את הצפייה הראשונה שלי ב"אנטומיה של נפילה" (2023) ליוותה השתאות עמוקה – כזו שלא חשתי מסרט זמן רב. מול הסרט נאלמתי, ויתרתי על כל ניסיון לפרק את התחבולה שעומדת מאחוריו. הסרט, שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, מגלם בדיוק את המתח שהוא מעורר: בין הרצון לנתח יצירה, לפרק אותה, לפענח אותה – לבין הסירוב שלה לעבור ניתוח כזה.
כבר בפתיחתו הסרט מפנה תשומת לב ליחס בין יצירת אומנות לאמת העומדת מאחוריה. סטודנטית בשם זואי מגיעה לראיין את סנדרה וויטר, סופרת מצליחה שחיה בבקתה מבודדת בהרים, ומקליטה את השיחה ביניהן. הסטודנטית מבקשת לשאול את וויטר על ספריה, אבל זו מתחמקת שוב ושוב מהשאלות. אחרי שזואי עוזבת, מגלה בנה לקוי הראייה של סנדרה, דניאל, את אביו סמואל שרוע מת על מרבד השלג מחוץ לבית. מכאן, הסרט מתפתל בעקבות חקירה משטרתית ומשפט בניסיון לברר את נסיבות מותו של האב. לא ברור לחוקרים (ולצופים) האם סנדרה, בת זוגו, היא זו שרצחה אותו, או שמא הוא התאבד. בניסיון לגלות זאת, החוקרים נכנסים לנבכי מערכת היחסים בין השניים, שהיא קרובה ומורכבת.
הפער בין היצירה לבין הפרשנות שלה מתגלם בסרט בפער המתמיד הקיים בו בין סאונד לתמונה. בשיחה בין זואי לסנדרה, הפותחת את הסרט, הפרעות חיצוניות חודרות וקוטעות את רצף הראיון: בתחילה זה הכדור של הכלב סנופ, שמתגלגל במורד המדרגות, ובהמשך, סמואל מפעיל מוזיקה חזקה מעליית הגג בה הוא עובד – גרסה אינסטרומנטלית של השיר P.I.M.P. של הראפר 50 סנט. זואי מוותרת, וסנדרה מבטיחה לפגוש אותה מאוחר יותר בעיר הקרובה.
המוזיקה מייצגת את סמואל ומיוחסת אליו, למרות שאינה קולו. ניתן אם כך להתייחס לסמואל כאקוסמטר קולנועי – מונח שטבע החוקר מישל שיון לתיאור קול שנשמע אך מקורו אינו נשמע. שיון מתאר כיצד הקול הזה, שלא ניתן לחבר לפנים, מתפקד כישות ייחודית דמויית "צל" שמיוחסים לה כוחות רבים: הימצאות בכל מקום, היותה כל-רואה, כל-יודעת וכל-יכולה. סמואל אמנם אינו אקוסמטר כל-יכול, אך נדמה שהוא רואה מרחוק את הסיטואציה בין השתיים; הן משוחחות שיחה מקצועית, אך לפרקים אישית, פתוחה ואולי גם פלרטטנית. ממיקומו המרוחק, הוא בוחר לשבש את פגישתן ולסיים אותה.
מעט אחרי שזואי עוזבת, גם דניאל, בנה של סנדרה, יוצא לטיול עם הכלב סנופ. כשהם חוזרים, סנופ מסתער קדימה, ודניאל שלא מסוגל לראות נגרר אחריו ומבין שאביו שרוע על השלג. מראשו ניגר דם והוא מחוסר הכרה. הראשונים להגיע לאב השרוע מת על הרצפה הם הילד והכלב – אחד מהם לא מסוגל לראות, והשני לא מסוגל לדבר. במובן זה, מדובר בשני "עדים" לא כשירים, שלא מסוגלים לספק תיאור שלם ואמין של המקרה.
זו הפעם הראשונה בסרט בה נחשפת דמותו של סמואל. כאן, למעשה, מתבצעת ה"דה-אקוסמטיזציה" של דמותו – החשיפה של הדמות הנשמעת ולא-נראית, שמנשלת את האקוסמטר מכוחותיו. אם בדרך כלל חשיפת האקוסמטר הוא מהלך שהופך את הדמות לאנושית ובת תמותה ומאיין את כוחה, כאן יש דה-אקוסמטיזציה ברוטלית, היוצרת היפוך גמור מהסיטואציה הקודמת: מאקוסמטר בעל כוח ושליטה על המרחב, הופך סמואל לגופה אילמת ומאבד את קולו. למרות זאת, הדה-אקוסמטיזציה היא חלקית, שכן לא מתבצע "איחוד" בין קולו של סמואל לתמונה. סמואל אמנם מאבד מכוחו ומעליונותו, אך הוא עדיין נותר דמות עלומה, כוונותיו ומניעיו לא ברורים, כמו גם נסיבות מותו.
הפער בין התמונה לסאונד מבטא את המתח של העדות החלקית, הראיות החסרות, התעלומה חסרת הפיתרון. בחלקים מסוימים בסרט ישנה תמונה בלי סאונד. למשל, בכתוביות הפתיחה מופיעות תמונות מתקופות שונות בחייהם של הזוג. תצלומים אלה מתפקדים כשורה של דימויים דוממים שנותרים סתומים וחסרי פשר. המצלמה והחוקרים מביטים בהם בניסיון להבין את מערכת היחסים של הזוג, אך לא נוצרת אלא עדות חלקית, המורכבת מרסיסי מידע. בסצנה נוספת, סנדרה צופה בסרטון של בעלה המנוח כשהוא מרצה בכיתה. היא צופה בסרטון ללא סאונד; גם היא לא מסוגלת לגשת לסיפור המלא, אלא רק לחלק ממנו, למרות שהיא הייתה האדם הקרוב אליו ביותר.
בחלקים אחרים בסרט, יש סאונד אך התמונה נעדרת. ההקלטה של הראיון שקיימה זואי עם סנדרה מובאת כראיה בבית המשפט. טענתה של התביעה היא שסנדרה ניסתה לפלרטט עם זואי, מה שמעיד עליה כאישיות בוגדנית ובעייתית. התביעה מנסה לפרק ולפענח את משמעות ההקלטה, אך נראה כי מאחורי הפירוק של הדברים לא מסתתרת משמעות קוהרנטית, וניצבים רק סימני שאלה ואיִן. התובע מפנה כלפי זואי שאלות חוזרות בכדי שתסביר את כוונותיה של סנדרה במעשיה, באופן דיבורה הפתוח ובהתעניינותה במראיינת. אולם גם לזואי, שנכחה במפגש, אין תשובות חד משמעיות. האם שאלותיה של סנדרה היו בגדר פיתוי? האם סנדרה הייתה חברותית כי היא חיה בבקתה מבודדת? או שאולי זו הייתה השפעת היין?
הראייה המרכזית שנחשפת במהלך המשפט נגד סנדרה היא שיחה מוקלטת בין סנדרה לסמואל המתפתחת לכדי ריב אלים, שהוקלטה בלא ידיעתה של סנדרה יום קודם למותו של סמואל. עד אותה נקודה בסרט קולו של סמואל לא נשמע, והוא נראה רק בעודו מוטל דומם ומדמם על השלג, או בתמונות וסרטונים אילמים מעברו. העדים במשפט והתובע מנסים לדובב אותו, לתת לו קול, אך רק בהשמעת הקלטת הריב נשמע קולו באמת. זהו למעשה רגע הדה-אקוסמטיזציה המלאה בסרט.
נדמה תחילה שבסצנה הזו טמון המפתח להבנת מערכת היחסים של הזוג ולתעלומת מקרה המוות, כאשר מתפתח ביניהם ויכוח אינטנסיבי לגבי כמות הזמן שכל אחד מהם משקיע בבית ובטיפול בבנם. בסצנה הזו השניים משתלחים זה בזה: "את מפלצת", "אתה מפוחד", "את כופה עליי את אורח החיים שלך". למרות ריבוי המילים, השיחה מאופיינת בעיקר בחוסר יכולת בסיסית לתקשר. הדבר מתבטא באופן סימבולי בשפת הדיבור של השניים: סמואל וסנדרה משוחחים באנגלית שהיא לא שפת אם של אף אחד מהם, שכן סמואל צרפתי וסנדרה גרמניה. לכל אורך הסרט סנדרה לא מדברת בגרמנית, שהיא שפתה הראשונה. נראה כי ב"אנטומיה של נפילה", השפה אינה יוצרת חיבור אלא מהווה מכשול, מסמנת היעדר יותר משהיא נושאת משמעות. כשהעימות מסלים ונראה שאולי נוכל להבין מי מבני הזוג הוא האלים ומי הקורבן, הסרט חוזר להשמעת ההקלטה בבית המשפט – הסאונד והתמונה שוב מתפצלים, ושוב נותרות יותר שאלות מתשובות.
הסאונד והתמונה בסרט מפוצלים, שבורים, מפורקים. החיבור המיוחל ביניהם שמגיע בסצנת הקלטת הריב לא מצליח לאחות את הקרע; הם מתחברים ומסתנכרנים רק כדי להתפצל שוב. "אנטומיה של נפילה" חושף את חוסר יכולתנו כצופים וצופות לפענח את האמת של אותו יום חורפי. למרות שפע העדויות, ההקלטות, התמונות והשיחות, לא ניתן לקבוע האם סמואל התאבד, סנדרה רצחה אותו או שהוא מצא את מותו בנפילה מקרית. גם טיב הקשר ביניהם נשאר חידה. הדבר ממחיש כמה קשה לאדם חיצוני להבין את פנימיותה של מערכת יחסים, הרצופה סתירות, כאב ואהבה. העולם מסביב מנסה להציץ: המשפט הופך לתיאטרון בפני קהל, והתקשורת מסקרת את המקרה לאורך הסרט. אך הניסיון לצותת נכשל, התהליך האנטומי – פירוק וחקירה של הגוף לחלקיו – אינו מביא להבנה.
ההתמקדות בחוסר היכולת של העדים והצופים במשפט להבין את הנפילה מעלה גם ביקורת לגבי מגבלותיהן של פרקטיקות הניתוח הספרותי והקולנועי. כפי שהתבוננות חיצונית אינה מאפשרת הערכה של דינמיקות בין-אישיות, כך גם תהליך ניתוח יצירה אינו מבטיח חדירה אל מהותה. הדבר מוצג גם בניסיון בית המשפט להביא עדויות מתוך ספריה של סנדרה, כאילו העובדה שגיבורה בספר שכתבה רוצה לרצוח את בן זוגה מוכיחה שגם סנדרה מסוגלת ורוצה לעשות כן. אבל הניסיון הזה הוא מגוחך וחלקי. אנטומיה של נפילה מבקר את האשליה שפירוק יצירה לחלקיה יוביל להבנתה, ובכך מתנגד לכל ניסיון לנתחו. גם הניסיון שלי כאן הוא כנראה חסר סיכוי.
היכן, אם כך, טמונה משמעות הסרט? לדעתי, הגישה למהויות הפנימיות של הדברים היא לא דרך השפה אלא דרך המרווחים בין המילים. כמה פעמים בסרט הדמויות כושלות בהסבריהן ובתיאוריהן. לקראת סוף הסרט, דניאל מנסה לשחזר תקרית שבה הכלב סנופ חלה, כדי להבין האם הדבר קרה בגלל שאכל כדורי אספירין – אותם כדורים שנמצאו בקיא של אביו לאחר ניסיון התאבדות קודם. דניאל נותן לסנופ אספירין, והכלב מאבד הכרה. בבהלה הוא קורא למשגיחה מטעם בית המשפט ששוהה איתו, ושניהם מצליחים להחיות את הכלב ולהציל אותו. כשדניאל מנסה להסביר מדוע עשה את מה שעשה, הוא נרגש, בוכה ומתקשה בהבאת הדברים. כשהוא מדבר על הוריו ויחסיהם, הוא מגמגם, נאנח ונותר ללא מילים.
את הטראומה של אובדן האב ובן הזוג לא ניתן להכניס לסדר הסימבולי של השפה. הכאב הזה נותר בסדר הממשי, חומק מהגדרה, ונשאר רק כתחושה פנימית עמומה, קהה. אותה תחושה מתבטאת גם בזעקות מתוך שיא הריב המוקלט של סנדרה וסמואל. אחרי שהסרט חוזר לחלל בית המשפט, הוויכוח עצמו אינו נראה והצרחות נשמעות כקול בלבד, בלי תמונה. לא ניתן לשייך אותן לפעולה מסוימת או דמות מסוימת. גם הדמויות בסרט וגם הצופים נכשלים באותו המאמץ – לחבר פיסות מידע חלקיות למסקנה חד-משמעית על האמת.
בסופו של דבר, "אנטומיה של נפילה" מבקש להראות כי האמת אינה ניתנת לפענוח: לא ניתן לדעת אם סמואל התאבד או נרצח, ולא ניתן להבין את מערכת היחסים בינו לבין סנדרה במלואה. כשם שהמשפט והצופים נכשלים בניסיון להכריע, כך גם ניסיון לנתח יצירה ספרותית או קולנועית מתגלה כמאמץ שווא. הפער המתמיד בין סאונד לתמונה, בין מילים לתחושות, מבליט את העובדה שהמשמעות אינה מצויה בפרטים המפורקים, אלא דווקא ברווחים שביניהם – בהפסקות, באנחות, בזעקות. בכך הסרט חותם לא בהכרעה אלא בהשלמה עם אי הוודאות, ומזמין אותנו להקשיב למה שאי אפשר לנסח במילים.
