חם בחוץ, דוקו בפנים: המלצות לסרטים מפסטיבל דוקאביב

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

האמת היא שגל החום שפוקד אותנו הוא רק תירוץ לנהור לאולמות הקולנוע הממוזגים. הסיבה האמתית: דוקאביב, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי, חוזר השבוע בסינמטק תל אביב (אחרי שנה בסטרימינג).

מתוך התוכניה המגוונת, שמורכבת ממיטב סרטי הדוקו מהשנה האחרונה, בחרנו כמה סרטים שאהבנו במיוחד.

לביית את הגן

״לביית את הגן״, שמגיע אל דוקאביב אחרי סבב פסטיבלים מרשים שכלל את סאנדנס ופסטיבל ברלין, מראה כיצד עצים עתיקי יומין בכפרי גיאורגיה נעקרים מהשורש ונשלחים אל מיליארדר, נוכח־נפקד מהסרט עצמו, שרוכש אותם מידי תושבי האזור. הבמאית סלומה ג׳אשי מעניקה הצצה אל חיי הכפריים שמציגים עמדות שונות בנוגע למצבם, בין אם ביקורת כלפי הפגיעה באקולוגיה ובמורשת האזורית, או הערכה חיובית כלפי השגשוג הכלכלי שמוביל לשיפור הרווחה והתשתיות המקומיות. הגישות ההופכיות מציעות עיסוק בקונפליקטים טעונים, למשל אקולוגיים או מעמדיים, אך במשך רוב הסרט, המחשבות שעשויות להתעורר מכך נותרות ללא פתרון ברור, כחומר למחשבה עבור הצופים.

ג׳אשי מתפקדת כבמאית מתבוננת ובלתי פולשנית, ללא שילוב קריינות או ראיונות, וללא התערבות גלויה באירועים המתרחשים מול המצלמה. מכלול בחירותיה כבמאית, הכוללות גם קצב איטי, חשיפה עקיפה ומרומזת של מידע, והתבוננות ממושכת של מצלמה דוממת על ההתרחשויות, עשוי לגרום לסרט לאתגר צופים רבים שיגיעו אליו לא מוכנים. אך לעומת זאת, צופים אחרים עשויים להישבות בקסמו של הסרט דווקא בזכות היבטים אלו. ג׳אשי יצרה דיוקן קולנועי שחוסך מידע מהצופה ומתקשר בעיקר דרך הדימוי עצמו. על אף שהבמאית נותנת ביטוי לתחושות שאינן חד משמעיות, הדימויים הפיוטיים שהיא יוצרת מתארים את הטבע הפסטורלי אל מול התערבות האדם בו, ומצליחים לבטא עמדה יותר מפורשת באופן שעדיין מותיר מקום למחשבה. // נועה דולברג

לילות קיץ

"לילות קיץ", סרטו החדש של במאי הקולנוע התיעודי המוערך אוהד מילשטיין, מתואר בתכניית הפסטיבל כ"מסע לילי אל תוך עולמו הפנימי של ילד תם, רגע לפני שהוא נרדם". אולם היצירה המופלאה הזו, שבמובנים מסוימים היא קטנה וצנועה כמו שנשמע התקציר שלה, מכילה ומייצרת לצופיה אינספור שכבות של רגשות, מחשבות ואסוציאציות. למעשה, עולמו הפנימי של עלוה בן ה-6 הוא אכן עולם ומלואו: זמן וזיכרון, רוח וחומר, חיים ומוות – וקולנוע.

בעדינות האופיינית ליצירותיו מביים מילשטיין סרט פיוטי ויפהפה, שמהדהד את השפה הקולנועית של יוצרים גדולים כמו טרנס מאליק וטרקובסקי, ובה האש, המים והרוח שמסביב הם הכוחות הנסתרים שמניעים בסופו של דבר את הרגש האנושי. אין בהמלצה קצרה שכזו מספיק מילים כדי לתאר את ההתלהבות שלי מהסרט, או את התחושות שלי בעת הצפייה בסצנות הריצה בים (בהן עלוה הוא אולי סוג של אנטואן דואנל, גיבור "400 המלקות" של טריפו, כשהוא ניצב מול עולם גדול, מאיים ולא נודע); או בסצנה הנהדרת בה מנסים עלוה וסבו – ללא הצלחה – לבנות מסגרת לתמונה בעלת משמעות רגשית גדולה.

עבור מי שצפה בסרטיו הקודמים של מילשטיין, ובמיוחד בסרטו "שבוע 23", הצפייה ב"לילות קיץ" תהיה משמעותית עוד יותר. בסרט זה, משנת 2016, תיאר מילשטיין את הדילמה שלו ושל בת זוגו רחל כשההריון שלה מסתבך, והרופאים ממליצים לה להפסיק אותו. בסופו של דבר, מחליטה רחל ללדת את עלוה (גיבור הסרט הנוכחי, אשר בסרט ההוא כונה ״בוטן״) – יהיה אשר יהיה מצבו. הקשר בין הסרטים הוא כמובן עמוק, וגם אם לא מדובר בסרט המשך ישיר ל"שבוע 23", בהחלט ניתן להתייחס אליו כסרט שמגיב לו, וקשר זה מעצים את האפקט הרגשי של שתי היצירות. אלו כביכול סרטים קטנים ופשוטים על הווה, אך למעשה הם מתעלים גבוה אל מעל הסוגיות היום-יומיות שבמרכזם – אל ממד שבו הרגש הוא המקור למשמעות החיים. // גדי רימר

מחווה וכיתת אמן עם הבמאי ג'יאנפרנקו רוסי
"איש הסירות", "אש על המים", "אל סיקריו – וידויו של רוצח שכיר" ו-"נוטורנו"

במסגרת המחווה לאורח הפסטיבל, הבמאי האיטלקי ג'יאנפרנקו רוסי, מוקרנים ארבעה מסרטיו ותערך גם כיתת אמן. זו הזדמנות נדירה לחזות בסרטים אלו על המסך הגדול ולהביט בצוהר אל קיום אנושי ייחודי ואוניברסלי כאחד.

רוסי נחשב לאחד מבמאי הקולנוע הדוקומנטרי הבולטים שעובדים כיום, לאחר שסרטו "אש על המים" היה הסרט התיעודי הראשון שזכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין, וזאת למרות שיצר רק 6 סרטים במהלך 30 השנים האחרונות. יחס זה של סרטים מול שנים נובע משיטת העבודה הטוטלית והקפדנית בה רוסי יוצר את סרטיו, שיכולים לזקק תיעוד מתמשך של שנים ארוכות. הם מציגים פסיפס אנושי וחוויתי מגוון, אותו רוסי חווה יחד עם מושאי תיעודו. למשל, רוסי עבר להודו ל־5 שנים כדי לצלם את הסרט "איש הסירות", את סרטו "מתחת לקו הים" צילם במשך 7 שנים בפארק קרוונים במדברי ארצות הברית, וצילומי סרטו החדש, "נוטורנו", נמשכו 3 שנים באזורי מלחמה פעילים.

בזכות השעבוד הטוטאלי של רוסי לתיעוד המתמשך, הוא מסוגל להביא אל המסך את החוויה האנושית בשולי החברה בדיוק רב. רוסי יוצר בסרטיו שפה קולנועית אשר מציבה את הצופה במרחב זר ומרוחק, אך במקביל, מבט זה תמיד נועד ליצור הזדהות ולא שיפוטיות. מצלמתו של רוסי מתמקדת בניואנסים הקטנים ביותר של ההתרחשויות, תוך כדי שיקוף הומניסטי של חיי יום יום אשר זרים למרבית הצופים. // אורי יעקובוביץ'

אקג'י, נשימת ההר

תוכנית האמנות והתרבות של דוקאביב היא באופן קבוע אחת המעניינות שבהן. הפסטיבל מציע בכל שנה אוסף מכובד של סרטים שעוסקים בתרבויות מזוויות שונות, החל מביוגרפיות של אמנים ויוצרים דרך דיוקנאות של אסכולות, ז'אנרים או מקומות ועד לתיאורים של תופעות רחבות היקף או סוגיות מהותיות בתחומי אמנות כאלה ואחרים. "אקג'י, נשימת ההר" משתייך לקטגוריה זו השנה, אבל הוא רחוק מאוד מביוגרפיה סטנדרטית של אמן, כזו שאפשר להיכנס אליה בלי ידע מוקדם ולצאת עם הבנה מסוימת של הרקע, היצירה והלך הרוח של אותו אדם.

72 דקותיו של הסרט מוקדשות לצפייה שקטה בחייו של הצייר היפני אקֶג'י לצד בת זוגו אסאקו בביתם המבודד על ההר. שוטים ארוכים של נופים, סלעים או גזעי עצים משתלבים בסצנות קטנות של שותפות – אסאקו מבשלת, אקג'י שורף ענפים וכן הלאה. מדי פעם משהו קורה, אבל בשום שלב לא מגיעה "עלילה". סיפור חייו או יצירתו של אקג'י הם לא חלק מהסרט, וגם כאשר קרובי משפחה מגיעים לבקר אנו לא מקבלים דרכם הקשר רחב על משפחתו של הצייר או הרקע ממנו הגיע. מה שאנחנו כן מקבלים הוא הצצה לדרך חייו, שכוללת גם ציור ויצירה, אבל גם פולחן דתי, חיבור לטבע והתבוננות בו, הרגלים יומיומיים שגרתיים וקשיים שהבדידות מבחירה יוצרת. כדי להנות מהצפייה לוותר מראש על הציפייה לסיפור ברור או לשיעור מזורז על אמנות – כי העיקר פה הוא לא האמנות ולא ההיסטוריה, אלא הרוח, הפילוסופיה ובחירות החיים של אדם אחד, במקרה זה צייר. // נעמה רק

דאבל פיצ'ר: "ביתו של הקולנוען" + "איש ומצלמה"

בבסיס "ביתו של הקולנוען", מתעד הבמאי מארק אייזקס את ניסיונו ליצור סרט תיעודי ביתי ואנושי על רגעי היומיום, כאשר ברקע מופעל עליו לחץ מצד המפיקה שלו לביים יצירה ז'אנריסטית שבאמת תעניין את הקהל, כמו עוד סיפור פשע אמיתי על רוצח סדרתי. כבר מהדיאלוג האירוני בסצנת הפתיחה של הסרט, כאשר נפגש הבמאי בבית חולים עם מכר חסר בית ממוצא סלובקי המציג בפניו את פצעו החשוף, מעורר הסרט חשד על מידת האותנטיות של האירועים המוצגים בו. חשד זה מתגבר עוד יותר בהמשך, כשאייזקס נותן לארבע דמויות, המהוות מעין פסיפס של סביבתו הקרובה בלונדון: ביניהם שכנתו הפקיסטנית, פועל בריטי פשוט, עוזרת בית קולומביאנית וחסר הבית, להשתלט על ביתו ללא הפרעה.

הסרט מתנהל דרך דיאלוגים משעשעים בין הבמאי למושאי התיעוד שלו ובינם לבין עצמם, יחד עם רגעים דרמטיים וגרוטסקיים, כאשר פערי התרבות בין הדמויות לבין המתעד נמצאים במרכז. בשל קיצוניותן וטיפשותן של חלק מהסיטואציות בסרט, תחושת הבדיה בו נוכחת באופן שמאפשר לקרוא אותו כמעין כפרודיה פיקטיבית על יצירה תיעודית. בבסיס הפרודיה אייזקס מגחיך את דמותו כיוצר דוקומנטרי המבקש לגלות את הקסם שבזר וכן את ניסיונותיו להיות רפלקסיבי וכנה עם מושאי התיעוד שלו. דרך הומור עצמי מלגלג הסרט על נטיותיו של הקולנוע התיעודי לייצג את האחר דרך יצירת שיח זהותי והדגשת היחסים בין הבמאי לבין המתועדים שלו, השונים ממנו מבחינת מוצא, דת ומעמד. באופן דומה הסרט גם מדגיש ומקצין את הנטייה של הקולנוע התיעודי להראות עצבים חשופים, דרמה ומוות, על אף שאלו כביכול בדיוק הדברים מהם מבקש אייזקס להימנע בעשייתו.

"ביתו של הקולנוען" נפתח בשוט ארוך מנקודת מבטו של הבמאי בעודו הולך במסדרון בית החולים, באופן שמסמן לצופה את האחדתם של הבמאי והמצלמה דרכה הוא מתבונן על העולם. סרט אחר שמוצג אף הוא בפסטיבל דוקאביב, "איש ומצלמה" של הבמאי ההולנדי גוידו הנדקריס, הולך ומקצין רעיון זה עוד יותר. בסצנת הפתיחה, הבמאי משוטט ברחבי עיר הולנדית כשמצלמתו מתבוננת במדרכות, שבילים ובנוף מסביבו, גם כאן באסתטיקה דוקומנטרית פשוטה ודלת אמצעים בה הבמאי מצלם בעצמו את ההתרחשויות ללא אנשי צוות נוספים. הנדריקס מצלם את כל הסרט מנקודת מבטו כשקולו אינו נשמע והוא עובר בין הבתים באזור ומתעד את תושביו בחצרות, מפתני דלתות ובהמשך גם בתוך בתיהם ממש, בזמן שמצלמתו מופנית ישירות לעברם מבלי מתן מענה מצדו או הסבר לכוונותיו.

תגובות המתועדים למאורע החריג נעות בין תהייה על שפיותו של המתעד, חשד וכעס המתגלגל לכדי אלימות, ועד לצחוק והנאה מהסיטואציה הגורמת לחלקם להזמין אותו להיכנס לביתם ולתעד את הנעשה בפנים, כאשר בכמה מהמקרים הם מנסים לייצר עניין ולקדם את הסצנה על אף שתיקתו המוחלטת. בסרטו יוצר הנדריקס ניסוי רפלקסיבי שמעלה גם כן תהיות לגבי האותנטיות של האירועים המוצגים בו – האם די היה לו לדפוק בדלתות הבתים מבלי לומר מילה על מנת לקבל אפשרות לתעד מרחבים פרטיים של אנשים אקראיים, או שמא נעשתה התערבות נוספת שאינה נחשפת לצופה? המתעד בסרט כופה על מושאי התיעוד להפוך לכאלו ובשל כך שקולו אינו נשמע והוא אינו נראה למעט דרך צלליות והשתקפויות, נוכחותו בתוך המרחב הפרטי יוצרת מבט המספק רגעים מטרידים ומשעשעים באופן שמעורר תהיות על יחסי הכוחות והתפקידים של המתעד והמתועדים, ועל עצם מהותה של העשייה הדוקומנטרית. // אורי תור

האחים ספארקס

האחים ספארקס הוא הסרט התיעודי הראשון של אדגר רייט, הבמאי הנודע של טרילוגיית הקורנטו, "סקוט פילגרים" ו"בייבי דרייבר", ובו הוא מלווה את להקת הספארקס, להקה ותיקה שאדגר מעריץ מילדותו הפועלת כבר כחמישה עשורים ומורכבת בעיקרה משני אחים – רון וראסל מאל.

גילוי נאות, אני משוחד למדי וגדלתי בבית בו הספארקס היו אולי הלהקה הכי מוכרת בעולם. מגיל אפס עד היום הספארקס היוו חלק גדול מחיי, אבי עשה עליהם דוקו כמה שנים לפני אדגר, ובנוסף פגשתי את ראסל ברחוב בטוקיו במקרה בתקופה שצולם הסרט של אדגר. התיאור של הספארקס זהה לתיאור של הסטוג'ז או MF DOOM בתחומם: הלהקה האהובה של הלהקה האהובה עליך, וההשפעה שלהם נוגעת בכל ז'אנר פופולרי מכיוון שהם לא רק פופ – הם גם גלאם רוק, אלקטרוני, פאנק, דיסקו, קברט ועוד ועוד.

הסרט לוקח אותנו למסע לאורך הקריירה הארוכה של הספארקס. הוא עובר על כל אלבום עליו עבדו אך ממעיט בנבירה בחייהם האישיים, כל זאת לצד ראיונות עם מעריצים ונגנים שהם פיטרו לאורך הדרך. עם מעריציהם המרואיינים בסרט נמנים ג'ורג'יו מורודר, ביורק, ניל גיימן, סטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, חברי להקת ניו אורדר ועוד.

במשך הרבה מאד שנים, הספארקס היו בשבילי מעיין סוד נהדר שמסיבה כלשהי רק אני הכרתי. עכשיו הם קיבלו את ההכרה שמגיעה להם – בזכות אדגר רייט ולאוס קראקס שאימץ את המחזמר של ספארקס לסרט הבא שלו "אנט", שיפתח את פסטיבל קאן בקרוב. מלבד אולי דיוויד בואי, אין מוזיקאים שעברו כל כך הרבה תקופות וז'אנרים שונים והגיעו לאחד השיאים של הקריירה שלהם בגיל 70 פלוס. אם אתם מעריצים ישנים, יש בסרט מלא קטעי ארכיון וחומרים שלא נראו קודם, ואם אינכם מכירים, הייתי ממליץ לשמוע שלושה אלבומים מתקופות שונות ולראות את הסרט. // עידו שץ

גרוסמן

כמו בכל סרט תיעודי על דמות של אמן, גם "גרוסמן" של הבמאית עדי ארבל הוא סרט רפלקסיבי – כזה שהאמנות עצמה מהווה את מרכז הכובד שלו, הרבה לפני הפרטים הביוגרפים היבשים. הקרנת הסרט בפסטיבל ביום שישי האחרון הסתיימה (ובצדק) בדקות ארוכות של מחיאות כפיים סוערות ליוצריו ולמושא התיעוד המרכזי והנערץ שלו. ההערכה שלי לסרט לא נובעת אך ורק מהאהבה שאני חש לסופר עצמו – ליצירותיו ולאישיותו – אלא בעיקר מהנושאים בהם נוגעת השיחה המתמשכת של הבמאית עמו, שהם נושאי הבסיס של היצירה, ושל החיים. דרך דיאלוג רגיש ומדויק ותוך ציטוטים נבחרים מספריו, המשתלבים באופן בלתי נמנע (וכידוע לכולם, גם טראגי) בסיפור חייו, מתאפשרת הצצה אל עולמו הפנימי ומבטו הייחודי של אחד מאנשי התרבות והרוח החשובים והאהובים ביותר בישראל. "גרוסמן" הוא סרט עשוי היטב, מעניין וסוחף, שבסיומו חשתי כי אני יכול לצפות לפחות בשעה נוספת שלו. // גדי רימר

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email