Director:  Pedro Almodóvar

נשים אדומות: צבעים של חמלה ב"לחזור"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מישהו חכם שאיני זוכרת את שמו אמר לי פעם שאדום זה הצבע הכי בולט בטבע. אני לא יודעת אם זו אמת מוחלטת ואני לא זוכרת את שמו כדי לוודא, אבל זה בהחלט מרגיש נכון. תמיד נשים לב לאדום. נרגיש שהוא צועק לנו ״אני כאן״. אדום הוא מעין בליטה בשטיח שקוראת לנו להבחין בה. הוא עוצמתי ודומיננטי. אנחנו תמיד נאהב את האדום באומץ שלו, אבל משום מה נרצה למנן את האדום בחיינו.

הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר ממש לא ממנן את האדום בקולנוע שלו, אלא משתמש בו בנדיבות יתרה. לצד האדום חוגגות בסרטיו פלטות צבע רוויות, אך בתוכן האדום תמיד יבלוט כמו תמרור מושך תשומת לב. כבר שנים מסקרנת אותי חיבתו של הבמאי לצבע העז, והבחירה שלו לשלב את האדום באופן עקבי ביצירה שלו. אפילו בפוסטרים של כל אחד מסרטיו נוכל למצוא לפחות פיסת אדום קטנה. מכל סרטיו הצבעוניים נדמה לי שלחזור משנת 2006 הוא המתאים מכולם לבחון את משמעות האדום, מאחר והצבע מבצבץ בסרט זה כמעט בכל שוט, עד שנדיר בכלל למצוא בו רגעים בהם הוא נעדר.

 

בעזרת האדום אלמודובר גורם לנו לשים לב לאלמנט שהוא הכוח המרכזי בסרט לחזור – עוצמת דמויותיו הנשיות, שכן האדום מקשט את רוב השוטים בהם הן מצולמות. קשה לי שלא לחשוב על כך לאור העובדה שכמעט כל הדמויות בלחזור הן נשים, וגם אם נתקלת בו במקרה בדמות גברית, היא תהיה משנית אליהן. אומנם אנחנו ב-2021, אבל לצערי אנחנו עוד נצבות בפני דרך ארוכה בקידום מעמד האישה והשוויון המגדרי. אנחנו עדיין נדירות בנוף בלא מעט זירות, אנחנו עדיין מודרות באזורים מסוימים, עוד לא סיימנו לומר Me Too, ועוד לא סיימנו לבקש את מלוא המקום שמגיע לנו. והנה בלחזור, כבר ב-2006, אלמודובר מייצג דרך דמויותיו חגיגה של נשיות מתפרצת, מלאת תשוקה לחיים. ממש כמו יכולתו של האדום לבלוט מתוך הטבע, הוא בוחר להאיר באדום את הגיבורות שלו, ולתת להן לומר ״אני כאן״. גיבורות צבעוניות, שהעולם שלנו עוד לא למד להעריך את יופיין. דרך האדום שלו, המחאתי, הוא מתעקש באנושיות רבה להעניק להן יופי קולנועי.

פאולה. מתוך "לחזור"

הדרמה האמתית בסרט מתחילה בסצנה בה פאולה, הבת של ריימונדה, מחכה לה בוכייה בגשם באמצע הרחוב. הפריים כולו אדום מהצבע של מכונית חולפת, ואז מתגלה לנו פאולה בחולצה אדומה ועם שלט אדום לידה. היא נראית אבודה, והנוכחות הרבה של האדום בפריים מרמזת לנו שקרה משהו יוצא דופן. לבסוף, ריימונדה חוזרת מהעבודה, ומגיעה לביתה באוטובוס אדום כשהיא לבושה בסוודר אדום וחצאית עם פרחים אדומים, ואוחזת בתיק אדום בידה. מישהו אמר סכנה?

תחילה פאולה לא מספרת לריימונדה מה קרה, והשתיים הולכות ברחוב כשהן לבושות באותו הצבע, ונראות כמו אם ובת מעצם התאמת הצבעים ביניהן. כך הן עוברות ליד מכונית אדומה נוספת בזמן שריימונדה מנסה לחלץ מפאולה בתה פיסות מידע. הן מגיעות לבניין כשריימונדה שואלת, ״איפה אבא שלך?״

בקאט מהיר וקומי אנחנו עוברים/ות לסצנת הכניסה לבית שנפתחת בצרחה צורמנית הנשמעת על משקוף דלת בורדו, ובצדו חולצה אדומה. פאולה נכנסת לבית דרך המשקוף ונעצרת. ריימונדה במטבח ליד מדף אדום מגלה את בעלה פאקו מת על הרצפה. פאולה מתקדמת אליה צעד צעד ,ומספרת לה לפרטי פרטים איך פאקו תקף אותה מינית בטענה שהוא לא אביה הביולוגי. תוך כדי תיאור המקרה הטראומטי, היא חולפת על פני כמה תמונות אדומות שתלויות על הקיר. התמונות הביתיות, הפועלות כאיתותי אזהרה אדומים, מכניסות את ריימונדה, פאולה ואותנו הצופים והצופות, אל מציאות שממנה אין חזור: אין איך להשיב את הגלגל לאחור, לאחר המעשה שהתגלה.

ריימונדה מחבקת את פאולה כמו אם-לביאה ועוטפת אותה בסוודר האדום שלה. לאחר מכן היא שולחת את פאולה לחדר, אך לא לפני שהיא עוצרת אותה במסדרון ואומרת לה משהו שאסור שתשכח: ״תזכרי שאני זאת שהרגתי אותו״. התוקף המידי שריימונדה מעניקה לפאולה הוא הגיוני מאחר ובהמשך מתברר שריימונדה בעצמה חוותה התעללות מינית מצד אביה, ונאלצה להביא לעולם את פאולה – בתה שהיא למעשה גם אחותה – מתוך אונס. החיבוק איתו מושכת ריימונדה את פאולה אל תוך הסוודר האדום שלה מיטיב לבטא את לבו של הסרט. שותפות גורל בין אישה לאישה, בין אם לבת, ברית נצחית שחתומה בדם של קשר נשי. ואולי בשל כך הצבע אדום מהדהד כל כך חזק בסצנה הזו, בשל הנשיות העוצמתית שבה.

בכל סרטיו של אלמודובר עוצמת הדמויות הנשיות נוכחת בצורה גורפת. ליד אותן דמויות האדום יופיע כמעין סימן היכר של עוצמתן. אי אפשר לשכוח, למשל, את מנואלה (ססיליה רות) עם המעיל האדום הארוך בהכל אודות אמא (1999), שיוצאת למסע אמיץ אל תוך עברה בעקבות משאלת בנה המנוח. בסרט הזה ניתן למצוא גם את אגראדו (אנטוניה סן חואן), אישה טרנסג׳נדרית גדולה מהחיים שמתפרנסת מזנות ושובה את לב הצופה אחרי דקת זמן מסך בו אנו פוגשים/ות בה במעילה הקצרצר והאדום. בחוק התשוקה (1987), נפגוש את טינה (כרמן מאורה שבלחזור מגלמת את אירנה אמה של ריימונדה), צעירה טרנסג׳נדרית בעלת שיער אדמדם וכעס כלפי גברים, לאחר שאביה, איתו קיימה קשר מיני, נטש אותה לטובת אחרת. באחת הסצנות היפות שם היא מתהלכת ברחוב עם משקפים אדומים ושמלה אדומה תוך כדי שהיא מלמדת את אדה, אחייניתה, את רזי העולם. אדה הקטנטנה גם היא לבושה במשקפיים אדומים ושמלה אדומה, והן נראות מחוברות בקשר נשי בין דורי.

הסצנה הבאה בלחזור, אחרי הסיקוונס שנגמר בחיבוק, ריימונדה מנסה להיפטר מגופת פאקו במטבח. התחושה בסצנה היא שהאדום עולה על גדותיו עד שאין לו יותר מקום בפריים. הסצנה נפתחת בגופתו של פאקו מוטלת במטבח בתוך שלולית של דם. ריימונדה לוקחת נירות מגבת מהארון שבו חפצים אדומים, ולאחר מכן סופגת את הדם הבוהק בנייר. השוט הסגור על הנייר מתמלא כולו בדם שנספג, וצבעו האדום מכסה את הפריים. המוסיקה ברקע, בניגוד לזוועה המצולמת, משחקת עם צלילי מיתר, ומזכירה לפרקים את רגעי הסכנה בבלט המוסיקלי ״מפצח האגוזים״, שמלאים בניחוח שובב. לצד המוסיקה, הדם של פאקו ממשיך להספג בנירות שפרוסים על הרצפה, והאדום משתלט יותר ויותר על כל שוט ושוט. ריימונדה זורקת לפח את הניירות הספוגים, ומקרצפת את הרצפה במגב אדום עליו סמרטוט ספוג דם שצובע באדום את כל המים שבדלי. האדום פשוט זועק לתשומת הלב שלנו. אך מצד שני, לצד השובע מהאדום אנחנו מצליחים/ות לצפות במתרחש ולא לחוש סלידה או גועל. אני אפילו מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם כאשר ראיתי את ריימונדה מרימה באיטיות את הסכין מלא הדם ומסתכלת עליו במלודרמטיות.

ריימונדה והסכין המגואלת בדם. מתוך "לחזור"

אחת הסיבות לתחושות המעורבות שייתכן ונרגיש בעת צפייה בסצנה הקיצונית הזאת היא שיש בשוטים שלה עוד כל כך הרבה צבעים לצד האדום. הפח הסגול עם השקית הכחולה, חולצת החרדל של פאקו, רצפת התכלת, מפת השולחן המשובצת בצבעים ירוקים וכחולים, הדלי הירוק, וילון החרדל והפרחים החומים על הקירות. לכל אורך לחזור נמצאים גם הרבה חרדל, כחול, ורוד וירוק שמשווים לסרט פלטה רוויה וצבעונית. גם בסרטיו האחרים של אלמודובר קיימים לצד האדום עוד שלל צבעים. בהעור בו אני חי (2011) האדום בולט מתוך הפלטה הקרה של החום האפור והסגלגל. בהכל אודות אמא האדום ייהפך לבורדו ואיתו יזעקו גם הכחול הצהבהב והסגלגל. בדבר אליה (2002), על אף הרוויה העדינה יותר של הצבע, עדיין נזכה להרבה בורדו, תכלת, ורוד וכתום.

הצבעים של אלמודובר הם מגוונים כמו הדמויות המורכבות והשלמות שלו, שאת/ה מתקשה כצופה לנוכח מעשיהן הסותרים להכניס לשבלונות של טוב או רע. בסרטיו יש אין ספור רגעים שיכולים היו להיחשב כפסולים או אסורים, אך כאשר הדמויות שלו מצדיקות את אותם רגעים באנושיות גדולה, הכל מתערבב בחוויה הרגשית של הצופה ולא מאפשר ליפול לתוך תבניות מוסר דידקטיות. למשל, בסרט העור בו אני חי, המדען-פלסטיקאי רוברט לדגארד (אנטוניו בנדרס) המציא עור סינטטי בתוכו הוא כולא את האנס של בתו, שהביא להתאבדותה. בתו מעולם לא חזרה לעצמה לאחר האונס, וכאשר היא קיפחה את חייה, כמו אמה שהתאבדה שנים לפני כן, רוברט נשאר לבד להתמודד עם הכאב, ונראה שבחר בדרך אכזרית לא פחות מהאנס של בתו. כך גם בנינגו (חווייאר קמארה) בדבר אליה, אח בבית חולים שמנהל מערכת יחסים עם מטופלת מורדמת ומקיים איתה יחסי מין, על אף חוסר יכולתה להגיב. לצד זאת, עד אקט האונס, המגיע יחסית מאוחר בסרט, אנו עדים/ות לטיפול המסור ומלא הדאגה של בנינגו, יחד עם הבדידות הגדולה שמלווה אותו. נחמץ ליבנו אל מול כמיהתו לאהבה שלא מקבלת מענה בעולמו וכך הצופה מפתח/ת כלפיו חמלה עוד הרבה לפני שהוא חוצה את הגבול ומנצל את גופה של החולה המורדמת. אין בכוונתי להצדיק אף אחד מהמעשים הנוראיים האלו, אך אלמודובר מציג את הדמויות בכזאת מורכבות מלאת חמלה, עד שקשה כצופה לשפוט אותן, והאם מה שהן עושות הוא יפה או מכוער.

בחזרה ללחזור. לקראת סוף סצנת הניקיון במטבח, כשריימונדה מתחילה לגרור את גופת פאקו לכיוון המקרר, לפתע נשמע צלצול בדלת. פאולה חוזרת למטבח עם חולצה אדומה שהחליפה אליה, עוד יותר אדומה מהקודמת, ויחד הן מנסות להבין מה לעשות עם מי שמחכה בחוץ. לבסוף ריימונדה שמסתכלת על דלת הבורדו מחליטה לגשת ולפתוח את הדלת, אך לפני זה בוחרת להוריד במהרה את הסוודר האדום. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, למה להוריד דווקא את הסוודר האדום? הרי מיד אחר כך היא בכלל שמה חלוק בצבע חרדל שמכסה את כולה, ויכול היה לכסות גם את הסוודר עצמו. למה חשוב לאלמודובר להשאיר את האדום בבית כאשר הגיבורה צריכה ליצור קשר עם הסביבה בעת מצוקה, ולהותיר למעשה את האדום יחד עם הכביסה המלוכלכת? מהו האדום עבורו ועבור ריימונדה אם למרות האקסצנטריות שלו אין לו מקום בעולם החיצון וצריך להצניע אותו מהסביבה?

חשוב היה לריימונדה להשיל את הסוודר האדום מעליה. מתוך "לחזור"

בעולם האמיתי, שלטונות החוק היו יכולים להכניס לכלא נשים שעברו סיטואציות דומות. על אף שברור לכולנו שבמקרה של פאולה מדובר בהגנה עצמית, הייסורים שמעבירים את אותן נשים במערכת המשפט הם גדולים מכדי שנבין אותם באמת. אין פלא שנשים רבות שעוברות סיטואציות כמו אלה שעברו על הגיבורות פאולה וריימונדה בוחרות לשתוק ולא להתלונן. אין פלא שאישה כמו ריימונדה שנאלצה להוליד ילדה שהיא תולדה של אונס שביצע בה אביה תבחר להוריד את הסוודר האדום לפני שהיא פותחת את הדלת לבקש עזרה. כך היא מסתירה את הנשיות שלה, כך היא 'נכנסת לארון'. לכן גם אין זה פלא שהגופה של פאקו, אותו ריימונדה תבריח מחוץ לעיר ותקבור עמוק באדמה, מוסתרת במקפיא אדום ונעול.

המציאות שלנו מלאה במקלטים עם רשימות המתנה לנשים שחוו אלימות בבית, אין די מקלטים לנערות שנפלטות מבתים ונשארו ברחוב, והמוני נפגעות תקיפה מינית ממתינות שנים עד שיוכלו להגיע לקבל טיפול ראוי. מה אותן נשים יכולות לעשות במצבים כאלה? מה הייתם/ן עושים/ות בסיטואציה שקרתה לפאולה מול אביה? זו שאלה קשה, ולכן במקום להציע תשובה, אלמודובר מבקש לגלות הבנה וחמלה. כמו האדום הצבעוני, גם הסיטואציות בסרטיו הן מורכבות מידי בשביל התבניות הבינאריות של שחור ולבן.

כשסיימתי לצפות בסרט שאלתי את עצמי מתי אני פונה לראות סרטים של אלמודובר. התשובה שמצאתי היא – כאשר אני רוצה לא לפחד, כצופה וגם כיוצרת. כאשר אני מחפשת השראה לחקירת גבולות. כאשר אני רוצה להתאהב מחדש בנשיות שלי ובכוחות שהיא הביאה לי. אני מניחה שהסיבה היא שאי אפשר שלא להרגיש את האומץ בסרטים שלו, ובמיוחד בסרט כמו לחזור. יש בו ניסיון להציג כמה צדדים במקום תשובה מוחלטת. רצון לייצג יופי בכיעורו וכיעור לתפארת. לתת במה לדמויות נשיות שיכולות להיות קורבנות התעללות, זונות, רוצחות או רוחות רפאים מבלי לשפוט את טיבן. לתת לצבעוניות שלהן לעלות על גדותיה ולחגוג את הנשיות שלהן יחד כשותפות לגזירה של המגדר. ותודה לצבע האדום שבזכותו יכולתי לשים לב לזה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email