המלצות לתחרות הקולנוע הניסיוני של פסטיבל ירושלים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

חלק מההנאה ומהחשש שבצפייה בסרטים ניסיוניים הוא שבמהותם הם דורשים הרבה יותר מסרט "רגיל". יותר מקולנוע עלילתי, המצב האישי של כל צופה משפיע על הדרך בה הוא קולט את הסרטים ומתחבר אליהם. החוויה הייחודית הזאת מתעצמת עוד יותר כשנאלצים לצפות בסרטים באינטרנט, סיטואציה שיוצרת מצד אחד אפשרות לנוח ולעכל כל סרט בנפרד, אבל מצד שני עשויה להפריד בין הצופה והסרט וליצור ריחוק (במיוחד כאשר היצירה מעבדת מדיום אמנות אחר אל הקולנוע, כמו תיעוד של הופעות פרפורמנס).

השנה ניכר שלתחרות הניסיונית "אמנות בצומת" של פסטיבל הקולנוע ירושלים יש קו מנחה ברור – המרחב הקולנועי. לא מפתיע שהעיסוק במרחב התבלט בשנה שבה הישראלים העבירו את רוב זמנם סגורים בבית, אך היה זה מרענן לראות איך כל סרט יוצר חוויה מרחבית שונה ואישית במסגרת אותו הנושא.

שעמום של אבישי סיוון (שמציג סרט גם בתחרות הסרט הקצר) הוא הסרט שהכי מתקשר לתקופה הנוכחי. סיוון מציג בצורה חצי הומוריסטית חצי אבסורדית את חוסר המעש והשעמום שעמד בפני אלו שנאלצו לחוות את הבידוד לבדם. ברקע נשמעים דבריו של ראש הממשלה והעולם שבחוץ נראה רק דרך החלונות הגדולים של הבית (למעט רגע אחד), סיוון מצליח להעביר את חוויות הבידוד בדרכו המינימליסטית והמשונה.

סרטים אחרים בתחרות חוקרים את המרחב כמקור לחוויה אישית. שומר של דור זלכה לוי גם הוא חוקר מבנה אדריכלי, אבל בצורה שונה לגמרי. הסרט מציג שחזורים דיגיטליים של מבנה בית הכנסת "מגן אברהם" בביירות ומשלב בערוץ הסאונד את סיפור חזרתו של חייל לבית הכנסת שבו גדל. הסיפור האישי, יחד עם הפירוק וההרכבה מחדש של הדימוי הדיגיטלי של בית הכנסת, מבטאים את מורכבותו של תהליך הזיכרון של האדם, ואת שינויו במהלך הזמן.

מתוך: שעמום.
מתוך: שומר.

גם חללים מתמלאים של שחר קנטור חוקר את המרחב בהקשר של זיכרון אישי. כאן החללים המתמלאים והמתפרקים הם סריקות תלת-ממד של מרחבים שונים. הדימויים בהירים והפרטים בהם מטושטשים בצורה שבהתחלה נדמית שרירותית, בסגנון שמזכיר מעט את האנימציה הדיגיטלית בסורק אפילה של ריצ'רד לינקלייטר.

הסרט, שנפתח בהזמנה לחוויה אינטראקטיבית, מזכיר יותר מכל מרחבי מציאות מדומה (VR) בה הצופה לוקח חלק אקטיבי וחופשי בחקר המרחב והנרטיב. המצלמה המשוטטת מזכירה גם היא שוט מזווית שמדמה נקודת מבט של צופה כאילו היה במרחב עצמו, והמפגשים באובייקטים שונים במרחב "מפעילים" קטעי עדות קוליים, באופן שמזכיר לחיצה על אובייקטים שונים בתוכנות אינטראקטיביות. יחד עם זאת, כמובן, שיטוט המצלמה במרחב מוגדר מראש. בהתחלה, השיטוט נדמה כאקראי והפסיביות שלנו כצופים נדמית מקרית – אולי היצירה נועדה להיחוות כיצירת VR והמימוש שלה כסרט מסורתי נוצר מכורח הנסיבות בלבד?

במהרה קטעי הקול הללו מקבלים תוקף נרטיבי, של היזכרות של שתי דמויות בטראומת עבר ואובדן אישי. הנרטיב החדש ממסגר את השוטטות בתוך כל מרחב וגם את המעבר בין המרחבים בתוך סדר בעל היגיון פנימי. המהלך הפסיבי והקבוע מראש, למעשה הפרת הבטחת האינטראקטיביות, מזמין את הצופה לחקור את משמעות ואופי הזיכרון עצמו, ואת גבולות היכולת שלנו "לשוטט" בו ולעצב אותו – האם באמת מדובר במרחב פתוח או ברצף כרונולוגי? האם יש לנו שליטה על פרטי הזיכרון וההקשרים ביניהם? אותה ההתנגשות מציעה גם בחינה רפלקסיבית של הזדהות עם נרטיבים ודמויות במרחב הקולנועי הדיגיטלי וה"אחריות" שהיא מטילה על הצופה.

מתוך: חללים מתמלאים.

סרטים אחרים בתחרות עוסקים ביחס בין הטבע ובין האדם והסביבה האנושית הבנויה. יונקרהאוס של קרן רוסו חוקר את המרחב הקולנועי בדרך שהזכיר לי במידה שילוב של הסוף של אוקטובר של אייזנשטיין ושל אנטוניו גאודי של טשיגהארה. הסרט חוקר את ביתו של קארל יונקר, ארכיטקט אוסטרי. באמצעות עריכה מהירה העוברת בין החלל הפנימי של הבית ובין הסביבה הטבעית שמקיפה אותו, הסרט לא רק מציג את סגנון הבנייה של יונקר, אלא גם מייצר חזיון שמעביר את הצופה חוויה על סף הרוחנית.

גברים הם חיות פרא, אתה לא כמוהם של יהונתן מילא לויטס וכוח של חביב קפצון, שניהם בוחנים את הקשר בין אדם לטבע, בכיוונים שונים. גברים הם חיות פלא משרטט ברצף דימויים מונפשים את הקשר הקמאי בין הזהות האנושית ובין טבע הבלתי מוגדר, תוך מסגור ז'אנרי סוריאליסטי. כוח לעומתו, חוקר את יחסי האדם והטבע גם בהקשר טכנולוגי, חברתי וכלכלי. בדומה לחללים מתמלאים, הוא משתמש בשפה דיגיטלית שהתפתחה במרשתת לאורך העשור האחרון – קולאז'ים של וידאו, טקסט ואפקטים – כדי לבחון את כוחם של מבנים חברתיים וטכנולוגיות מודרניות ביחס למקומו הטבעי של האדם.

במרכז שני הסרטים עומד דימוי דומה – יציר כלאיים של האדם עם ה"טבע" שלו. בגברים הם חיות פרא מדובר בהכלאה בין האדם והחיה הפראית ובכוח בין האדם והמוצר התעשייתי.

מתוך: יונקרהאוס.
מתוך: גברים הם חיות פרא, אתה לא כמוהם.

גילוי נאות אוהד עמיחי: סרט קצר שיצרתי, רצח, סיפור אהבה, משתתף בתחרות הסרט הקצר של הפסטיבל, שהינה מסגרת אחרת מתחרות זו.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email