הפשע המושלם: למה אנחנו כל כך אוהבים לראות שודדים בקולנוע?

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

דולב: לכבוד סרטך הקצר החדש, "הפשע המושלם", שמוצג כעת בתערוכת הוידאו "100% חוקי", רציתי שנדבר על הז'אנר שעליו הוא נשען – סרטי שוד. זה ז'אנר מאוד ותיק ומגוון של קולנוע שנע בין בידור מרהיב ומתוחכם למבט מהורהר על נושאים פילוסופיים, מוסריים וחברתיים. זה גם מה שהופך אותו למרתק במיוחד. בסרט שלך אתה משתמש בקטעי וידאו קיימים כדי ליצור סצנת שוד ממש כמו בהוליווד, מה הוביל אותך ליצור אותו? אילו סרטים השפיעו עליך?

אלון: העבודה התחילה באופן מאוד אינטואיטיבי. הייתי צריך ללמוד תוכנת עריכה חדשה, תמיד עבדתי על "אביד" ורציתי להתנסות ב-"פרמייר" המתחרה, אז חיפשתי חומרים לערוך.

זה ישר התקשר לפליאה ולחיבה שלי לסרטי אקשן וסרטי שוד בפרט, עוד מילדות. אני אמנם יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל אני בטוח שאני חולק את החיבה הזו עם אחרים: זה ז'אנר שנמצא בהוליווד עוד מימיו הראשונים של הקולנוע, למשל ב"שוד הרכבות הגדול", סרט שמאוד פיתח את העריכה בפרט והמחשבה על יצירת הסרטים בכלל, ובסרטי הפשע בפרט.

סרטי פשע מלווים גם את הוליווד וגם את העולם הגלובלי בו אנו חיים מאז, ואני חושב שזה חושף משהו על המין האנושי. אנחנו מוקסמים מסיפורי שוטרים וגנבים עוד מלפני הקולנוע, אבל בהרבה סרטי שוד יש טוויסט נוסף: הם סביב האנטגוניסט, הפושע. אופי הפושע מכתיב את אופי הסרט – אם הוא ספונטני ועלוב יותר, כמו ב"אחר הצהריים של פורענות" של הבמאי סידני לומט, או ב"באש ובמים". אז כל הסרט הוא סביב ההרס העצמי של הבנאדם שיצא למין הרפתקה שגדולה עליו. זאת לעומת סרטים שבהם הפושע הוא רב אומן והשוד הוא מעשה אומנות, אולי אפילו יצירת מופת. כמו ב"אושן 11" או "היט" של מייקל מאן.

האופי של הפושע מכתיב גם את את השפעה הקולנועית. בסרטים של השוד המתוחכם, ממש רואים את מעשה האומנות, את מאחורי הקלעים של השוד – כי זה נורא מעניין לראות איך מישהו פותר פאזל כזה. ובעוד שבסרטים של השודים "העלובים", שם יותר מלווים את האדם, את שלל הכישלונות שכרוכים בהרפתקה מטורפת הזאת שהוא יצא אליה. זה יותר טראגי בדרך כלל.

זה קולנוע שמונע מפעולה, ולא ממעבר של זמן. הוא קשור בריבוי זוויות ועריכה בקצב מהיר, כמו גם קצב מהיר בתוך השוט שמוכתב על ידי פעולות הדמות ולא מתוך המבט האישי של הבמאי. סוף סוף ניגשתי לסרטים שלא הכרתי, וגם חזרתי לסרטים שרציתי לראות בעין חדשה. ניסיתי להבין איזה זוויות ופעולות כדאי לי לחפש ביוטיוב כדי להעשיר ולהפוך את החוויה שיותר דומה להוליווד. שם גיליתי הרבה דברים, כמו מה מכלול הפעולות שאנחנו בדרך כלל מצפים לראות, ומכמה זוויות הוליווד תוקפת את זה. איך היא מנסה להיות כל־יודעת.

"שוד" בקולנוע, לפחות במובן ההוליוודי, זה אומר להראות את הזווית של כל השודדים בכנופיה, וזוויות חיצונית אובייקטיבית, לחתוך למאסטרים ולמשטרה שבדרך, ולנהג שמחכה ברכב עדיין – כל הזוויות האלו קיימות ומצולמות. בדרך כלל אם לא משתמשים באחת מהן, זו החלטה אומנותית – הקהל מרגיש את זה, שלא חתכו למאסטר ורק רואים דרך מבט מסוים. ב"אויב הציבור מספר 1" למשל, בכל מהלך אחד מעשי השוד נשארים עם נהג רכב המילוט. לא רואים את השוד עצמו, אלא את הלחץ של הנהג. זו דוגמה יוצאת דופן.

מתוך "אחר הצהריים של פורענות"

דולב: זו באמת נקודה שרציתי להגיע אליה. יש את סרטי השוד האמריקאים המוכרים, ועם השנים הז'אנר הגיע גם לקולנוע האירופאי ה-"איכותי". למשל אצל הבמאי ז'אן פייר מלוויל, או בסרטים שמשתמשים בשוד כחלק מהנרטיב, כמו "הכסף" של ברסון, יש שם קטע שלם בן חמש דקות של שוד שהצופים בכלל לא רואים. ברסון מראה שיש עוד דרכים להציג שוד.

אלון: גם ב"דרייב", סרט אמריקאי שהצליח בקרב קהל רחב, אתה לא רואה את השוד. זה קורה פעמיים, השוד בתחילת הסרט, והשוד לקראת הסוף. למרות שהסרט נושק להוליווד, זה עדיין קולנוע עצמאי שהביא במאי זר – ניקולס וינדינג רפן, שאמנם הושפע מהוליווד אבל עושה דברים אחרת. מלוויל בקטע הזה הוא במאי גדול, אבל קדם לו בצרפת במאי אמריקאי אחר, ז'ול דאסן, שביים את "ריפיפי". אולי הסרט הראשון שהוא מתוחכם ברמות הכי מפורטות, ויורד לרזולוציה גבוהה של פרטים מאוד מעמיקה. הוא חותר לריאליזם באופן מדוקדק כשהוא מצלם ועורך את השוד.

דולב: כמו שטריפו אמר על הסרט, שזה הפילם נואר הכי טוב בהיסטוריה, שעובד מאחד הספרים הגרועים בהיסטוריה.

אלון: בהקשר של "ריפיפי", זו באמת דוגמה מוקדמת יחסית של איך במאי עובד מחוץ להוליווד – עדיין מושפע ממנה, אבל עושה את זה בצורה דקדקנית וריאליסטית. רמת המלאכה שם כל כך גבוהה ומיוחדת שרק סיקוונס השוד הוא מעשה אומנות בפני עצמו. למרות שהסיום של הסרט לא מיוחד, ואני לא בטוח שהסרט השלם גדול מסך חלקיו, אני צריך לראות אותו שוב. לא זכור לי שהוא עורר בי מחשבה חריפה. הוא לא כמו "ההרג" של קובריק, שם יש גם מלאכה קולנועית אבל הוא משמש גם כטקסט פילוסופי. הסרט הוא סוג של הקדמה פוסט-מודרנית לקולנוע שבא אחריו. כיוון שהוא עוסק בכוחו של מקרה, בתקופה שלא הרבה עשו זאת.

אפשר לעבוד עם סרטי שוד בצורה מאוד מעניינת, או בצורה מטופשת כמו רוב סרטי האקשן. ואז עולה שאלה שמחליפה את השאלה בין בידור לאמנות: האם הסרט פונה לילדים או מבוגרים? בסרטים של קובריק, מאן ומלוויל, יש פנייה ברורה למבוגרים חושבים. הטקסט הרבה יותר משמעותי מסכום חלקיו שלרוב נועדו לבדר.

דולב: אני חושב שהגדולה של הסרטים האלו היא שהם מצליחים לפנות לקהל רחב. כמו מייקל מאן, במאי מבריק שיוצר סרטי אקשן הוליוודיים, כמו "גנב" או "היט", אבל עדיין מצליח להכניס לסרטים שלו את הפילוסופיה, את האינטלקטואליות וההשפעות של מלוויל ודאסין, שיגרמו לך לרצות לראות את הסרטים שוב.

אלון: מייקל מאן הוא דוגמה מעולה, כי הוא במאי ששכלל במשך עשרים שנה את הז'אנר, למשל "גנב" או סדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס", עד שהוא הגיע ל"היט" (שגם לסרט הזה קדמה גרסת טלוויזיונית).

זה במאי שעבר עם הז'אנר הזה דרך מאוד ארוכה, עד שהגיע לשלמות. הוא שכלל את השיח שלו סביב שוטרים וגנבים, מה זה צדק, מי הוא זה שמזלו שפר עליו בחיים ומה הוא עושה עם זה. כל השאלות האלו צפות אצל מאן בצורה ברורה. זה לא משחק ילדים שמישהו אחר כך מנסה לנתח ולהפיק משמעויות. הדיונים המעמיקים נמצאים נמצאים בלב הסרט, כמו בסצנת השיחה בין הדמויות של רוברט דה-נירו ואל פצינו, שיחה על נושאים מאוד גדולים וחשובים. זה סרט שודים והקהל זוכר דווקא סצנת דיאלוג פשוטה בת 8 דקות.

דולב: בסרט אחר שלו – "גנב", יש סצנה בה הגנב מציג לבחורה שהוא אוהב איזה דף עם כל הפנטזיות שלו, ולדעתי זו הדרך שבה מאן גורם לצופים להתחבר לדמויות שלו, הן אנושיות וריאליסטיות, אנשים שקיימים ולא המצאה קונבנציונלית.

אלון: זה לא הפושע המרושע שאתה מדמיין לעצמך. זאת צורה יותר בוגרת להתייחס לדברים, אבל הטקסטים עצמם הם ברמה גבוהה, יש להם כמה שדות שהם פועלים בהם, של אתיקה וגורל. כל צופה יכול להרהר על עצמו ועל אחרים, ולחשוב על ההיבט החברתי ועל שאלות של צדק.

מתוך "היט"

דולב: בגלל שאנחנו לוקחים את הצד של הפושע, גם המקצוענים וגם העלובים, ששניהם מייצגים דמויות אנטי-ממשלתיות, משתי קצוות מנוגדות. הפושע המעונב שנראה מגניב, וכולנו רוצים להיות כמוהו, ומהצד השני למשל גיבורי סרט כמו "אחרה צהריים של פורענות", שאתה לא רוצה להידמות להן אך עדיין דואג לגורלן.

אלון: "אחר הצהריים של פורענות" הוא בהחלט דוגמה מרתקת של לגשת לז'אנר ולהפוך אותו למשהו אחר. הסרט הוא דרמה חברתית שנוגעת בפער מעמדות ובעיקר בענייני מגדר, וקבלה של המגדר ושל האחר, ומה נדרש לבן אדם כדי שירגיש שלם עם עצמו.

אלו המקומות שעניינו אותי כשהתחלתי להתקדם בעבודה על הסרט הקצר שלי. בהתחלה זו באמת הייתה המשיכה הראשונית: אני יכול לערוך סרט אקשן בלי לצאת ליום צילום אחד, ו-"להשתמש" בהרבה דברים שעולים הרבה כסף כמו ניידות משטרה ומסוקים. אז אני שמח שזה קיים כבר בחומר, שנערך בצורה הוליוודית לכל דבר, שאני יכול לייצר מחומרים שלא עלו לי אגורה. ואז אתה אומר שאפשר לעסוק בטקסט פילוסופי באמצעים הוליוודיים, אבל מה זה אומר כשהחומרים הם מיוטיוב, האם יש לזה משמעות של מעבר לקולנוע? זה יותר נוגע במדיה ובחיים עצמם וזה מציף שאלות – מה קדם למה? האם הוליווד מחקה את החיים או ההפך?

אחת הסיבות שהחלטתי לערוך את כמו שהוא זה בגלל שרוב הדברים נראים אותו דבר, השודדים תמיד לובשים שחור ומסכות, ויש ואן שהם נכנסים ויוצאים ממנו, בסרט אני גם מחליף את הצבע שלו מלבן ושחור, אבל רוב הצופים לא שמים לב אליו על ההתחלה. למרות כל הפרעות ההמשכיות, הרצף נמשך.

דולב: גם כשאתה שובר מרחב וזמן אנחנו מבינים את הנרטיב שאתה מעביר אותנו. לפני 60 שנה, הקפיצות האלה היו נראות מטורפות, אבל היום אנחנו כל כך מורגלים לראות סרטונים ברשתות חברתיות, ואפשר לומר שהחשיפה לסרטים הוליוודיים הרגילה אותנו לקצב הזה. הסרט "חיות אמריקאיות" עוסק בחבורת סטודנטים בקולג' שרוצים לשדוד את הספרייה שלהם כדי לגנוב ספר שווה ערך, וכדי לתכנן את השוד הם יושבים וצופים בסרטי שודים קלאסיים. הסרט משלב קטעי העמדה מחדש לצד ראיונות עם השודדים המקוריים, והוא מעורר תהייה כמה שודדים בעולם ישבו וצפו בסרטי שודים כדי לנסות לחקות אותם, וההשפעה ההדדית בין שני העולמות.

אלון: התשובה היא, בעיניי, שהיחסים הדדיים. "היט" מבוסס על שודד אמיתי משנות ה-60, על יחסי שוטר-גנב, שמייקל מאן הכיר באופן אישי שוטר שסיפר לו עליו. גם "אחר הצהריים של פורענות" מבוסס על סיפור אמתי וכתבה שהזכויות אליה נקנו כדי להפיק את הסרט.

עכשיו צילומים משודים אמתיים זמינים ביוטיוב. בהתחלה רק ממצלמות אבטחה, ואז נוספו צילומי טלפונים, ובסוף גם גו־פרו. כל המצלמות האלה נוספו במהלך העשור האחרון, ורק עכשיו הגענו למצב שיש מגוון רחב של זוויות שונות. הזווית הכי נדירה שהשתמשתי בה בסרט שלי היא מנקודת מבטם של השודדים. מקורה במצלמות גו־פרו שהשודדים לבשו במהלך השוד וצילמו – כל השודדים בכנופיה, לא רק אחד.

דולב: גם אני התקשיתי להבין בהתחלה איך יש צילומי גו־פרו של שוד אמתי.

אלון: אלו צילומים משוד באיטליה, שם כולם בחרו לשדוד עם הגו-פרו, וכשתפסו אותם החומרים הגיעו מסיבה מסוימת לרשת. כששאלו אותם למה בחרו לצלם את השוד, הם ענו "סתם רצינו שתהיה לנו מזכרת", רצו להשוויץ איך הם שדדו. זה הדבר שאפשר לי להראות גם את הצד של השודדים, שהיה נורא קשה למצוא.

מתוך "בוני וקלייד"

דולב: סרטי שוד רבים כמו "בוני וקלייד" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" מציגים קשר ברור בין השודדים לפרסומם בתקשורת. זה היה בעצם מניע אותם: מעשי השוד היו מתפרסמים בעיתונים והשודדים נהנו מהתהילה שנצברה להם. אז האם זה השכלול של המאה ה-21? ששודדים רוצים להיות מגניבים אז הם שודדים עם גו־פרו?

אלון: אני לא בטוח שזו תופעה נרחבת. הצילומים מהווים ראיות, ומאוד קשה למחוק את הנתונים והמטא־דאטה ולהעלים עקבות. זה גם מאוד מורכב למצוא צילומים כאלו: כי מה שאתה מחפש לאו דווקא ימצאו תחת מילות החיפוש הסטנדרטיות ואתה צריך לעבור בין המון המלצות ואלגוריתמים כדי להגיע לסרטונים שיעניינו אותך.

דולב: עכשיו כשהכל נגיש באינטרנט, יחד עם יכולת של אפקטים דיגיטליים לטשטש בין אמת לבדיה, התחיל גל של סרטים שכולם ערוכים מקטעים שנלקחו מהרשת.

אלון: אני בהחלט לא הראשון, ראיתי דוגמאות וגם תוך כדי העריכות המליצו לי על כל מיני סרטים שונים. כמובן, ככל שהטכנולוגיה תתקדם יהיה אפשר לשתול טקסטים ולהניע פיות של אנשים לפי הטקסטים שאנחנו כותבים, או אפילו לשדך להם פרצופים של אנשים אחרים באמצעות טכנולוגיית "דיפ פייק". מעבר לסוגיות האתיות – יש כל כך הרבה חומרים מצולמים, ואמצעים דיגיטליים כדי לעבוד על החומרים האלו, שעולה השאלה אם בכלל צריך ימי צילום.

עד היום שאלו "האם יש סרט דוקומנטרי שהוא באמת אמיתי"? וכמובן שלא. יש עריכה, יש צילום. ככל שהתחומים האלו מתערבבים, כמו ב"קלוז אפ" של עבאס קיארוסטמי או "ז' זה זיוף" של אורסון וולס – השאלות האלה הופכות ללא רלוונטיות. השאלה היחידה שנשארת רלוונטית, היא השאלה האתית.

השאלה הזו ניצבה בפני במהלך עשיית הסרט שלי, כשבסיומו אחד השודדים נורה למוות. מדובר בתיעוד אמתי של חיים ומוות. אבל גם כשאתה מצלם מישהו שמואשם בפשע, אתה שואל את עצמך מה אנשים יחשבו עליו בעקבות מה שאתה בתור במאי ערכת והצגת, זו שאלה אתית. ואז נקודת הקיצון שלה היא חיים ומוות, ומה שאני רואה כאן זה סרט "סנאף".

למה אני מראה את זה? ההצדקה האתית שלי להציג את הקטעים האלו בתוך הסרט היא כדי לגרום לך לחשוב על האלימות שאתה צורך בהוליווד. לכאורה בדיה אבל כבר הסכמנו שהוליווד משפיעה על הדרך בה שודדים בנקים במציאות, אז זה כן נוגע לחיים האמיתיים. אם הוליווד אומרת "בוא נהרוג פושעים, גם אם לא צריך", אז ברמה אתית הרגשתי נכון לשים את הקטעים האלו בסרט שלי, לייצר איזה תמרור אזהרה לגבי הדימויים הללו שמגיעים בדרך כלל בהקשר כיפי ובידורי ולא בהקשר טרגי של אובדן חיים.

דולב: באמת ברוב סרטי השודים הפושע נהרג בסוף. ואני חושב שההבדל הוא שכאן, בגלל שזה בנוי על חומרים אמתיים, הגישה שלי כלפיהם היא אחרת. למרות שאני מבין שזה הנרטיב של סרטי השודים, אני מתחיל לתהות למה השודדים הגיעו למצב שהם נורים, והאם חייבים היו להרוג אותם?

אלון: כן. למעט תחילת השוד, כל שאר הצילומים הם מנקודת המבט של המשטרה. זה גם מעלה שאלות לגבי אובייקטיביות הצילום. רוב הזמן אין לנו את הסובייקטיביות של השודדים, והמצלמה של השוטרים נועדה ליצור הרתעה נגד אלימות משטרתית, אבל במידה אחרת רק לשוטרים יש את הבחירה לגבי ההפצה של הצילומים: השאלה של מי מפיץ ומה המניע שלו, ולאיזה חומרים יש לנו גישה.

בישראל זו שאלה שתמיד צפה לפני השטח סביב הרג של פלסטינים שחלקם חמושים וחלקם לא – מה קורה לצילומים אחר כך?

אבל יותר עניין אותי להתעסק דווקא באמריקה והוליווד, ובתרבות החזותית של הטיפול והאכיפה של אלימות בחברה האמריקאית. רוב סרטי הפשע מתעסקים בפושעים והם מנקודת מבט שלהם,  אבל בסוף מי שמנצח הוא השוטר. השודד נתפס או נהרג, והוא חוצה הרבה גבולות מוסריים בדרך. גם אם הזדהית עם השוד בגישת ה-"רובין הוד", בסופו של דבר הוא יחצה גבולות רחוקים מדי ולא באמת תוכל להזדהות איתו עד הסוף.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email