הצבע הוא המזהה שלו, סמל לרוצח עצמו, בדיוק כמו האות "M" שנכתבת על מעילו כקיצור ל־״Mörder״ (רוצח בגרמנית) שמאפשרת לדיירי הרחוב לעקוב אחריו במטרה ללכוד אותו. המראה הנתפס של המכתב, מילים כהות על גבי נייר לבן, הוא בעצמו סמל חוזר ומתפתח לרוצח, לפעולותיו ולאיומו. בדומה לייצוג מקרי הרצח בסרט שרק נרמזים לנו על ידי חפץ שייצג את הילדה הנרצחת – כדור המתגלל לשיח, בלון שנתקע בעמוד חשמל – הצבע האדום של העיפרון רק נרמז גם הוא.

הצבע משמש לזיהוי הרוצח, אך חשוב להגיד שבניגוד לשוטרים אנו הצופים לא מנסים לפענח שום תעלומה – כבר מההתחלה אנחנו יודעים מי הוא. אין לנו צורך לשים לב לשאריות העופרת האדומה על אדן החלון, כי כבר ראינו בתחילת הסרט היכן הרוצח כתב את המכתב, מי הוא ואיפה הוא מתגורר. הסרט נותן לנו את המידע שאנחנו צריכים לדעת, והצבע האדום מרחף מעל הכל, ככלי אמנותי.

במקרה של ג׳זבל, מדובר בצבע שיוצר הבדלה והנגדה בינה לבין הנשים האחרות – אדום בוהק, מלא תשוקה, אל מול לבן בתולי וחיוור. שמלתה האדומה של ג׳ולי מצטלמת ונראית בעינינו כשמלה שחורה־אפורה, בדומה ללבוש הגברים בנשף, הלובשים טוקסידו שחור. האדום שהסרט מציע לנו מציג אותה כאישה לא ראויה, בין זונה וגברית, אל מול הנשים המחונכות שיודעות את מקומן. ג׳ולי מבינה בעצמה את הסמליות הזו, ולכן בהמשך הסרט, לאחר שהיא נעזבה ע״י בן זוגה בעקבות שמלתה החתרנית, היא לובשת למפגש המחודש בניהם שמלה לבנה מפוארת, דרכה היא מוסרת לו, ללא מילים, שכעת היא אישה אחרת, מאולפת. הבדלתה הצבעונית של ג׳ולי משאר הסרט חשובה למסר האידיאולוגי השמרני והפטריאכלי שלו, שמציג תמרור אזהרה בפני נשים שלא מצייתות לחוקי החברה ולגברים בחייהם.

שני הסרטים מוכיחים כי יש אופציה להשתמש במוטיב המבוסס על צבע גם בסרט חסר צבע. כלומר, קשר מדומיין בין צבע לבין אובייקט מצולם בשחור לבן יכול להיווצר, ואותו מוטיב יכול להיות קיים ממש כמו בסרט צבעוני, דרך הדמיון שלנו. כך אנו הצופים משלימים את הצבע, מוצאים אותו בעצמנו. מעל הכל, הצבע, בולט אך לא נוכח, משמש ככלי סיפורי וסמלי אשר יוצר ניגודים בולטים בתוך הספקטרום הצבעוני הקיים. בתוך עולמו של הסרט, האחיד צבעונית, יש סמל שמרחף מעל הדמויות הללו. בבחירתם בצבע האדום, הן במכתב והן בשמלה, הפריטים האלה מוצגים באור שפורץ את המונוכרומטיות של הסרט, מבלי באמת לפרוץ אותו.

בבחינת הפוסטרים של שני הסרטים ניתן למצוא הוכחה למרכזיות המוטיב הצבעוני המדומיין: הצבע האדום בולט בכרזות הצבעוניות, והופך ממרכיב מדומיין לאלמנט ויזואלי מרכזי. בפוסטר של M נמצאת אות אדומה ומדממת על ידו של הרוצח. כפי שכבר הוזכר, האות משמשת בסרט סימן ישיר לרוצח, ובשילוב עם הצבע נוצר סימן ברור לרוחו ולאיומו. בפוסטר של ג׳זבל, פרצופה המעורער של ג׳ולי פונה לכיוון המצלמה, עיניה ריקות, ומסביב לראשה נפרש ריבוע אדום, כביטוי למחשבות חסרות הרסן שלה, כמו שמלתה. בפוסטר נוסף של הסרט היא לבושה בשמלתה האדומה, שהופכת לאליפסה שנפרשת מסביבה. השמלה בולטת בפוסטר כסמל מייצג וברור, אך זו היא הפעם היחידה בכל מה שקשור בסרט שבה השמלה אכן נראית בצבעה המוצהר. גם כאן ניתן לפרש את האליפסה האדומה כאופייה המשוחרר, שהרחיק אותה מסובביה.

ג'זבל פוסטר בטי דייוויס
ג'זבל פוסטר בטי דייוויס

שחור שהוא אדום

כשראיתי את M בפעם הראשונה, המחסור באדום בלט לי. רציתי להרגיש ולחפש את הצבע בפריים, יחד עם השוטרים הרודפים אחר הרוצח. הם חיפשו מידע שאני כצופה כבר קיבלתי, ובכל זאת רציתי למצוא בעיני את שאריות העופרת האדומה. איך מחפשים פרט קטן ואדום בתוך המגוון הצבעוני של סרט חסר צבע? הרגשתי ברגע מסוים שמתוך הספקטרום השלם של צבעי הסרט אני מצליחה לזהות טיפת אדמדמות בגוונים הכהים שהוצגו לפניי.

חווית הצפייה הייתה חוויה לא מוכרת עבורי. המחסור בצבע התפתח במהרה לחוויה מעוררת מחשבה בנוגע לתפקידם של הצופים בהשלמתו בסרט שחור־לבן. אנו הצופים לוקחים חלק מרכזי ביצירת האפקט הצבעוני בזכות יכולתנו לדמיין את אותו הצבע, למצוא לו זכר בתוך האפרוריות המגוונת. אנחנו מסוגלים להוציא מאותו גוון משהו אחר, משהו שנוצר בקשר בינינו לבין המסך. כבר שנים שאנו כצופים משלימים במוחנו אלמנטים חסרים בהגיון הקולנועי, בדומה לתפקידנו אל מול ייצוגים אודיו-ויזואלים חסרים כמו ריח, טקסטורה ואף, במובן מסוים, העריכה הקולנועית, המבוססת על קפיצות בזמן ובמרחב הבנויות על יכולות הדמיון שלנו. הקולנוע מתבסס, מבחינות רבות, על יכולתנו להשלים את החסר.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email