חולה מעצמי המלצות פסטיבל ירושלים

הסרטים המומלצים של פסטיבל ירושלים

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח ביום חמישי הקרוב ויקרין עד סוף החודש למעלה מ־100 סרים מהארץ ומהעולם במגוון מסגרות. לצד התהדרות באורחים מרשימים כמו רובן אוסטלונד ושרלוט גינסבורג, תכניית הפסטיבל כוללת כמה מהסרטים המסקרנים של השנה, כמו "פשעי העתיד" של דיוויד קרוננברג, "החלטה לעזוב" של פארק צ'אן־ווק, "ברוקר" של הירוקזו קורה־אדה, "עכביש קדוש" של עלי עבאסי ו"3,000 שנים של כמיהה" של ג'ורג' מילר. את הסרטים האלה עוד לא ראינו, ותוכלו לקרוא עליהם ועל אחרים כאן בסיקור שנעלה במהלך הפסטיבל.

לקראת החגיגה ריכזנו עבורכם 8 סרטים בינלאומיים מומלצים שכבר ראינו ולא תרצו לפספס. הרשימה לא כוללת סרטים ישראליים שיתחרו בפסטיבל, אבל כבר נוכל להמליץ על "יוני 0" של ג'ייק פולטרו ועל "קריוקי" של משה רוזנטל. בגזרת הקצרים, שימו עין על "החיות הרעות שלך", "אשת לוט" ו"מכתב לחזיר". בלי הקדמות נוספות…

קורסאז'

קורסאז' פסטיבל ירושלים ויקי קריפס

בניסיון להתחבר לרוח המרדנות ובחינת הגבולות של קיסרית אוסטריה אליזבת (הידועה בכינוייה "סיסי"), הבמאית האוסטרית מארי קרויצר מורדת בקונבציות הדרמה התקופתית. מלבד ייצוג סיסי באור פמיניסטי כאישה שלא נענית למוסכמות המעמד, הסרט כולל מוזיקה מודרנית וגם חריגות מכוונות מההיסטוריה. אמנם אמצעים אלו לא מחדשים במידה רבה ("מארי אנטואנט" של סופיה קופולה עשה את זה קודם). אך ישנה בסרט חינניות והמתח בין דימוי למציאות מעניין, למשל במפגש החביב והמפתיע של סיסי עם חלוץ קולנועי בשם לואי לה פרינס. אחד מיתרונותיו הנוספים של "קורסאז'" גלום בהופעתה של ויקי קריפס (אשר פרצה לתודעה ב"חוטים נסתרים") בתפקיד סיסי. קריפס אף יזמה את הפקת הסרט וזכתה עליו בפרס המשחק של מסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן, והיא שומרת בו על עידון משולב בהבלחות של שובבות שמעניקות לסרט מעוף ומבטאות את המורכבות הקיימת בדמות. // נועה דולברג

רימיני

רימיני פסטיבל ירושלים

בסרטו החדש, שמגיע לירושלים מפסטיבל ברלין האחרון, אולריך זיידל מציג עוד תמונה עגומה אך מהפנטת של מה שנותר מן התרבות האירופאית, באמצעות דיוקן תלת דורי של משפחה אוסטרית מפורקת, במרכזה עומד זמר המלונות ריצ׳י בראבו. בראבו הוא גבר בגיל העמידה, זמר שעבר זמנו אשר שוכב עם מעריצותיו המבוגרות מפעם לפעם תמורת תשלום. הוא מתפרנס בעיקר מהופעות קטנות בבתי מלונות ריקים על חופי העיירה האיטלקית רימיני, בעונת האוף-סיזן, כשמגיעים לעיירה קשישים אוסטריים וגרמניים ממעמד הביניים הנמוך. אז, הוא שר בלדות רוקנרול בגרמנית עבור קהלים קטנים בעיירה הרדומה הידועה גם בשל היותה מקום הולדתו של הבמאי פדריקו פליני. נדמה כי גם כל אחד מבני משפחתו של ריצ'י מתוסכל ובודד יותר מן האחר. אביו חי בבית אבות באוסטריה, ונזכר בערגה בשירי תעמולה נאציים מן העבר, בעוד בתו של ריצ׳י מופיעה לפתע עם בן זוג מהגר, ודורשת ממנו כסף שאין לו.

כשישבתי בהקרנת הבכורה האיטלקית של הסרט, דיבר נציג אגף התרבות של המחוז, והביע את מחאתו על כך שזיידל בחר לקרוא לסרט רימיני, זאת משום שהסרט לא מייצג את העיר בצורה הוגנת לטענתו. רימיני בחורף היא לא רימיני של הקיץ, הסביר. ובכן, רימיני בחורף היא אכן התפאורה המושלמת עבור עולמו הקולנועי הייחודי של זיידל. עיר נופש מנוכרת ועייפה, מלאה באנשים שעבר זמנם. פליטים מצטופפים בחופים הריקים ומעט קבוצות של תיירים גרמנים ואוסטרים נמצאים במלונות. כאן, בבמות חדרי הלובי של רימיני, ריצ'י בראבו מוצא את מקומו בעולם. זהו סרט מוזר, איטי ולעיתים קשה לצפייה, אך גם מהפנט ומלא בחן, כמו הדמות שזיידל העמיד במרכזו. // אריאל ברנשטיין

מטרונום

מטרונום פסטיבל ירושלים

הגל החדש הרומני סחף בסערה את עולם הקולנוע במשך שני העשורים האחרונים. במאים כמו כריסטי פויו וכריסטיאן מונג'יו יצרו סרטים ריאליסטיים ומינימליסטיים על מצוקתם אנשים פשוטים, אזרחים מן השורה. חלקם חוזרים אל ערוב ימי המשטר הקומוניסטי, בעוד אחרים בוחנים את גלי ההד על החברה הרומנית שחוללה מפלת העריץ שאוצ'סקו ב1989, והפיכת רומניה למדינה דמוקרטית בעלת שוק חופשי. "מטרונום" של אלכסנדרו בלק (שזכה על עבודתו בפרס בפסטיבל קאן) משגר אותנו אחורה בזמן לימים בהם כוחו של שאוצ'סקו היה בשיאו, עת המשטרה החשאית הטילה מורא על תושבי רומניה. קבוצת תלמידי תיכון מביעים את מרדנותם באמצעות מסיבות האזנה משותפת למוזיקה מערבית בתחנת רדיו פיראטית של אזרח גולה, ונקלעים לעימות בלתי נמנע עם זרועותיו הארוכות של שלטון הטרור.

הריאליזם, שמתבטא בצילומים ארוכים של מצלמת כתף העוקבת אחר המתרחש, מרגיש הרבה יותר מזוקק ופחות מעמיק וכנה מסרטים אחרים, כלומר, מרגיש כמו "סגנון" ופחות כמו תפיסה קולנועית. אבל הגישה הזו מאפשרת לסלול דרך מהירה לחוויית ההתבגרות של קבוצת בני הנוער, על ההיפוך הקיצוני בין שני פניה: החופש, המרדנות, המוזיקה והגילוי המיני, לעומת ההתיישרות האלימה עם הדיכוי של הסדר הקיים. // אוהד עמיחי

חולה מעצמי

חולה מעצמי

כבר בתחילת הסרט מוצגת מערכת היחסים של סינייה ותומס כתחרותית ולא בריאה, אך היא מקבלת תפנית כשתומאס מתפרסם כאמן וסינייה נואשת לזכות מחדש באור הזרקורים. "חולה מעצמי" משווק בירושלים כיורש העצר של "האדם הגרוע בעולם" האהוב שזכה לשבחים בשנה שעברה. אמנם שניהם מתרשים בלב הבוהמייה הצעירה של סטוקהולם, וגם עומדים מאחוריהם אותם המפיקים, אבל כדאי לשים אזהרה חמורה על ההשוואה הזאת. סינייה מנסה למשוך חזרה את תשומת הלב ובולעת תרופות שהתגלו כגורמות למחלת עור חמורה, והסרט גולש למחוזות ה־Body Horror, עם דימויים שאמנם מוצגים כבר בטריילר… אבל אין כמו לחוות אותם לראשונה עם קהל מופתע באולם. האמת היא שהסרט מזכיר הרבה יותר את "לבלוע" החביב או Safe המצוין, כולל מחוות ישירות וציטוטים ממנו. בדומה לסרטים ההם, "חולה מעצמי" משתמש במחלה (ובפרט באישה החולה) כמטאפורה לתחלואי החברה המודרנית, וכמו המאוחר שבהם, הוא מתאים לתקופתנו בכך שהמחלה היא תוצאה של פגיעה עצמית מודעת. במקרה הזה, הביקורת על דור הסלפי ועידן הרשתות החברתיות אמנם לא חדשנית, אבל כדאי מאוד שהסרט ימצא את הקהל הנכון לו, כי התוצאה סוחפת ומהנה ומספקת כמה דימויים שבודאי יהיו מהזכורים ביותר של השנה. // יובל פרנס־מדר

טורי ולוקיטה

טורי ולוקיטה פסטיבל ירושלים

האחים דארדן חוזרים עם סרט חדש שמפגין שוב את האסתטיקה הריאליסטית שלהם, עם צילום ידני ושוטים ארוכים הגובלים בתחושה דוקומנטרית, וסיפור הנוגע בקשיים מעמדיים-חברתיים. טורי ולוקיטה בני ה־11 וה־16 הם פליטים מאפריקה המתחזים לאחים ומבקשים לקבל מעמד קבע בבלגיה. קשיים בדרך מדרדרים אותם לרשת של ניצול מצד גורמים שונים: טבח שמשתמש בהם בעסק הסמים שלו, המבריח שלהם מאפריקה שסוחט מהם כספים, וזאת לצד לחץ של לוקיטה לשלוח כסף לאימה שעדיין באפריקה. אנו חשים את הסכנה התמידית המקיפה אותם, גם דרך רגעים סמליים חוזרים של סכנת דריסה ופגיעה לצד כבישים, ולאורך הסרט סכנותיהם רק גוברות. עשוי להידמות שהדארדנים מציעים פחות תקווה או אפשרות לגאולה מהסיטואציה הטרגית מאשר בסרטים קודמים, אך עדיין קיים חסד שמתגלם בעיקר ביחסים בין טורי ולוקיטה: על אף שמעמדם כאחים מוטל בספק, קשרם ההדוק ודאגתם ההדדית מאפשרים לאנושיות להתבטא ומעניקים לסרט מכוחו. לאורך רוב הסרט הדארדנים מצליחים להימנע מסנסציוניות או נצלנות, נשארים מקורקעים בעזרת סגנונם ומוסיפים מספר רבדים חכמים, למשל בעזרת השימוש הדיאגטי בגרסה איטלקית של ״חד גדיא״, אשר במשמעותה מבליטה את המעגל הכואב והטרגי של הסיטואציה. // נועה דולברג

הגיבור

הגיבור סרט

"הגיבור" של הבמאי האיראני אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") ערך את בכורתו כבר בפסטיבל קאן אשתקד, שם הוא זכה בפרס הגדול, שהוא השני בחשיבותו בפסטיבל. מאז הסרט הספיק לעורר סערה בעולם הקולנוע כשסטודנטית לשעבר הבמאי תבעה אותו על פלגיאט וטענה שהוא שהרעיון לסרט גנוב מסרט תיעודי שהיא יצרה בסדנה שלו. העלילה מלווה את ראהים, שנכלא לאחר שלא הצליח להחזיר הלוואה. במהלך חופשה מהכלא הוא מחזיר לבעליו תיק מלא בכסף והופך בן-לילה לגיבור מקומי. בעקבות התהילה צפים סימני שאלה מחשידים, וראהים נקלע למלחמה על שמו הטוב. פרהאדי מפגין בסרט את כוחו כבמאי וכתסריטאי, כשהוא מטמין באפקטיביות מלכודות מוסריות ומפקפק בתפיסת הצדק שנדמתה לצופים נכונה עד לאותו רגע אך הופכת לסבוכה יותר ויותר ככל שהסרט מתפתח. זה רק אירוני שמעשיית המוסר שטווה פרהאדי סיבכה גם אותו, אך בכל מקרה הסרט מומלץ ומבטיח לפעפע במחשבות הצופים גם לאחר ההקרנה, כמו שאפשר לצפות מקולנוע איראני משובח. // יובל פרנס־מדר

לא ייאמן, אבל אמיתי

לא ייאמן אבל אמיתי פסטיבל ירושלים

"לא ייאמן, אבל אמיתי" הוא הסרט עם תיאור העלילה הכי מסתורי בפסטיבל, שלא חושף כלום מסיפור הסרט. לא אפר לחלוטין את הסודיות המוגזמת, אך כיוון שהפרטים בכל זאת כבר מפורסמים, אספר שמאחוריהמסתתרת אגדה אבסורדית נהדרת על זוג שקונה בית חדש ובו מחילה קסומה שירידה בה שולחת את הזחל כמה שעות קדימה בזמן. זהו אחד משני סרטים חדשים בפסטיבל של הבמאי והמוזיקאי הצרפתי קווונטין דופייה ("עור צבי""שני גברים וזבוב"), שסרטיו הקטנים והמשונים צוברים בשנים האחרונות קהל מעריצים אדוק בקרב חובבי קולנוע צעירים שיישבעו בגאונותו, אל מול מצקצקים שיבטלו אותם כקוריוז. "לא ייאמן, אבל אמיתי" הוא משל חידתי על האובססיה לנעורים וקבלת ההזדקנות, מסונן ומזוקק דרך הסגנון הנונשלנטי וההומוריסטי של דופייה. גדולתו של הסרט בעיניי היא שהעיסוק בזמן נתמך בהתנסויות אקספרסיוניסטית יצירתיות וחכמות בזמן קולנועי ומונטאז', שהופכות את הסרט לסינתזה של "להיות ג׳ון מלקוביץ׳" ו"כלב אנדלוסי". // יובל פרנס־מדר

הקתדרלה

הקתדרלה פסטיבל ירושלים

"הקתדרלה" הוא מהסרטים שעושים כל פסטיבל קולנוע לטוב באמת: סרט (כמעט) ביכורים של יוצר עצמאי צעיר ועלום, שצלצולי פעמוניו מהדהדים בצופה זמן רב לאחר הצפייה. מבלי להיכנס לפרטי העלילה (המינימליסטית גם כך), מדובר בסיפור התבגרות משפחתי המתפרש לאורך שלושה עשורים, וכמיטב המסורת של הקולנוע העצמאי האמריקאי, מתמקד בין יחסי אב ובן ודרכם בוחן את הזיכרון האישי מול הקולקטיבי בדיוקן בין דורי. הבמאי ריקי ד'אמברוז נוקט בסגנון סגפני (ולא רק בגלל תקציבו הזעום של הסרט), ומציג לנו איך אדם מעוצב מהפרטים והרשמים הקטנים ביותר, שכמו בעיטורי קתדרלה מפוארת, לפעמים קשה להבדיל אילו תוכננו מראש ובקפידה ואילו נוצרו במקרה, כפגעי הזמן שחלף.

עם זאת, כל הפרטים הללו לא ממש מצליחים להתלכד ליצירה אחידה וסוחפת אחת, ופערי מידע רבים מדי פוגמים במידה רבה בהנאת הצפייה. לכן, בסופו של דבר, מותיר הסרט רושם של שלם הקטן מסכום חלקיו. ובכל זאת, כול אותן המעלות הקטנות המרכיבות את הסרט, כמו כל הדימויים הצלולים והבהירים או למשל המשחק המעולה של בריאן דארסי ג'יימס בתפקיד הפטריארך הכושל במשפחה, יוצרות רושם של הבטחה קולנועית ששווה לבדה את הצפייה. // אוהד עמיחי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email