I'm Thinking of Ending Things

בואו נדבר על הסרט החדש של צ'ארלי קאופמן בנטפליקס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

"אני חושבת לגמור עם זה", שעלה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, כבר הספיק לעורר תגובות קיצוניות. כסרט ששמו הולך לפניו כבר בתור "החדש" של התסריטאי ובמאי הארטהאוס האהוב צ'ארלי קאופמן, נדמה לי שביקורת עליו צריכה לפתוח בגילוי נאות אודות עמדת הכותב על סרטיו הקודמים, כי גם הוא מעמיד בפני הצופים פאזל חדש לצלוח כיאה לסגנון הקאופמני. אתוודה ואומר שמהרגע שצפיתי לראשונה בלהיות ג'ון מלקוביץ' (שאותו קאופמן כתב, כמו גם את אדפטיישן ושמש נצחית בראש צלול) אני עונד את תג המעריץ שלי בגאווה. חמש שנים חלפו מאז סרטו הקודם כבמאי, אנומליסה המונפש, ונצח חלף מאז סרטו הראשון סינקדוכה ניו־יורק (2008) – כך שלסרט החדש ציפיתי בהתרגשות גדולה. בצער רב, לאחר צפייה ראשונה (והרי זה ידוע שסרטיו דורשים כמה צפיות רק כדי לרדת לסוף דעתו), אני נאלץ להודות שזו פעם נדירה בה אני עומד מחוץ לעדת המעריצים, לפחות באופן חלקי.

הסרט מתחיל כשהגיבורה הראשית מהרהרת כי עליה "לגמור עם זה". קול מחשבותיה נשמע על גבי תצוגה של חללים ריקים בבית, שהמצלמה חולפת על פניהם כמעין רוח המביטה על העבר. הדימוי הזה יוצר את הרושם שהגיבורה שוקלת לסיים את חייה, אך רושם זה משתנה בסצנה הבאה, בה נגלית בפנינו הגיבורה (שמכונה בקרדיטים פשוט כ־"האישה הצעירה") ובן זוגה בששת השבועות האחרונים, ג'ייק, כשהשניים נוסעים למפגש היכרות ראשון עם הוריו של ג'ייק. האישה הצעירה שוב תוהה האם עליה לגמור עם זה – אלא שהפעם מובן בבירור שהיא מתכוונת למערכת היחסים עם ג'ייק. או שאולי זה גם וגם?

צ'רלי קאופמן
גאון או מתחכם? צ'רלי קאופמן
(צילום: Amanda Demme)

במשך נסיעה לא קצרה נחשפים פרטים על כל אחד מבני הזוג ומתגלה חוסר התשוקה ביניהם, וקאופמן מיטיב להעביר את רגש המועקה והתקיעות של בני זוג שמרגישים שסופם קרב ובא. כשהשניים מגיעים אל יעדם, האישה הצעירה פוגשת לראשונה את הוריו המוזרים, המטרידים והמצחיקים של ג'ייק, אשר מגולמים להפליא על־ידי טוני קולט (תורשתי) ודיוויד ת'יוליס (עירום). מה שקורה לאחר ארוחת ערב מביכה במיוחד של הארבעה הינו חוויה מוזרה וקשה להסבר, שאין ברצוני לקלקל לצופה. רק אומר שחוץ מההשוואות ההגיוניות לסרטים כמו אשתקד במרינבד, אמא! וכמובן סרטיו הקודמים של קאופמן בהם נשבר המרחב והזמן, נזכרתי גם בדרך הייחודית בה סיפור רפאים של דיוויד לאורי מאחה בין זמנים שונים שמתרחשים באותו החלל.

מאותו רגע ואילך, קאופמן שומט את השטיח מתחת לרגליו של הצופה, ונפרד לשלום מריאליזם; אפילו יותר מאשר בסרטיו הקודמים. בסינקדוכה, ניו־יורק, שדומה יחסית לסרט החדש, הרגשתי שמאחורי הרגעים האקצנטריים, האבסורדיים והלא־מציאותיים עמד קו ברור ומבריק שחיבר בין כל ההתרחשויות והוביל לאחד הסופים המרגשים בקולנוע. לעומת זאת,בסרט אני חושבת לגמור עם זה, גם כשרבדי הסיפור נחשפים ברמזים לאורך הסרט, הרגשתי כאילו קאופמן מנסה לאתגר את הצופים עוד יותר, מנתק את קו ההיגיון עלילתי בסיסי ומעלים אותו לגמרי.

אני חושבת לגמור עם זה

הבעיה העיקרית כאן מבחינתי נובעת בעיקר מאורכו של הסרט, שחלק גדול ממנו מתרחש בנסיעה אל בית ההורים ובנסיעה ארוכה יותר בדרך חזרה, ולא רק מפני שהסרט מרגיש שהוא חוזר על עצמו במהלך הנסיעה השניה. השיחה של השניים ספרותית מאוד, וכוללת במתכוון ובאופן משמעותי דיונים ארוכים על יצירות אמנות שונות, ביניהן סרטו האלמותי של ג'ון קסאווטס, אישה תחת ההשפעה, מקבץ מאמריו של דיוויד פוסטר וואלאס וגם ספרו הפוליטי של גי דבור "חברת הראווה". אהיה האחרון שיתלונן על דיבור מתמשך על יצירות אלו, אבל התרפקותו של קאופמן עליהן מעיבה על חלק זה של הסרט.

כאשר רף הציפיות שלי מקאופמן כל־כך גבוה, קשה לי לקבל משהו שנופל ברמתו מסרטיו הקודמים. ועדיין, אחרי עם כל ההסתייגויות, יש בסרט רגעים שהפתיעו והפעימו אותי, כמו קטע ריקוד מופשט שכאילו הגיח משום מקום והעלה חיוך גדול על פניי. מעבר לכך, אני מברך סרט שמכוון כל כך גבוה ואינו מפחד לקחת סיכונים בנרטיב ובסגנון הקולנועי. אין זה מפתיע שאף אולפן הוליוודי לא היה מוכן לממן את סרטו של קאופמן, בעיקר אחרי הכשלון הקופתי של שני סרטיו הקודמים, וכאן אביע הערכה רבה לנטפליקס על שלקחה תחת חסותה יצירה שאפתנית ולא־מסחרית של יוצר מוכר ואהוב כמו קאופמן.

כנראה שרק הזמן וצפיות חוזרות יעידו על טיבו של אני חושבת לגמור עם זה, ואני בהחלט מקווה שכמו שאהבתי לסרטיו הקודמים רק התעצמה עם השנים, גם הוא ימצא את דרכו לליבי בעתיד. ניתן רק לקוות שקאופמן לא יתמהמה ליצור את סרטו הבא – ושהוא עדיין לא גמר עם זה. 

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email