בעיית השפה שעומדת בבסיס האפוס התנ"כי "אגדת חורבן"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"אגדת חורבן", סרטו החדש של גידי דר, רחוק מלהיות מושלם – אך הוא מוכיח שיצירה קולנועית ימנית, דתית ושמרנית יכולה להיות טובה. קודם כל, הסיפור עליו מבוססת העלילה פשוט מרתק: ניסיון הקנאים בירושלים למרוד באימפריה הרומית, שבסופו חרב בית-המקדש השני. זה קצת מוזר לשבת עם הפוך-על-סויה בבית קפה תל אביבי ולתקתק שורות על המרד הגדול, בר-גיורא וטיטוס, אבל באמת מדובר בדרמה אפית של ממש. יצירה עם אופי תנ"כי גדול מהחיים, שמזכירה סרטים הוליוודים ישנים, כמו "בן חור" או "עשרת הדיברות" של ססיל ב. דה-מיל. חוץ מזה, הסרט המונפש הזה, שמורכב מלמעלה מ-1,500 ציורים, הוא חוויה קולנועית ואסתטית מרהיבה בפני עצמה.

בשנת 2021, יש משהו יפה וחריג בלהציג סיפור היסטורי כביכול בלי פרשנות. בטח כשזה סיפור שמצד אחד שייך לאתוס התרבותי-לאומי שלנו, ומצד שני לא כל כך מוכר. מי שרוצה לעשות הקבלות להיום, ולדבר על הדמיון בין הלאומנים שרצו ריבונות יהודית בירושלים וכך הובילו לחורבנה למצעד הדגלים – שיהיה לו בהצלחה. כמובן שאפשר לפרש ככה את הסרט, אבל הוא פשוט לא בנוי כאלגוריה. במקום, הוא מצליח לעשות מה שהרבה סרטים רק מנסים: להעביר את הצופה חוויה מרגשת ומעניינת, עם עלילה, קול ותמונה.

אפרופו תמונה, הסרט, שעשוי כמעין אנימציה של ציורים סטטיים, פשוט יפהפה. הציורים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, שנראים מעט הלניסטיים, יוצרים ריחוק חיובי מהסרט שמשאיר מקום לפנטזיה. כך נוצרת התחושה שהסרט הוא מיתי ונשגב, מבלי הגיחוך שנלווה לרוב השחזורים ההיסטוריים הגרנדיוזיים. ללא אפקטים מיוחדים שיראו מיושנים עוד עשור, היוצרים השתמשו בטכניקות עריכה שונות כדי לחקור את המבע הקולנועי הייחודי שהם פיתחו: מעבר פשוט בין תמונות, תזוזת אובייקט בתוך תמונה, זום-אין, ועוד. המשחק הצורני הזה ממשיך לסקרן לאורך כל הסרט, כך שגם לאחר שעה וחצי של ציורים, לא הרגשתי מיצוי או מיאוס.

"אגדת חורבן" נאמן לגמרי לנרטיב האורתודוקסי בדבר החורבן, ולא כולל מילה רעה אחת על אלוהים או על הפולחן הדתי. אך מתוך כך הוא מציג ברגישות את הקנאים, שהיום בטח היו מתמקמים על הסקאלה שבין בנט לבן-גביר, על שלל מאבקיהם: נגד הצדוקים, ששלטו בירושלים עד למרד, נגד האויב הרומאי החיצוני, ואחד נגד השני, בין פלגים שונים. אך יותר מהכל, הסרט מתעמק במאבק היפה ביותר – בין הקנאי לבין עצמו. בן בטיח, גיבור הסרט, חושש שהמהפכה נכשלת בדיוק כשהיא מנצחת. מאוכזב מנפילת המתח המהפכני, בעולם שלא באמת נהיה טוב יותר מרגע פרוץ המרד, הוא תוהה שוב ושוב אם חציית עוד קו אדום, נגיד התנקשות בכהן הגדול, סוף כל סוף תשנה את המצב לטובה, או שמדובר בצעד אכזרי ומרחיק-לכת. בדרך-כלל הצגת העימותים המוסריים שבוחנים כמה מותר לפגוע באחרים בשם האידיאולוגיה, איך נלחמים מבלי לאבד צלם אנוש, ואיך שומרים על הלהט לתיקון עולם מאפיינת סרטים על השמאל. גם בארץ, בסרטים כמו "בית לחם", וגם בקולנוע העולמי, בסרטים על כנופיית באדר-מיינהוף, על ההיפים באמריקה או על קובה. ב"אגדת חורבן", המאבק נמצא בתוך נפשו של קנאי סמי-פשיסט – וזה חתיכת חידוש מוצלח.

הסרט מציג את הקונפליקטים בימין, אך עושה זאת תוך עמדה ימנית: הוא לא מבקר מהותית את הפנאטיות הדתית-לאומית של הקנאים, אלא רק את אופן הגשמתה. גם בסוף, עם החורבן, הגיבורים לא מתחרטים על מעשיהם או כועסים על אלוהים שהפקיר אותם – הם מקבלים את הדין, ומבינים שהכל היה חלק מהתכנית האלוהית. דווקא משום שהסרט מזדהה עם גיבוריו – הביקורת שלו עליהם מצליחה להיות עדינה ומעניינת, כמו בסרטים המטלטלים על הרדיקלים משמאל. מפתה להשוות, לדוגמא, בין היחס האמביוולנטי של בן בטיח למנהיג הקנאים בר-גיורא, להתנערות הגיבור מברית-המועצות ב"על תמימות וחופש" המופתי של קן לואוץ', שבעצמו תומך בארגונים קומוניסטיים.

יש לי כל מיני השגות אידיאולוגיות על הסרט. על אף שהסרט מבקר את ההתנהגות הנצלנית של הכהן הגדול ואנשיו, האינסטיקט המרקסיסטי שלי מכריח אותי להתעקש שהעושק מקורו בעצם מעמד הכהונה, שמתוקף הגדרתו חי בפאר על חשבון העם, ומציע להמונים אופיום במסווה של קטורת. הסרט גם פטריארכלי להחריד, כששתי הנשים בו מוצגות באופן שטחי ודל. אמו של בן בטיח פשוט מתפקדת כסופר-אגו שלו, מעין גרסא כנועה של הצרצר מ"פינוקיו". המלכה ברניקי היא דמות עצמאית ומרתקת, אך היא לא מפותחת מספיק, ומופיעה כסטריאוטיפ של האישה האוריינטלית: פתיינית וערמומית. יש בסרט גם כמה בעיות קולנועיות, כמו המדבב של הגיבור הראשי (שולי רנד), שנשמע יותר זקן מאמא שלו (יעל אבקסיס) ומדוד שלו (מוני מושונוב). אבל כל זה נסלח בעיניי, כי הסרט עובר טוב, וכי יש משהו מרחיב אופקים ומאתגר בלהנות דווקא מסרט שמרני שאיני מסכים עם עמדותיו.

ובכל זאת, היה בסרט כשל גדול אחד, שפשוט אי-אפשר להבליג עליו: הדיאלוגים של הדמויות, ברמת השפה המדוברת, היו פשוט נוראיים. נדמה שיוצרי הסרט לא החליטו מה המשלב הלשוני שבו ידברו הדמויות, ולמעשה אפילו לא החליטו אם אומרים רומים או רומאים. האם הגיבורים מדברים בשפה יומיומית? אם כן, למה הם משתמשים מידי פעם בביטויים עבריים עתיקים, ולמה הם זורקים שניים-שלושה משפטים בארמית? הבעיה צרמה אפילו יותר כשבשביל לגרום לסרט להישמע "מתוחכם" נדחפו לפעמים ביטויים מיושנים מתקופת ההשכלה – איך ביטויים עבריים מהמאה ה-19 נותנים אווירה של בית מקדש? הבעיה חזרה גם באופן הגיית המילים, כשלחלק מהציטוטים והתפילות התגנבו שרידים של הטעמה אשכנזית. בדיוק כמו הפתגמים מתקופת ההשכלה, הקריאה האשכנזית היא פשוט טעות אנכרוניסטית – היא לא שימשה בבית המקדש, אלא נוצרה באירופה בימי-הביניים.

השפה בסרט מרוחקת הן מהקהל המודרני והן מהעברית המקראית המאוחרת של ימי בית-שני, ורגעים בה מרגישים כמו קיצורי-דרך מלאכותיים שנועדו לגרום לדמויות להישמע מרשים, כשבעצם היה כל כך פשוט להכניס איזה ביטוי תקופתי במקום. הטעימות הארכאיות, שלא התאימו לשאר התסריט והתקוטטו זו עם זו, לא רק מנעו משפת הסרט לזרום, אלא גם פגעו באמינות ובאווירה. הסרט בעצם מבוסס על ספר – של יוסף בן-מתתיהו, ושולי רנד, שכתב את התסריט יחד עם הבמאי, מתיימר לכתוב שירים. לאור כל זאת, ולמול ההקפדה הקיצונית על הרמה הויזואלית של הסרט, זה ממש מאכזב, ואפילו רשלני, שבסרט אין רגישות למילים.

"אגדת חורבן" הוא סרט טוב – על אף שאני לא מסכים עם האידאולוגיה בבסיסו, ולמעשה, הרבה בשל כך. השימוש הייחודי של הסרט בציורים הוא כשלעצמו סיבה מספיק טובה לראות את הסרט, ומתכון די בטוח להנאה ממנו. רק עניין קטן אחד – אמנם תמיד עדיף לראות סרטים בשפת המקור, אבל עם הסרט הספציפי הזה, ובניגוד לכלל הברזל, אני מציע לחכות לדיבוב באנגלית. אולי שם השפה תרגיש מדויקת יותר, או לפחות מאולצת פחות.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email