מגריזלי מן ועד קצה העולם: שתי השקפות על היחסים בין אדם לטבע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

נדמה כי הישרדות, התבודדות ויחסי האדם מול הטבע הם נושאים הממצים היטב תחושות מהתקופה האחרונה. המגפה העולמית וחוסר יציבות – חברתית, כלכלית, פוליטית וגם נפשית – הכריחו אותנו באופן בלתי צפוי להביט פנימה, להתכנס ולחשוב על העולם שסביבנו ומקומנו בתוכו. בעודנו מייחלים לימים יציבים יותר (ולחזרתו של הקולנוע לחיינו), החלה גם תקווה קלושה לשינוי רחב היקף – שכשנחזור לשגרה, אולי נחזור לעולם טוב יותר. לא ברור אם תקווה זו תתממש.

שני סרטים מתחילת שנות האלפיים, אשר במרכזם עומד תיאור של התבודדות, הישרדות האדם בטבע ויחסי האדם והטבע בכלל, צפו ועלו בזיכרוני בתקופה האחרונה. האחד תיעודי, לא פשוט לצפייה, של במאי אירופאי; והשני אמריקאי, מסחרי ונגיש, המבוסס על סיפור אמיתי, שסחף אחריו קהל רחב של צופים מיד עם יציאתו. מעבר למיקום הגיאוגרפי המשותף בו מתרחשים הסיפורים שבבסיסם – המרחבים הפתוחים והנידחים של אלסקה הפראית – הסרט גריזלי מן (ורנר הרצוג, 2005) והסרט עד קצה העולם (שון פן, 2007) חולקים דמיון רב. אולם, השוואה ביניהם ובעיקר בין סוגי הגיבורים שבמרכזם חושפת תפיסות עולם שונות. מבט על שתי היצירות זו מול זו מבליט את האופן בו יוצריהן בוחנים את הקשר בין האדם והעולם שסובב אותו, אשר ביניהם לא תמיד שוררת הרמוניה מוחלטת (גם אם אולי היינו רוצים בכך).

גריזלי מן מתאר את סיפורו המדהים של טימות׳י טרדוול – אשר תיעד במשך שנים את חייו בחברת דובי הגריזלי באלסקה, ממש עד לרגע שבו נטרף למוות על ידי אחד מהם.  הסרט מבוסס על חומר הגלם שצילם טרדוול בעצמו (ועל המונולוגים שלו אל המצלמה, שמתפקדים כיומן אישי לכל דבר ועניין), ומשלב ראיונות עם קרוביו ובני משפחתו, לצד קטעי עיתונות ותמונות סטילס. טרדוול הוא גיבור ״הרצוגי״ אופייני – חריג חברתית, מתבודד, המאופיין בשיגעון-גדלות, יוהרה, תשוקה ואובססיה קיצונית (הרצוג מתאר אותו כ״דמות עם נטייה לא מוסברת לכאוס״). כבר מן הרגע הראשון מובהר לצופים שסיפורו של טרדוול יסתיים באופן טראגי (במידה ויש כאלה שלא מודעים לכך), כשהוא ובת-זוגו באותן שנים, אשר נהגה לצאת עמו לחלק ממסעותיו, לא שרדו את מסעם האחרון. הסרט לא מנסה להסתיר את סופו המטלטל של הסיפור – זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש.

כבר במונולוג הראשון שלו אל הצופה, מתייחס טרדוול אל הסכנה שטמונה באורח החיים בו בחר – ומתאר איך ברגע אחד של חוסר ריכוז הדובים יכולים ״לקרוע אותו לגזרים״. בכמה וכמה רגעים בסרט, התחושה היא שטרדוול יודע מה הגורל הצפוי לו, כשהוא חוזר על המשפט ״אני אמות בשביל החיות הללו״. סצנת הפתיחה בסרט מדגישה את האובססיה של טרדוול, ואת חטא ההיבריס שלו – אשר ככל שיעבור הזמן, ידמה יותר למשאלת מוות של ממש. הרצוג אמנם משתמש בחומר גלם שצילם טרדוול בעצמו, אולם בעזרת עריכה ופסקול מצליח לספר את הסיפור מנקודת מבטו האישית: זהו לא סיפור על דובי הגריזלי, כמו שטרדוול היה רוצה שהחומרים המצולמים שלו יהפכו להיות; אלא סיפור על אדם שהתנתק או נפלט בהדרגה מהחברה ויצא להתבודד בשממה הפראית של אלסקה – בידיעה שזו ככל הנראה הרפתקאה פטאלית.

כמה רגעים אחרי המונולוג הראשון של גיבור הסרט אל המצלמה, נשמע גם קולו של הרצוג לראשונה, מדבר בווייס-אובר (Voice-Over), כפי שיעשה לאורך רוב חלקי הסרט. העריכה מחברת בין המונולוגים המצולמים של טרדוול לפרשנות המושמעת של הרצוג, כשלעיתים השנייה אף מתייחסת באופן ישיר לראשונה, כמו במבנה של שאלה ותשובה. העובדה שהרצוג משתמש בעיקר בחומרים קיימים שטרדוול צילם בעצמו, מחזקת את הרעיון הרפלקסיבי לפיו החקירה שמתבצעת בסרט אודות נפשו של טרדוול היא גם חקירה עצמית ומבט פנימה. המבט מופנה אל נפשו של האמן הטוטאלי, האובססיבי והבודד – כלומר הרצוג עצמו. באחת הסצנות הראשונות של הסרט, הרצוג מתאר את טרדוול כ״יוצר סרטים מלהיב ויסודי״, ומתרגש מהעובדה שטרדוול צילם חלק מהמונולוגים שלו על פני 15 טייקים שונים – ובכל פעם שאף לתקן אותם ולהפוך אותם לטובים יותר. למרות הביקורת שלו כלפי גיבור סרטו, הרצוג (אשר ידוע כבמאי טוטאלי וחסר פשרות, בעל היסטוריה מפוקפקת של ניצול וחציית גבולות בהפקות שלו) רואה בו גם את דמותו שלו, ואת החקירה של האובססיה שלו כחקירה שהיא גם עצמית.

על פניו, נראה כי לסרטו של הרצוג ולסרטו העלילתי של שון פן, עד קצה העולם, יש הרבה במשותף. סרטו של פן – ככל הנראה עבודת הבימוי המוכרת ביותר של השחקן המוערך – מבוסס על סיפורו האמיתי של כריסטופר מקנדלס, צעיר אמריקאי אשר ברח ממשפחתו ומהחברה ונדד עד לחלקה הצפוני והפראי של אלסקה על מנת לחיות בגפו. מקנדלס סיים את לימודיו בקולג׳ בהצטיינות, אך במקום להמשיך במסלול הקבוע ש״הוכתב לו" על ידי קרוביו, על ידי משפחתו ועל ידי החברה האמריקאית בכלל, תרם את כל חסכונותיו לצדקה ויצא לממש אורח חיים מסוג אחר, שבבסיסו ניסיון להתאחד עם הטבע. בהדרגה, חייו של כריס המבודד ביערות הפראיים הופכים קשים יותר ויותר, עד שלבסוף, לאחר שאכל בטעות צמח רעיל במיוחד שלא הכיר, הוא מת לבדו בשממה ובכפור.

קשה כמובן שלא לראות את הדמיון בין הסיום של שני הסרטים – הכניעה לטבע האכזר, שיש בה גם הגשמה של משאלת מוות כמוסה שריחפה סביב הגיבור מתחילתו של כל סיפור. גם המיקום הגיאוגרפי כמעט זהה, וכך גם השנים בהן מתרחשות העלילות (שתיהן, כאמור, שואבות מתוך המציאות ומתייחסות לאנשים אמיתיים). אולם קיים גם הבדל מהותי בין תיאור שני הגיבורים ובין תפיסות הסרטים אודות יחסי האדם והטבע.

הכל מתחיל, כרגיל, בשפה הקולנועית. עד קצה העולם מתאפיין בפסקול נפלא שהלחין אדי ודר, ובצילום מרהיב של נופים עוצרי נשימה. השוטים היפהפיים והמוזיקה העדינה של ודר הם ביטוי לגישה הרומנטית של הסרט כלפי החיים החופשיים בטבע, ומשקפים תפיסה של הרמוניה בין הגיבור לבין הנוף שעוטף אותו – ושבו הוא רוצה להיטמע. רגעים רבים מהסרט נראים כלקוחים מציורים רומנטיים, דוגמת הטייל מעל לים הערפילים של קספר דויד פרידריך הגרמני.

תחושת ההרמוניה מלווה את כל הסרט – אפילו את סצנת המוות של הגיבור, ומאפיינת אותה יותר כהגשמת ייעוד מאשר כהחמצה וטרגדיה. לעיתים נראה שעד קצה העולם מחזיק בדעה לפיה עתידו של כריס היה בלתי נמנע ומתבקש, כי הוא הגשים את חלומו כשמת לבדו, מרוחק מהחברה. גם העריכה אשר מערבבת כמה קווי זמנים, מרככת את הסוף הידוע-מראש ומחלישה את טרגדיית מותו של כריס בדמי ימיו.

במובן הזה, קיים שוני מוחלט בין מותו של הגיבור בסרטו של פן לבין מותו של טרדוול בגריזלי מן – כשבאחרון המוות לא נכנס לסרט, למרות שתועד (בהקלטה), מתוך בחירה של הרצוג שנועדה להתחמק בכל מחיר מסנסציה ומזעזוע מיותר. כאמור, גם בגריזלי מן מתואר, כבר מן הרגע הראשון, מותו של הגיבור.

מתוך השוואה זו ניתן להבחין בהבדל העיקרי בין הסרטים: גריזלי מן מלווה בקולו הביקורתי והרפלקסיבי של הבמאי לכל אורכו (גם במובן המילולי כקריינות, וגם באמצעות השפה הקולנועית); ואילו עד קצה העולם סובל מחוסר ביקורתיות מופגן כלפי הגיבור ובחירותיו, ונותר ביקורתי רק כלפי החברה האמריקאית אשר גרמה לו, כביכול, לברוח. ההבדל בין הווייס-אובר של כריס בסרטו של פן, לבין הקריינות של הרצוג (המגיבה למונולוגים של טרדוול) בגריזלי מן, מדגים את הפער הזה בצורה הברורה ביותר.

גם סרטו של פן, אשר מייצג עשייה מסחרית מרגשת ואסתטית למדי, וגם סרטו התיעודי הרפלקסיבי והמורכב של הרצוג, עוסקים ביחסי האדם והטבע, ובגיבור שבחר להוציא את עצמו מהציוויליזציה ולברוח אל הטבע הפראי – בידיעה שהסיכוי לשרוד קלוש. בעיניי, שניהם מייצגים תפיסות מעט שונות אודות על היכולת של האדם לחיות בהרמוניה עם הטבע (אם נרצה לפשט זאת – פן הוא הרומנטיקן האופטימי והרצוג הוא הציניקן הפסימי). אך בסופו של דבר, שניהם מצליחים, כל אחד בדרכו, לעורר מחשבה ורגשות עזים אצל הצופה, ואף רצון בלתי נשלט לצאת ולטייל. אין מתאימים יותר מהימים המוזרים שבהם אנו נמצאים לצפייה חוזרת בסרטים אלה – זה לצד זה, או כל אחד לחוד.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email