אין זו אגדה: על אלגוריה ואידאולוגיה ב"אגדת חורבן"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

אולי הרגע המשמעותי ביותר בסרטו החדש והנפלא של גידי דר, "אגדת חורבן", מתחולל כאשר בר גיורא (עמוס תמם), מנהיג הסיקריקים בירושלים, מתחיל במו ידיו את מלאכת חורבן הבית וקורא לחסידיו לכוון את הבליסטראות אל הר הבית שבו מתבצרים הקנאים המתונים. כשגיבור הסרט, בן בטיח (שולי רנד) נבעת מחילול משכן האל, משיב לו בר גיורא: "אתה חושב שלאלוהים אכפת מהמקדש ומהקורבנות? לאלוהים אכפת מאמת וצדק". המילים הללו הן המבשרות את הסלמת האירועים שסופם כיליון מוחלט – המתגלם בהפסקת הקורבנות במקדש.

בקריאת תיגר על עמדתו של גולי דולב השילוני שפורסמה בכתב העת הזה, מטרתי היא לנסות ולפצח את המפתח האידאולוגי של "אגדת חורבן", והדרך לשם עוברת בהבנת יחסו של הסרט לאותם דברים של בר גיורא. שכן ככל שמתרחב הקונצנזוס ביחס למעלותיו ולמגרעותיו האסתטיות של הסרט, כך מתרחבת המחלוקת ביחס למשמעויותיו הפוליטיות. גולי גם מגדיר את הסרט כ"יצירה ימנית, דתית ושמרנית" הנאמנה לחלוטין ל"נרטיב האורתודוכסי" בלי "מילה רעה אחת על אלוהים או על הפולחן הדתי".

לעומתו, מרלין וניג, בביקורתה במגזין פורטפוליו, הסתייגה מחילול הקודש האיקונוקלסטי שבדברי בר גיורא, ומבקרי הקולנוע יעל שוב ונתנאל שלומוביץ תקפו את הסרט על עמימותו האידאולוגית. שאלת המסר של הסרט משמעותית כמובן לצופה, בעיקר כיוון שלא ניתן שלא לפרש אותו אלא כאלגוריה חברתית (ובעיקר על רקע מלחמת האזרחים האחרונה). קריאתו של גולי את הסרט כאפוס תנ"כי (500 שנה אחרי סוף הנרטיב התנ"כי) ש"אינו בנוי כאלגוריה חברתית", היא חסרת משמעות כל עוד הסרט מתפרש כאלגוריה כזו (וכל הביקורות שנמנו לעיל מבינות אותו כך); אך היא גם לא מדויקת כשלעצמה.

פעם אחר פעם מתערבים דר ורנד במקורות הטקסטואליים הקלאסיים שעליהם מתבסס הסרט, כדי להתאים אותם למציאות הישראלית המודרנית. דוגמה מובהקת לכך היא סיפור פגישתם של רבי יוחנן בן זכאי והמצביא אספסיאנוס (טיטוס, בגרסת הסרט). אם בנוסח האגדה בגמרא מוצג רבי יוחנן כתכסיסן פוליטי כריזמטי, הפונה למצביא בביטחון ובחנופה, מגלה בקיאות בשאיפותיו הפוליטיות ולא שוכח גם להשתדל בשביל מקורביו – בסרט הוא דמות א-פוליטית, שפנייתו לקיסר מבטאת נאיביות מגוחכת וחוסר מודעות פוליטית. אותה א-פוליטיות מוצגת בסרט כ'חטא הקדמון' של ר' יוחנן, ששקוע רק בלימוד התורה ואדיש לפערים החברתיים. כל זאת כדי לעצב את דמותו כאלגוריה למנהיגות הרוחנית החרדית, שאדישותה וניתוקה מהפוליטיקה החורגת מתקצוב הישיבות, נתפסת כתרומתה העיקרית לשנאת החינם.

כך גם הדבר ביחסו הסרט לדמותה של ברניקי: אם בספר 'מלחמות היהודים' של יוספוס נתפסת המדיניות הפייסנית שלה ושל אחיה אגריפס מול האימפריה הרומית כאפשרות הדיפלומטית היחידה והמובנת מאליה , הרי שבסרטו של דר בחירתה של ברניקי להתרפס, לשאת ולתת ואפילו לשכב עם הגויים מתוך אמונה נאיבית בטוב לבם, מוצגת באור ביקורתי בהרבה, ונקראת כרמיזה ברורה לשמאל הישראלי. ובהקשר הזה – מרתקת היעדרותם המוחלטת של יושבי הארץ הלא יהודים בסרטו של דר; אצל יוספוס, המהומות בערים המעורבות הן הגורם הראשוני למרד הגדול.

יותר משהוא ממשיכם של אפוסים בידוריים כמו "בן חור", "אגדת חורבן" מצטרף לאלגוריות-חברתיות מהשנים האחרונות, כמו "השלישי" של ישי שריד ו"טיט" של דרור בורשטיין, שעוסקות בחורבן הבית כמטאפורה לקריסתו החברתית של הפרויקט הציוני. אגב, דווקא בשל הזהירות הדתית שלו שלא מאפשרת אנתרופומורפיזם (האנשה), "אגדת חורבן" הוא דווקא החילוני שבהם: היחיד שבו האל אינו משתתף כדמות אקטיבית.

לא זו בלבד, אלא שגם לא ממש מדובר באלגוריה שמרנית ובהחלט לא ימנית. ראשית, יחסו המורכב והחומל של הסרט לקנאים לא הופך אותו לדיוקן פסיכולוגי של מהפכה ימנית, כאשר משוט הפתיחה המספר מכה על חטא וברור לכל שה'מהפכה' מראשיתה הייתה טעות נוראית. באופן דומה, עמדתו המורכבת של הסרט ביחס לדמויות ולעקרונותיהן אינן הופכות אותו לחלול ועמום, אלא פשוט מציגים מורכבות שנראית כה זרה ביחס למניפסטים הפוליטיים החד-משמעיים שהתרגלנו לראות, ובמובן זה היצירה היא אנטי-שמרנית.

בלב לבו של הסרט עומדת הביקורת על הכוחניות והאלימות של קבוצת קנאים יהודים, שמקריבים את תורתם על מזבח שנאת הרומאים ועוזריהם. זוהי ביקורת דתית נדירה וחשובה על הימין הקיצוני הישראלי. רבים מצופי הסרט שעמם שוחחתי, לא הצליחו להזדעזע מהשיא הרגשי של הסרט, ונראה שעניין ביטול הקורבנות היה להם זניח לנוכח רצח ההמונים. כמובן שהרקע הסוציולוגי והביוגרפי ממלא כאן תפקיד: עבורי, הלב ניתק בעקבות לבנה שניתקת מהמקדש, שעה שאימג'ים שחוקים של מוזלמנים גוועים, אחרי עשרות סרטי שואה מיותרים, מותירים אותי אדיש. אלא שהאיסטניסטיות הצדקנית הזאת ("אופיום במסווה של קטורת", כך מכנה גולי את עבודת האל) מחמיצה לגמרי את הנקודה: כשהמקדש נופל – שנאת החינם מנצחת; כשהדת נופלת – עולה הלאומנות.

חטאו של בר גיורא הוא שנטל אל של קורבנות ותלמוד תורה, והפך אותו לאל של ערכים מופשטים ואוניברסליים; כשמהר מאוד הערכים הללו מתרגמים לפעולות לאומניות אלימות. חוקר תרבות מצרים יאן אסמן כבר עמד על כך שברגע שהאל הופך מלאומי לאוניברסלי, הדת הופכת בעקבותיו למיסיונרית והאלימות הדתית אינה מופנית עוד פנימה, אל הכבשים והאילים, אלא החוצה – אל הזרים. האלהה של ערכים אוניברסליים וערבים לאוזן, לעולם תהא מסוכנת יותר מאל הקורבנות הצנוע ותם הלבב. הרעיון הזה, שהלאומנים (או אפילו התיאולוגים של הציונות?) פועלים כנגד האל וכנגד התורה, בצדק העלה את חמתו של מיכאל בן ארי – ממקימי מפלגת הימין "עוצמה יהודית"; זה בכלל רעיון שמאלני, ועל כן גם השפה הגלותית והמעורבת (שגולי שולל את נחיצותה) משרתת אותו היטב.

במאמר זה התמקדתי בעיקר בנרטיב, ולא נדרשתי כלל לאמצעי המבע; את ההשתאות מכוחם המשולב של המוזיקה ושל הציור קצרה היריעה מלפרט, ולכן אסתפק בהערה בודדת. הסרט כולו נשען למעשה על רצף תמונות קפואות – התורמות הרבה לתחושת הדריכות, המצור והאימה; הקפאון הזה נשבר פעמיים: בסוף הסרט, לאחר החורבן, ובאמצעו, בתנועת אנימציה פתאומית של סוס של חייל רומאי, שנחווית כעזה ומשמעותית לאחר הסטטיות המתמשכת. יוצר הסרט קרץ כאן כמובן לצילומי הסוס של הצלם אדוארד מייברידג' – השימוש הראשון אי פעם ברצף תמונות במטרה לייצר תנועה קולנועית. הרעיון הפסימי הזה – שראשיתו של הקולנוע מתגלם בראשיתה של המלחמה, מגלם את המטוטלת של הסרט: בין הסטטיות הדתית, ובין התנועה של היוזמה האנושית ושל המלחמה, האכזרית מאין כמוה. גם ברמה האסתטית, בחרו יוצרי "אגדת חורבן" באפשרות הראשונה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email