הדו קרב האחרון ביקורת סרט

ראש בראש בראש: "הדו-קרב האחרון" הוא סרט אבירים לעידן ה־#MeToo – ביקורת סרט

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

"הדו קרב האחרון" מתרחש במאה ה־14 של צרפת. סיר ז'אן דה־קרוז' (מאט דיימון) צופה במשך שנים כיצד יריבו ז'אק לה־גריס (אדם דרייבר) מתקדם ועולה בהיררכיית המלוכה, בעיקר בזכות חיבתו של הרוזן פיליפ (בן אפלק), בעוד הוא נדחק לשוליים. היריבות הזאת מגיעה לשיאה לאחר שאשתו של דה־קרוז', מרגריט (ג'ודי קומר) מאשימה את לה־גריס באונס, פרשה שמובילה למשפט שתוצאתו תקבע בדו־קרב בין דה־קרוז' ולה־גריס – הדו־קרב המשפטי הרשמי האחרון בצרפת.

רידלי סקוט אחראי ליצירות המופת הגדולות "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", אך הוא יוצר שעובד בקצב מהיר, ובעשורים האחרונים הפך ליוצר שקשה לי להתלהב מסרטים חדשים שלו, רבים מהם בינוניים. למרות זאת, "הדו-קרב האחרון", סרטו החדש מעורר תחושה של סגירת מעגל: סרטו הראשון היה "הדואליסטים" משנת 1977, המתמקד ביריבות ארוכת שנים בין שני חיילים בצבא הצרפתי. מעבר לכך, העיסוק התקופתי בלוחמים, פוליטיקה וגבריות במאות הקודמות ממשיך את סרטיו הקודמים כמו "גלדיאטור" ו"ממלכת גן-עדן".

את התסריט כתבו בן אפלק, מאט דיימון וניקול הולופסנר בהתבסס על הקרב האמיתי שנערך בצרפת בדצמבר 1386. זהו התסריט הראשון שכתבו אפלק ודיימון יחדיו מאז "סיפורו של וויל האנטינג", שזיכה אותם בפרס האוסקר לתסריט והפך אותם לשם דבר בעולם הקולנוע. הייחודיות שלו היא במשחק בין נקודות מבט של שלש דמויות שונות, דה־קרוז', לה־גריס ומרגריט. הסרט מחולק לשלושה חלקים, כשכל חלק משקף את ראייתה של דמות אחרת, שלרוב סותרת מהותית את החוויה של הדמויות האחרות את אותם הרגעים. המהלך הנרטיבי הזה, שכמובן מושפע ומזכיר את "ראשומון" הקלאסי של אקירה קורוסאווה, מדגיש את הפער בין החוויות הסובייקטיביות של כל אדם, ומדגיש את הקושי שבחתירה לאמת אובייקטיבית.

יותר מכך, יש משהו מרענן בעיסוק במשפט האונס מנקודת מבט נשית, בתוך סרט המתרחש בתקופת האבירים – ז'אנר שלרוב מוקדש אך ורק לחקירה של היבטים גבריים כמו כבוד וגבורה. באמצעות חקירת מקרה האונס, הסרט מקביל את הסיפור התקופתי לאינספור מקרי ההטרדות שפורסמו בשנים האחרונות ברוח תנועת ה־Me Too. בדומה למציאות העגומה של חקירות של הטרדות מיניות כיום, הסרט מראה שדווקא מרגריט היא זו שמותקפת ונחקרת על כל היבט קטן של כל דבר שאי פעם אמרה או הזכירה, בניסיון להרשיע אותה בעדות שקר, והיא זאת שצריכה להוכיח את אמיתות הדברים ולא הגבר התוקף. ביחס לתסריטים קודמים של דיימון ואפלק, אפשר לראות כיצד השתתפותה של הולופסנר בכתיבת התסריט תרמה להיבטים האלו ולעיצוב דמותה של מרגריט, כשהחלק השלישי מוקדש כולו לנקודת מבטה על כל אירועי הסרט ובאים כתגובה לשעה וחצי שקדמו לכך והציגו את נקודת מבטם של שני הגברים.

מתוך הדו קרב האחרון

אך למרות נקודת המבט המרעננת הזאת, לוקח לסרט יותר מדי זמן להגיע אליה ולעיקר. השעה הראשונה מוקדשת כולה לנקודת המבט של דמותו של דיימון, אך השעה הזאת נעה ומתקדמת בין אירועים בצורה אנקדוטלית שהופכת לארוכה ומייגעת ככל שהיא נמשכת. הבעיה העיקרית של השעה הזאת היא שהיא נושאת על כתפיה עול כבד בשני מישורים – להציג את הדמויות והעולם בו הסרט מתרחש, וגם להוות את הבסיס שאותו יסתרו שני החלקים הבאים. זה גורם לקצב הסרט ולנרטיב עצמו להרגיש תקוע ומעייף. החזרה אחורה בזמן שעוברת אל נקודת מבטו של דמותו של דרייבר מחזירה מעט עניין לסרט, אך גם היא מרגישה כהכנה ארוכה מדי לחלק העיקרי של הסרט, שהוא ההתעסקות באונס של מרגריט.

אינני מתכוון לומר שכל הביסוס של הדמויות והאירועים שקורים לפני משפט האונס אינם מעניינים, אך מורגש שהם נועדו כדי להוביל למשהו אחר ולא להוות כעיקר הסרט. מעבר לכך, אין בכל הקטעים שמתמקדים ביריבות בין דה־קרוז' ולה־גריס משהו שמייחד אותו ביחס ללא מעט סרטים דומים שכאלו.

הדו קרב האחרון

הבעיה הנוספת, והיא אמנם מינורית יותר אך עדיין מהותית, היא שכל המשפט והצגת הפערים בין האגוצנטריות הגברית אל מול הסבל הנשי, נותרים במהלך הסרט מעט דידקטיים. כדרמה הם בהחלט עובדים ומכעיסים, וקשה להאמין שיש מישהו שלא יתעצבן מהיחס שמקבלת מרגריט מהכנסיה ומהמלוכה, אך האופן שבו הסרט דוחה את המשפט לסוף, והאופן בו הוא משתמש בו כהכנה לדו‏־קרב האחרון מרגיש מפוספס.

מעבר למשחק הטוב של כל הקאסט, קשה להתלונן על ההיבטים הקולנועיים הטכניים אך גם קשה למצוא בהם משהו ייחודי, כיאה לכמעט כל סרט של רידלי סקוט בעשורים האחרונים. סקוט עם השנים הפך להיות במאי הוליוודי טכני אך די חסר ייחודיות קולנועית, וגם הסרט הנוכחי מתאפיין בגנריות זאת. הכל עומד במקום ולא מפנה את תשומת הלב אליו – הצילום לא רע אך לא מיוחד, העריכה גם היא סטנדרטית, אך כן צריך לתת קרדיט למעצבי התלבושות והסטים שעשו עבודה נהדרת בתחיית המראה המוצלח של התקופה. נכון שעל סרט כזה ניתן לומר שהסיפור הוא שחשוב ושהוא לא זקוק למשהו נוסף יוצא דופן, אך בכל זאת קיוויתי לאיזושהי הפתעה מעבר להחלפות נקודות המבט. בסך הכל "הדו-קרב האחרון" הוא סרט מעניין שלצערי אותי אישית לא ממש תפס, אך הוא בהחלט סרט שראוי לצפייה.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email