להתראות, בתי קולנוע? תחושה של סוף בסרטיו של טסאי מינג ליאנג

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

במבט על היסטוריית הקולנוע ניתן למנות מספר סרטים שהרעיונות שהביעו נתפסו כמופרכים ורק עם הזמן, התגלו כניבוי קרוב של המציאות – סרטים שמצליחים להקדים את העולם בו הם נוצרים. עם התפשטות וירוס הקורונה, הסגר הביתי וסגירת בתי-הקולנוע הנגזרים ממנה, עלה לראשי שמו של במאי אחד – ושניים מסרטיו: החור (1998) ו-היה שלום, דרגון אין (2003) של המאסטר הטאוויאני טסאי מינג ליאנג, שכן ניתן לראות הדהודים ברורים בשני סרטים אלו למצבנו העכשווי. סגנונו הקולנועי של טסאי מתאפיין בהצגת טייקים ארוכים, גשם בלתי פוסק, בדידות שנובעת מניכור עירוני מודרני, והופעות השחקן (בתור האלטר-אגו של טסאי) לי קנג-שנג, כשבשני סרטים אלו ישנו עיסוק מיוחד בתחושה של סוף – קץ האנושות בפתח המילניום ב-החור, ותום עידן בתי הקולנוע ב-היה שלום, דרגון אין.

החור נוצר במסגרת הפרוייקט הצרפתי "2000, Seen By…", בו במאים שונים מסביב לעולם התבקשו ליצור סרט המבטא את תחושת סוף העולם שהורגשה באוויר בסוף המילניום הקודם. בהתאם, הסרט מתאר את טאיוואן כאשר וירוס קטלני תוקף את אזרחיה, ומוביל כל אדם שנדבק בו להזות עד שמתחיל להתנהג כמו ג'וק (המקור הביולוגי של הנגיף). במסגרת עלילתית זו, טסאי מתאר את חייהם הבודדים של שני אנשים שהחליטו להישאר בביתם למרות ההנחיות שניתנו לעזוב – כאשר בחוץ יורד גשם בלתי-פוסק, והממשלה מודיעה שתסגור את אספקת המים לאיזור.

לכן, לאחר ששרברב לא-יוצלח יוצר חור בקיר המפריד בין ביתו של היסאו-קנג (אותו מגלם השחקן הקבוע, לי קנג-שנג) לביתה של "השכנה שגרה למטה", מתוודעים האחד על השניה ורגשות רומנטיים מתחילים להתפתח מהבדידות המשותפת. את הערגה של האישה כלפי קנג מבטא טסאי דרך חידוש ביחס למכלול יצירתו ושילוב קטעים מוזיקליים. המיוזיקל, שנוכח גם בשני סרטים עתידיים של טסאי, עננה הפכפכה (2005) ו-פנים (2009), יוצר הפרדה מובהקת בין העולם המנוכר והאיטי של טסאי לבין הפנטזיות של השכנה בקומה התחתונה – בין השקט והקושי לתקשר לבין שירי האהבה של גרייס צ'אנג סביבם טסאי בונה את קטעי המיוזיקל. מפאת תקציבם הנמוך של סרטיו, קטעים אלו אינם מפוארים כמו מיטב הקולנוע ההוליוודי, ודווקא משום דלותם ביחס למציאות, הם הופכים למצחיקים ומרגשים כל כך. דרך הכנות הרגשית שהאישה מבטאת בשירתה, טסאי חודר מבעד לשקט השורר בין הזוג ויוצר עולם שרק הקולנוע מסוגל לבטא (מעבר לחלומותינו האישיים).

בשל כך, לאחר שנדבקת האישה בוירוס קטעי השירה מתעצמים יחד עם החמרת התחלואה. לקראת סופו של הסרט, כאשר האישה על סף איבוד שפיותה, מושיט לה קנג יד עם בקבוק מים – הסיכוי היחידי להציל אותה. טסאי יוצר כאן דימוי רוחני ודתי – כיד האלוהים המושכת את האדם לגן-עדן, כשהמיזאנסצנה מרפררת בבירור את ציורו האיקוני של דה-וינצ'י. ברגע זה הסרט עובר לקטע השירה האחרון בסרט, בו הזוג לראשונה רוקד יחדיו, ודרכו טסאי מאפשר לצופה לבחור בין המציאות האפשרית של המוות או ההתעלות הרוחנית של הקולנוע, והמיוזיקל בפרט.

הצפייה בסרט בתקופה האחרונה, כאשר עולם האומנות נמצא במשבר וחלק גדול מתעשיית התרבות מובטל, מדגישה את חשיבות האומנות בכלל והקולנוע בפרט. כאשר אנחנו עדיין נמצאים בבידוד, בלי יכולת לתקשר באופן ממשי עם העולם שבחוץ, האומנות היא אחד המפלטים היחידים שנמצאים לרשותנו. דרך סרט מז'אנר המיוזיקל שמבטא את סוף העולם, אנחנו יכולים לראות איך הקולנוע, השירה והריקוד הם אלו שעוזרים לנו לבטא את רגשותינו העמוקים ביותר בתקופות קשות ובודדות.

היה שלום, דרגון אין מציג סוג סוף אחר – את סופם של בתי הקולנוע. הסרט מתאר את הקרנתו האחרונה של בית קולנוע בו מוצג הסרט דרגון אין (1967), סרט קרבות טאיוויני קלאסי של הבמאי קינג הו. מסביב להקרנת הסרט, טסאי קושר את הערגה של הדמויות השונות לאינטימיות וקשר אנושי: מוכרת הכרטיסים הנכה שמאוהבת במקרין, תייר יפני שמגיע לקולנוע כדי ליצור מפגש מיני (הקולנוע ידוע כמקום מפגש מיני עבור הומוסקסואלים), בחור שטוען שהקולנוע רדוף רוחות ושני השחקנים מהסרט המקורי – מבוגרים שצופים בדימוי של עצמם הצעירים, כפי שהוא משתקף על המסך הגדול.

הבחירה ב-דרגון אין אינה מקרית. קינג הו, שהחל את הקריירה שלו בעשיית סרטי אקשן בסין עזב לטאיוואן וסרטו הראשון באי הקטן היה דרגון אין. למעשה, הו הוביל להקמתה של תעשיית הקולנוע העצמאי בטאיוואן, ובכך הסרט סוגר מעגל עם ההיסטוריה הקולנועית המקומית, ומעלה תהיות לגבי המשכו של הקולנוע האומנותי בו. ניכר שטסאי הרגיש שהקולנוע שהוא אוהב ויוצר מתחיל להיעלם לחלוטין ממדינתו – שכן גם הקולנוע הטאיוואני, עבורו סלל את הדרך יחד עם במאים כמו הו שיאו-שיין ואדוארד יאנג, הואשם בפנייה לפסטיבלים על חשבון הקהל המקומי. אחד השחקנים ב-דרגון אין, מיאו טיין, הפך בגילו המאוחר גם לאחד השחקנים הקבועים של טסאי עד למותו בגיל 79, זמן קצר לאחר השלמת צילומי היה שלום, דרגון אין. עובדה זו מחזקת את הרובד הרפלקסיבי של הפרידה בסרט, עד לרמה האישית ביותר.

בדיוק כמו החור, סרט זה משלב בין הבדידות והערגה של דמויותיו לבין הניסיונות המופרכים שלהן ליצור קרבה ומגע אינטימי. כך למשך, במהלך הקרנת הסרט מנסה מוכרת הכרטיסים הנכה למצוא את המקרין (שמשוחק על ידי לי קנג-שנג) ולתת לו במתנה לחמנייה מאודה. המקרין ממשיך לחמוק ממנה שוב ושוב עד שלבסוף היא מצליחה להשיגו. בנוסף, מספר סצינות בסרט מתארות את הסיטואציות האבסורדיות אליהן נקלע התייר היפני, כאשר גברים אחרים מנסים ליצור עמו קרבה. דווקא כאשר התייר מנסה ליזום מפגש מיני עם צופה אחר, הוא נדחה על ידו. בתורו, הבחור הזר מעלה בפני התייר את הטענה שבית הקולנוע רדוף רוחות. הדימוי הזה קושר את שלושת ההיבטים של הסרט: רוח העבר של הקולנוע הטאיוואני, רוחו של מיאו טיין ושל עתיד הקולנוע שעל סף היכחדות, ורוח המשיכה בין פוקדי בית הקולנוע.

היבטים אלו מחזקים את מעמדו של היה שלום, דרגון אין כציון דרך בקולנוע הטאיוואני וכקפסולת זיכרון אל עבר העבר בו הקולנוע היווה מרכז קהילתי ותרבותי. טסאי מציג בהומור את המעבר של בית הקולנוע ממקום שבמרכזו עומדת היצירה הקולנועית למרחב מפגש עבור יחסי מין הומוסקסואליים מזדמנים. טסאי, בספק ביקורת וספק קינה, מצביע על כך שחלק ניכר מהכרטיסים (באולם כמעט ריק גם כך) נמכר לקהל שאינו מעוניין בסרט עצמו. למרות זאת, מעמדו של בית הקולנוע נשמר כמוסד המציע מפלט עבור חברות השוליים.

שני סרטיו של טסאי מינג ליאנג מדגישים חשיבות האומנות בחיינו ואת המקום החשוב שלהן ביצירת קשר אנושי אינטימי. אלא בעוד ש-החור מעיד על רוח אי הודאות לקראת המאה החדשה, היה שלום, דרגון אין מתאר פרידה מהעבר בתחילתו של עידן חדש ובחינה של מעמד בית הקולנוע ביחס לקהל הצופים. מבט אחד על האולם הריק בסופו של האחרון בוודאי מעלה תחושה דומה אצל רוב חובבי הסרטים ונראה כי הדרך למנוע תרחיש דומה בתום תקופת הקורונה תהיה פשוט להתמיד ולפקוד את בתי הקולנוע.

 

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email