"מישהו יאהב מישהו" הוא כל מה שאני רוצה להיות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מיד אחרי שראיתי את סרטה החדש של הדס בן ארויה, "מישהו יאהב מישהו", הצעתי לכתוב עליו ביקורת. אבל אין ספק שזו לא חכמה גדולה. תל-אביבי, היפסטרי, אפלולי, מהלך על הקו שבין הסליזי לאמנותי – הסרט הזה הוא כל מה שתל אביבים כמוני רוצים להיות. ברור שאמליץ עליו. אז במקום לכתוב עוד ביקורת, גיבשתי בעקבותיו חמש נקודות למחשבה.

נתחיל בראשונה. עוד בסרטה הראשון והמצוין, "אנשים שהם לא אני" (2016), בן ארויה ייצרה ייצוג נוסף של האשליה התל-אביבית, של עיר של שחרור גדול שכרוך גם באומללות גדולה. בסרט החדש היא מתייחסת בביקורתיות לדימוי שהיא עצמה יצרה, והופכת את האשליה של תל-אביב למצע של העלילה. והמצע הזה נמתח שוב ושוב, עד שהוא נקרע. בן ארויה לוקחת אותנו לסיבוב בין המסיבות לחדרי המיטות של העיר, מקצינה סיטואציות עד כדי כאב בטן, ומשאירה אותנו תוהים כמה משוחררים אנחנו, כמה משוחררים אנחנו רוצים להיות, וכמובן כמה אנחנו דומים לדפוקים שעל המסך. ברקע מרחפים מושגים כמו הסכמה, ריגוש, ובראש ובראשונה – אהבה. במובן הזה מדובר במעין סרט המשך, רפלקסיבי ומחוכם.

מה שמביא אותנו לעניין השני, התל-אביביות של הסרט. תעשיית הקולנוע הישראלית מרוכזת כידוע בתל-אביב, אבל תל-אביב כמעט תמיד צריכה "להתנצל" על המקום שהיא תופסת בקולנוע. היא לא "סתם מקום", כמו שמהוות ערים רבות בסרטים רבים אחרים, אלא סמל ורעיון. כך, כמעט כל הסרטים התל-אביביים מנגידים את העיר למול הזהות הישראלית: מצד אחד, תל-אביב היא המקום בו חופש וסכנה נמזגים, ומצד שני עומדת ישראל המסורתית, המשפחתית והמשמימה. הבליינות התל-אביבית מעומתת מול השמרנות של הכפר הערבי ב"לא פה, לא שם", הרומן העירוני הסוער לא בא טוב לעולים הגרוזינים ב"חתונה מאוחרת", ורחוב הירקון הולך מכות עם חצי עולם ב"החיים על פי אגפא". לפעמים יש סרטים תל-אביביים שלא רבים עם העיר, אבל אלו סרטים שלא באמת קשורים לדימוי התל-אביבי. או שהם מתחקים אחר קהילות מיעוט מוחלשות בעיר, כמו "מנפאואר", או שתל-אביב מהווה בהם רק רקע לאיזו חקירה פסיכולוגית/נסיונית/משפחתית שהייתה יכולה להתרחש גם בכל מקום אחר, כמו ב"ההתחלפות".

"מישהו יאהב מישהו" הוא סרט פרובוקטיבי נורא – הסקס, האלימות, הסמים. בחלקו האחרון גם מאוזכרים שניים מהנושאים הכי "ישראליים" והכי לעוסים בקולנוע המקומי – הקיבוץ והרצף הדתי-יהודי (במקרה של הסרט, חזרה בשאלה). ובכל זאת, התל-אביביות של "מישהו יאהב מישהו" היא לא פרובוקטיבית בכלל. אין בו סצנה של בן-הקיבוץ שמגיע לבקר את ההורים בדרך לתל אביב (כמו ב"שנת אפס") ואין בו תל-אביב נגד ישראל, פשוט כי אין בו "ישראל". תל-אביב של בן ארויה היא הדבר עצמו, שחף מכל הסבר או התנצלות. אפשר לדבר על הממד הפוליטי והמתריס של הבחירה הזו. אבל כמי שגדל בעיר, פשוט עפתי על זה שסרט ישראלי סוף-סוף מתמקם בהוויה שלי, בלי להפוך אותה לאיזה סטייטמנט חריף.

"סקס בקולנוע הוא או ממש טוב – או ממש רע. אבל רוב הזמן, בחיים עצמם, הוא פשוט באמצע" אומרת בניסוח כזה או אחר גיבורת הסרט הצרפתי הנשכח "A Pornographic Affair". הציטוט הזה לא יוצא לי מהראש ומביא אותי לנקודה השלישית: מבלי לחשוף יותר מדי, אגיד שיש ב"מישהו יאהב מישהו" סצנת סקס מאוד אלימה, שהיא משחק מעניין ויפה על סצנה קודמת, בה אחת הדמויות מפרקת דלת בבעיטות. ולמרות זאת, הסצנה שהרגישה לי הכי נועזת בסרט היא דווקא סצנת הסקס ה"רגילה", הלא-אלימה.

זה גרם לי להרהר קצת על השמרנות המינית בקולנוע. באיזשהו מקום, מרגיש לי שמין קיצוני – אונס, השפלה או סתם סקס מחורבן – הוא יותר מקובל, ופחות פרובוקטיבי, מסצנת סקס ריאליסטית ומלאה. מין קיצוני נשפט כמשהו שיש לו הצדקה: הוא מלמד על היצרים האפלים של הדמויות, על בעיות התקשורת שלהם, לא יודע מה. סקס מהחיים עצמם, ש"הוא פשוט באמצע", מרגיש מוזר. אז גם מבלי לדבר על הקשר בין הפנטזיות של הדמויות, כמו גם של הצילום והעריכה בסרט, לעולם הפורנו, אפשר להגיד שייצוג המיניות בסרט הוא לא רק בוטה, אלא גם כן ואמיץ.

הנקודה הבאה נוגעת למבנה של הסרט: הוא מורכב משלושה חלקים, כמעין טריפטיך, כשהדמות המרכזית של כל חלק מופיעה כדמות משנית בפרק שלפניו. במאמר הקודם שלי כאן כתבתי על "טריפ נעורים", טריפטיך אחר בו דמויות שוליות הופכות פתאום למרכזיות. מעבר לזה שכנראה מדובר בהעדפה קולנועית מאוד ספציפית שלי, הטכניקה הזו, של אנקדוטות מחוברות, משרתת בשני הסרטים מטרה משולשת. ברמה התמטית, המבנה הזה מאפשר ל"מישהו יאהב מישהו" להפוך לסקירה רוחבית של מילייה מסוים – לכן זה לא מפתיע שכמעט בכל ראיון עם הבמאית המראיין שואל אותה אם היא "קולו של דור". ברמת הקשב-וריכוז, זה טריק נהדר. כל שלושים דקות משנים מקום, משנים עיצוב, משנים תאורה, וכך הסרט שומר על עניין. אבל ברמה הרגשית, אוסף האנקדוטות דווקא מייצר הזרה: אנחנו לא מזדהים באופן מלא עם אף אחת מהדמויות, והגיבורים נעלמים שוט או שניים אחרי רגע המשבר שלהם. מצד אחד, זה משרת את הניכור שעומד בבסיסו של הסרט, ושל קשיי התקשורת של הדמויות בו. אבל מצד שני, זה גם קצת פחדני. "אנשים שהם לא אני" היה סרט בוסרי, עם בעיות במשחק ובצילום שאין בסרט הזה. ובכל זאת, הסכין ש"מישהו יאהב מישהו" שלח לי אל הלב חדרה פחות עמוק מזו של הסרט הראשון של בן ארויה.

נקודה אחרונה, שהיא בעצם סייג גדול, היא המחשבה העיקרית שמלווה אותי מאז שראיתי את הסרט: הזדהות, והאופן בו היא יכולה לחבל באמנות. אני לא חושב שאי-פעם ראיתי סרט שכל כך קרוב אליי. לא מבחינה רגשית, חס וחלילה – לשמחתי לא התקרבתי לאף אחד מהמצבים שמופיעים בו – אלא חברתית. בבר הקבוע שלי, השחקן הראשי ממלצר ומגיש שתייה לבמאית ולחברות שלה; חצי מהניצבים במסיבה הכרתי בתיכון; הרפרנסים היו רפרנסים למה שאני בדיוק אוהב; אפילו אחד הכותבים שלנו כאן – דולב אמתי – הצליח להשתרבב איכשהו לקרדיטים של הסרט. אם לחזור להתחלה, הסרט הזה הוא כל כך מה שאני אמור לרצות להיות, שאני בכלל לא סומך על עצמי כשאני אומר שזה סרט טוב. אולי, ורק אולי, הוא ממש מעפן, ותחושת המוכרות הקיצונית שהסרט הזה עורר בי – שאף סרט לא עורר בי מעולם – מונעת ממני להעריך אותו. אם זה אכן המצב, אני ממליץ לכן להתעלם מכל מה שכתבתי עד כה, אבל להרהר בזמנכן הפנוי על שתי שאלות שמאז הסרט לא יוצאות לי מהראש – מה הפער בין המרחק שיצירת אמנות צריכה לתפוס כדי שנוכל לשפוט אותה? ומה הקרבה הנדרשת כדי שנוכל לשאוב ממנה הנאה?

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email