מחשבות לפני סוף העולם בסרטי התעודה החדשים של ורנר הרצוג ודייויד אטנברו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ככל שעוברים החודשים המשותפים שלנו עם המגפה העולמית, מתבררים ממדיו של המשבר ההיסטורי שהיא יוצרת, בכל תחומי חיינו. בהדרגה, צפות ועולות אל פני השטח אותן שאלות קיומיות שהיו שם גם קודם לכן – אך השגרה המטשטשת עזרה לנו לשכוח: שאלות אודות מקומנו בעולם, טיב היחס שלנו לטבע והמצב בו נותיר אותו לדורות הבאים על פני האדמה.

שני סרטי תעודה חדשים, המשתייכים לסוגת הדוקו-טבע (או יותר נכון: דוקו-מדע), נראים כמתאימים לתקופה הנוכחית באופן מושלם, כשהם מעלים את השאלות הללו ובוחנים אותן – כל אחד מהם בדרכו הייחודית – תוך הצבת מראה בפני הצופים הספונים בבתים. יוצריהם, שגם מתווכים לצופה את המתרחש בקריינות, הם אנשים מבוגרים מאוד (האחד מתקרב לגיל שמונים, והשני עבר כבר את התשעים) המביטים מפרספקטיבה מפוכחת על מושאי הצילום דרך משקפי ניסיון החיים העשיר שלהם.

David Attenborough: A Life on our Planet, סרטו החדש (וייתכן שהאחרון) של סר דייויד אטנבורו בן ה-94, הדמות הבכירה ביותר בעולם סרטי הטבע מאז ומעולם, נראה תחילה כמו עוד אחד מהסרטים אשר מיידעים אותנו אודות הנזקים העצומים שהמין האנושי גורם לכדור הארץ בעשורים האחרונים. אולם, מעבר לכך שהסרט הוא ביטוי של עשייה טכנית ברמה הגבוהה ביותר (כמו כל סרטי הטבע המרכזיים של ה-BBC בעשור האחרון, ובראשן סדרות הטבע המופלאות שאטנבורו הוביל, כגון Planet Earth), על פני האדמה משתמש באופן מתוחכם למדי בהיכרות של צופיו עם המגיש הוותיק. הסרט משווה, למעשה, בין הקריירה בת שבעים השנים של אטנבורו כחוקר טבע, משנות החמישים ועד ימינו, לבין ההתדרדרות במצב כדור הארץ. נאמר בו, למשל, על רקע צילומים בשחור לבן בהם נראה אטנבורו הצעיר פוגש בלהקת גורילות, כי 60 אחוזים מאוכלוסיית חיות הבר בעולם נעלמה מאז שתועד המפגש הזה.

 

 

בתחילתו ובסופו של הסרט מדבר אטנבורו ישירות אל הצופים כשהוא משוטט במרחבים העזובים של צ׳רנוביל. באזור האסון הזה, אשר משך אליו עניין רב לאחרונה (בעיקר בזכות המיני-סדרה עטורת השבחים של HBO), שוררת אווירה מצמררת ומיוחדת. לאחרונה, מספר לנו אטנבורו, אחרי שנים שבהם הצמחייה ״השתלטה מחדש״ על הערים הנטושות, התחילו לשוב לצ׳רנוביל גם בעלי חיים. בהדרגה נראות ציפורים – ואפילו יונקים גדולים – כשהם מהלכים על הכבישים הריקים, בחדרי המדרגות, הכיתות והבתים הפרטיים בהם גרו פעם אנשים. אטנבורו מסביר שהטבע מצליח לשוב ולהתחדש גם במקומות שבהם התרחש אסון אקולוגי של ממש – ובאמצעות כך, דרך גישתו האופטימית – הוא מנכיח כבר מתחילתו של הסרט את התפיסה לפיה יש עוד אפשרות לתקן את הנזק שגרמנו לסביבה הטבעית שעוטפת אותנו.

על פני האדמה משלב באופן אורגני ומדויק יותר מאי-פעם בין קטעי דוקו-טבע מרהיבים ביופיים ומעוררי השתהות ופליאה, לבין אווירה קודרת, מלנכולית כמעט – אולם כזו שטומנת בחובה גם את האופטימיות הטבעית של החוקר האגדי. הפעם, יותר מתמיד, המסר של אטנבורו אודות הנזקים שאנו (כחברה, וכיחידים) מעוללים לכדור הארץ, נאמר באופן חד וברור. כשאל המסר הבהול הזה מתווספת ההיכרות רבת השנים עם דמותו המוערכת, ולאחר שראינו פיסות מהקריירה שלו לאורך עשורים בהם עולם הטבע הלך ונעלם בהדרגה – אי אפשר שלא לחוש יחד עמו, כגיבור קולנועי של ממש, שעלינו לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. על פני האדמה הוא סרט חשוב במלוא מובן המילה, אך הוא מצליח להתעלות מעל החשיבות הרגילה של סרטים אחרים הדומים לו, באמצעות עשייה טכנית מרשימה ביותר ובזכות המבט הרפלקסיבי של היוצר על הקריירה שלו עצמו – וההסתכלות על הסיפור הקולקטיבי דרך הפרספקטיבה האישית.

 

 

אל מול קול הקריינות הסמכותית של אטנבורו, מעניין לבחון את קולו המוכר פחות – אך נערץ עליי מאוד – של ורנר הרצוג, אשר בשנים האחרונות מייצר רצף של סרטי תעודה נפלאים, והפעם הגיע לאחד משיאיו בסרטו החדש, Fireball: Visitors from Darker Worlds. בסרטו החדש, יוצא הרצוג ביחד עם שותפו לבימוי, קלייב אופנהיימר, למסע חוצה יבשות המתחקה אחר סוגיות שונות בחקר המטאורים. הם מבקרים שבטים נידחים הסוגדים למכתשים שנוצרו כתוצאה מפגיעת מטאור קדום, מראיינים אסטרונומים אשר מחפשים עצמים שעלולים להתנגש במסלול כדור הארץ וכמובן מגיעים גם לאנטארקטיקה כדי למצוא שאריות של מטאורים בעצמם.

דמות הקריין של ורנר הרצוג היא צינית, ולעיתים קרובות אף מתנשאת, ובכך שונה בתכלית מזו של אטנבורו הסמכותי והמכבד. אולם, היופי בסרטיו של הרצוג בכלל – ובסרטיו התיעודיים האחרונים בפרט – היא היכולת להתעלות מגישתו המרוחקת ולנצל את הסקרנות הגדולה שלו לטובת הסרט: כל מרואיין, בין אם הוא מדען מוערך או בן שבט נידח באי באוקיינוס השקט, מקבל מהרצוג יחס שווה וזהה של הערכה המהולה בקור וריחוק.

לאחר שבסרטיו האחרונים של הרצוג תועדו מדענים באנטארקטיקה (שם פגש לראשונה באופנהיימר, שותפו לעשיית הסרט הנוכחי) והרי געש פעילים ברחבי הפלנטה, המעבר למחקר אודות פגיעות מטאורים בכדור הארץ נראה טבעי. הרצוג תמיד חיפש את הנושאים שדרכם יוכל להדגיש גם את אפסיותו של האדם לעומת הטבע, ואת חוסר יכולתו של האדם לשלוט ולסדר את הכאוס שבו. בנוסף, הדמויות החריגות שמרואיינות לאורך המסע נראות ככאלו המתאימות לתחומי העניין של הבמאי הגרמני, השואף תמיד להציג טוטאליות, אובססיה ואקסטזה אנושית.

 

באחד הרגעים המופלאים ביותר בסרט, מציג הרצוג מדען קוראני באנטארקטיקה, ברגע שבו מצא מטאור נדיר בלב המישורים האינסופיים של היבשת המבודדת.המדען צוהל, משתולל ובוכה עם שותפיו, והרצוג מתמוגג – דרך הקריינות – כשמצא בדיוק את סוג האדם שאותו הוא אוהב יותר מכל לתעד. לצד הסצנה הזו, הסרט עמוס ברגעים ביזאריים ומשעשעים (כגון סיפור על מטאור הפוגע בכלב ומגלח את שערו), שלצד הקריינות של הרצוג הופכים לבלתי-נשכחים ממש.

כמו בסרטו הקודם, הרצוג נעזר במדען קלייב אופנהיימר (שבמקרה הזה גם מקבל קרדיט לבימוי משותף) המראיין את הדוברים השונים, כשהוא עצמו נותר בעיקר מאחורי המצלמה. הרצוג ואופנהיימר מייצגים שני הפכים של גישה קולנועית תיעודית. השילוב בין הידע המדעי הנרחב, הכנות והסקרנות של אופנהיימר, לבין הציניות, התחכום והכישרון הקולנועי של הרצוג, מייצרים חוויית צפייה יוצאת דופן שטומנת בחובה התנגשות בין ניגודים. בעוד שהראשון מנסה להיות קורקטי, נעים וכנה ככל האפשר, השני מנסה כל הזמן למשוך את הסרט אל הפרספקטיבה הסובייקטיבית שלו כלפי מושאי התיעוד, הטבולה בהשקפת עולמו הפוליטית והאתית. כשהרצוג לא מסכים עם מרואיינת שטוענת כי ״כולנו עשויים מאבק כוכבים״, הוא מתערב ואומר ״אני דווקא לא עשוי מכוכבים״. קשה לדמיין את סר דייויד אטנבורו מראיין חוקר טבע ומתנגד לו באופן שכזה, אולם לא רק הסגנונות, כי אם גם המטרות של הסרטים שונות למדי.

 

 

סרטו של אטנבורו מנסה לעורר את צופיו לפעולה דרך היקסמות מהטבע – אשר לאחריה מוצג הנזק הרב שנגרם לו בעשורים האחרונים. בסרטו של הרצוג, הגישה היא אקזיסטנציאליסטית יותר. אין לאדם בעולם זה שום השפעה אמיתית על עתידו (כי בכל רגע, תאורטית, יכול להגיע מטאור שעוצמתו ״מיליוני פעמים הירושימה״), והדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא למצוא, בעזרת המדע או האמנות, את המשמעות, ואת רגעי ההתעלות שעבורם שווה לחיות בעיניו – כמו אותו רגע בו מצולם המדען הקוראני חוגג על הקרח. התוצאה היא סרט שחוגג את המדע ואת הקולנוע במידה שווה, ומציב אותם ככאלו אשר יכולים לייצר סדר מסוים בכאוס שעוטף אותנו.

שני הסרטים התיעודיים הללו, אשר זמינים כעת בנטפליקס ובאפל-טי.וי בהתאמה, מסתמנים כיצירות שנובעות מהתקופה המיוחדת בה אנו נמצאים, וגם אולי יכולות להשפיע על התפיסה שלנו אותה, בזמן אמת. בימים בהם בני אדם חשים חוסר ודאות חסר תקדים לגבי עולם הטבע בו הם חיים, ולצד זאת מתעוררות בהם גם שאלות קיומיות אודות מקומם בעולם זה – אין כמו הקולנוע כדי להזכיר לנו שבין אם אנו דואגים אבל אופטימיים, ובין אם אנו משועשעים אבל פסימיים – יש עוד אנשים שחשים כמונו.

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email