דוקומנטרי עכשיו: מחשבות והמלצות נוספות מפסטיבל דוקאביב 2020

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

פסטיבל דוקאביב ה־22 ממשיך במלוא הכוח בסלון הביתי ובסטרימינג, עם מיטב הסרטים הדוקומנטרים וגם שידורים מיוחדים ברצועת "דוקולייב" באתר, ביניהם תמצאו את "סלון דוקאביב" בהשתתפותנו. לכבוד כך, אנו ממשיכים עם המלצות ומחשבות נוספות על סרטים שאהבנו מהמגוון המוצע לצפייה השנה.

להמלצות ומחשבות נוספות – המלצות ומחשבות: אל תפספסו את הסרטים האלה בפסטיבל דוקאביב

אמריקן סקטור

אמריקן סקטור, סרטם של אצ'ו ולז וקורטני דיאז, מתעד את הימצאותם של עשרות חלקי שרידים מחומת ברלין המפוזרים במבנים ציבוריים ושטחים פרטיים ברחבי ארצות הברית. בהצגת תצלומים סטטיים ונעים של הופעת הסימבול ההיסטורי במרחב האמריקאי מעלה הסרט שאלות על החומה כדימוי היסטורי, ועל הניסיון לנכסה לערכים אמריקאיים.

חתיכות החומה הנראות בסרט מוצבות במקומות שונים, לעיתים ללא תיחום – כמו ביער בפנסילבניה, ברחובות ולצידי כבישים, ולעיתים כמעין מיצב אמנות ממסוגר – כמו במלון הילטון בדאלאס, במטה מיקרוסופט במדינת וושינגטון ובאוניברסיטאות, מוזיאונים וספריות לאומיות. דרך השפה הוויזואלית של הסרט מודגשת הזרות של המבנים המסיביים על רקע המרחבים בהם הם מוצבים, בין אם הם סתם נראים כעצמים זרים במרחב שאינם מקבלים התייחסות ובין אם במקרים אחרים הם מושכים את עיניהם של העוברים והשבים המתבוננים בהם, קוראים עליהם ומעלים את התחושות האישיות הנוצרות במפגש עם פיסות ההיסטוריה.

במסה "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" כותב וולטר בנימין על ההילה שיש ליצירת האמנות המקורית בהיותה נמצאת כאן ועכשיו, הילה שנמחקת בעצם תהליך שעתוקה להמון הגורם תמיד לאיבוד של משהו מאותה מקוריות. באופן דומה, אף שחלקי החומה הובאו לרוב כפי שהם, מכוסים בכתובות הגרפיטי המקוריות שצוירו עליהם, בעצם האפשרות להפריד את המבנה המקורי ולפזר אותו, לנתקו מהמרחב בו ניצב, חלקי החומה הופכים לייצוג של דבר שחדל מקיומו בזמן ובמרחב המקוריים והופכים לסוג של העתק שנוצר מהחומר המקורי ומנסה לשמר את הילתו. דרך שילוב של תצלומים ביתיים החוזרים לחומה השלמה בעת שנות קיומה בברלין, הסרט מדגיש שאותן פיסות מהחומה אינן מהוות את הדבר האמיתי והופכות בתפקידן הנוכחי למונומנטים שהם בעיקר דימוי.

ומה אותו דימוי מסמל כיום, כ־30 שנה לאחר איחוד גרמניה וסוף המלחמה הקרה? "It's such a media sensation and we're a media town" אומר אחד האנשים המחזיק בשטח ביתו חתיכה מהחומה כאשר הוא נשאל מדוע הוא חושב שכל כך הרבה משרידיה נמצאים דווקא בקליפורניה, מה שמדגיש את היותה של החומה אייקון של רגע היסטורי מכונן בתרבות הפופולרית שרבים מעוניינים להציגו כפריט אספנות ייחודי. בבסיסה חומה מסמלת הפרדה, דיכוי וכליאה, אך כפי שמסבירה פסלת שיצרה ממקטע בחומה פסל המוצב כיום ברחבת הספרייה הנשיאותית ע"ש רוזוולט, באמצעות הדימויים של אי חופש אפשר לייצג את הדימוי המנוגד של שחרור.

וכך לאמריקה טבעי לאמץ דימוי שמזוהה עם חופש, דמוקרטיה ושוויון, ערכים שבראייה שלה את עצמה היא מנחילה לעולם. מבני הבטון מוצבים במקומות כמו מוזיאונים וספריות על שם מנהיגי עבר: לצד פסלו של רייגן, ברחבת הספרייה הנשיאותית ע"ש ג'ורג' בוש ובמקומות בהם ארצות הברית מבקשת להנציח את דימוייה כמכוננת הדמוקרטיה העולמית דרך אותו דימוי שבהופעתו ההמונית הופך לשטחי. לצד נוכחותה של החומה במקומות המייצגים את הקאנון האמריקאי הלאומי היא משולבת גם על רקע דימויי אמריקנה פשוטים ומקטעיה מוצבים בצידי Hard Rock Café באולפני יוניברסל, במשחקייה, איזור אוכל בקניון ועיירות נידחות.

באמצעות דימויים ויזואליים אלו של ניגודים במרחב ודרך דברי המרואיינים הסרט בונה סאבטקסט שמקשר בין הדימוי האמריקאי האידיאלי לבין אמריקה העכשווית בה שולט נשיא שמנסה לייצר הפרדות ונבחר על רקע הבטחות לבניית חומה חדשה. דרך התרפקות על העבר בהצגת נאום קנדי בברלין ושידורי נפילת החומה, וכן דרך הניסיון להדגיש את חלקה של אמריקה במאבק לפירוקה, החומה מסמלת גם כמיהה רומנטית לחזור לזמנים בהיסטוריה בו המדינה שאפה לייצג ערכי שלום ודמוקרטיה.

היבט מעניין נוסף שמעלה הסרט הוא כיצד האנשים המתבוננים בדימוי תופסים אותו. חלק מן העדים בסרט מזדהים עמו כסמל לפריצת גבולות וחירות, ומשייכים אותו לסיפורם האישי או למאבקים היסטוריים אחרים, כמו מהגרת אפריקאית שהחומה מייצגת עבורה דימוי חיובי שמתחבר לצורך האישי שלה כמהגרת לשבירת החומות. מנגד, הפשטות של הדימוי כמייצג "חופש" אינו פועל במידה שווה על כולם וסטודנטית שחורה באוניברסיטה בוירג'יניה תוהה על חוסר ההקשר ההיסטורי של החומה למקום ועל כך שקל יותר להנציח את הדימויים הנאורים של אמריקה ולטייח את העובדה שבנייני האוניברסיטה נבנו בידי עבדים. דרך העדים הסרט מראה כיצד על אף ניסיון החלת הדימוי הקולקטיבי, כל מבט אינדיבידואלי יוצר מחשבה שונה על אותו אובייקט.

בצילומי 16 מ"מ מוקפדים ובשילוב של קטעי ארכיון, מרואיינים וקטעים המתעדים שגרה אמריקאית יומיומית על רקע המבנים הדוממים, אמריקן סקטור מצליח באלגנטיות לעורר מחשבה על עיצובו של המרחב הציבורי ואופן התבוננות בו. אין בו התרחשות יוצאת דופן והוא נעדר רגעים דרמטיים, אך בשפתו הפיוטית ובשילוב אלמנטים של סרט מסע הוא מצליח ליצור רגעים משעשעים ולדון במהותו של הדימוי ההיסטורי. // אורי תור

לצפייה אונליין בסרט אמריקן סקטור באתר דוקאביב

רצח בקולנוע צפון

זה נשמע הזוי מכדי להיות אמיתי – תוך כדי שפידיה פיאטלי עמד בתור להקרנת סרטו החדש של רובר ברסון, "הנידון למוות ברח" בבית הקולנוע "צפון" בתל אביב, נכנס שודד ובהמולה ירה בפיאטלי למוות. אין זה חדש שהקולנוע תמיד התעניין במקרי פשע ומוות מצד אחד, ובמבט רפלקסיבי על עצמו מצד שני. לכן מקרה הרצח, שהתרחש כמעט עשור שנים אחרי קום המדינה, מהווה סיפור שבנוי לקולנוע. יתרה מכך, עבור אוהבי קולנוע מושבעים יש משהו אירוני במחשבה שרצח זה אירע בתור לסרט של ברסון. מקרה התעלומה נפתר כבר באותה השנה, ומהווה עבור אבידע ליבני, במאי הסרט, רק כנקודת מוצא דרכו הוא מתמקד בגורל האדם, מהות הגאולה ועצם אפשרותה.

במשך מספר חודשים לאחר הרצח, חיפשה המשטרה את זהותו של הרוצח ללא הצלחה. דרך השתלשלות אירועים לא קשורים, ביניהם קטטה בבני־ברק, הגיעו השוטרים לביתו של רפאל (טומי) בליץ, בו מצאו את האקדח שירה בפיאטלי. בליץ הודה בשוד וברצח כשבוע אחרי. אלא שגילוי הרוצח אינו מהווה נקודה עיקרית בסרט, שכאמור זהותו ידועה מאז 1957. הסרט כאמור משתמש ברצח כדי להתמקד בשתי נקודות זמן עיקריות – עברו המורכב של בליץ, והמשך חייו לאחר אירוע הרצח וכניסתה של אלמנתו של פיאטלי לחייו.

בליץ נולד בהולנד לאם יהודייה, ובגלל קשריה לאנשי SS ויהדותו נשלח בליץ למנזר בו הסתתר בתקופת המלחמה. לאחריה, גילה בליץ שלאמו נולד עוד ילד (מאב אחר), ושניהם יחדיו עשו את המסע לארץ ישראל. חלק זה של הסרט הינו בעיניי המוצלח ביותר, שכן דרך עברה של אמו עם אנשי ה־SS וקשיי הסתגלותו של בליץ ואחיו הצעיר לחיים בארץ מציגים באופן נהדר את זהותה המורכב של מדינת ישראל הצעירה, וקשריה המורכבים לאירופה, מלחמת העולם השנייה והנאצים. שכן כל המעורבים ברצח הינם קשורים גם לשואה עצמה: עברה המפוקפק של אמו של בליץ, תקופתו במנזר והחינוך הנוצרי שקיבל שם כבסיס לאישיותו המורכבת של בליץ. אלא גם עברו של פיאטלי מתקשר לשואה, שכן הוא ניצול שואה שעבד בעברו כמהנדס תעופה עבור האיטלקים הפאשיסטיים, והחזיק במשלח יד זה גם כשעלה לארץ ישראל.

המשך חייו של בליץ לאחר הרצח מעניינים לא פחות. לאחר בריחה קצרה מהכלא (שמהדהדת את סרטו של ברסון בפעם אחת מני רבות) שלקחה אותו עד לגבול עם סוריה, שם נתפס, המשיך לרצות בליץ את עונשו. לאחר תקופה החלה אלמנתו של פיאטלי, היינקה, לבקר את בליץ ויצרה איתו קשר חברי עמוק. חלק זה מציג את הרצון לאפשר גאולה, חלק שקושר את האמונה הבודהיסטית של אלמנתו של פיאטלי וילדותו של בליץ במנזר שם חונך בחשיבה הנוצרית על הגאולה והסליחה (חלק ששוב מהדהד את סרטו של ברסון). מפתיע לראות איך היינקה בחרה לסלוח לרוצח של בעלה ואף ליצור איתו קשר עמוק – במהלך ביקוריה בכלא לימדה את בליץ לנגן בגיטרה ואף נכחה בחתונתו.

אחד המאפיינים הבולטים בסרט הוא הדרך בו אביעד ליבני ניגש לסיפור שעל פני השטח נראה פשוט, אבל תוך כדי מחקר מתגלה כמורכב. מעבר למורכבות הזמנים של הסרט, מיקומם השונה של הדמויות מציגות את אי־הסדר שמלחמת העולם השנייה השאירה על זהותם, והשתייכותם הלאומית בפרט, של רוב הדמויות. אחיו של בליץ שהיגר לאמריקה, אמו שנשארה בהולנד, היינקה שעזבה לגרמניה כעשר שנים מרצח בעלה – נראה כי השואה מלווה את חייהם אם ירצו או לא. יתרה מכך, קשירתם של כל הדמויות מדגיש שוב את מקרה הגורל ואי יכולתנו כבני־אדם לשלוט במסלול חיינו.

אם יש לי הסתייגויות, הן נובעות מהמורכבות שעמדה מול יוצרי הסרט. המחקר לו הם נדרשו הינו עמוק ומורכב, ולעתים מורגש שלסרט נכנס עודף מידע ודמויות ביחס למסגרת הנרטיבית, מה שמוביל לעליות ומורדות מבחינה דרמטית ורגשית. כדי להציג את ההתרחשות ההיסטורית, הסרט נוקט בסגנון דוקומנטרי שמשלב קטעי ארכיון עם ראיונות חדשים שצולמו עבורו. הצבת חומרי ארכיון והקלטות של היינקה ובליץ לצד אנשים שקשרם למקרה יותר רחוק מרגישה לי כמפוספסות, ומדגישה את הפער בין החומרים הארכיונים המהפנטים לבין הצילומים העכשוויים של דמויות שקשורות למקרה רק ממעגל שני ושלישי.

אך בסופו של דבר, הסרט קושר בין הרצח, הקולנוע וצל השואה לכדי פיסת היסטוריה קולנועית, מרתקת וייחודית. רק נקווה שיהיה זה הרצח האחרון בבית קולנוע בישראל.  // דולב אמתי

בנוסף לפסטיבל דוקאביב, רצח בקולנוע צפון ישודר בערוץ "כאן 11".

לצפייה אונליין בסרט רצח בקולנוע צפון באתר דוקאביב

 

סלון דוקאביב – פרחחים, סיבוב אחרון, קולקטיב עם יעל פרלוב, ננה שרייר ויובל פרנס־מדר

💛 סלון דוקאביב 💛 מוזמנים להצטרף לתכנית שלנו בDocaviv דוקאביב. בסלון הנסיוני שלנו עושים לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים – פשוט לדבר על קולנוע. והיום נשוחח עם העורכת יעל פרלוב על ״פרחחים״, עם המסעדנית ננה שרייר על ״סיבוב אחרון״ ועם יובל פרנס-מדר על ״קולקטיב״. הצטרפו אלינו!פסטיבל דוקאביב ★ Docaviv 2020

Posted by ‎אוף סקרין – כתב עת לקולנוע‎ on Sunday, September 6, 2020

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email