פסטיבל הקולנוע ירושלים, שננעל בתחילת השבוע היה החגיגה הנפלאה של קולנוע עולמי שכל כך חיכינו לה. אחרי שנתיים של אי יציבות תחת מגפה והגבלות, האולמות המלאים עד אפס מקום איחדו את הקהל סביב החוויה הייחודית של המסך הגדול. המפגשים המרגשים עם רובן אוסטלונד ושרלוט גנזבורג היו גולת הכותרת של האירוע הקולנועי הזה. אוסטלונד הכריזמטי, שמבין קהל והתוודה בשיחה איתו על האופן שבו פנייה לקהל מעצבת את הסרטים שלו, ידע גם לערב את הצופים הישראליים ולשחרר מגננות עוד לפני ההקרנה באמצעות צעקות והפעלות למיניהן. בין הסרטים הישראליים היו כמה פנינים שמבטיחות את עתיד הקולנוע הישראלי, אבל עליהן לא נפרט כאן אלא בעתיד.
בין הסרטים הבינלאומיים שהוקרנו בפסטיבל נמנים הסרטים הבולטים שנחשפו השנה בפסטיבלים הגדולים בעולם, ובכל זאת כמו בכל פסטיבל, היו בין הסרטים הפתעות וגם אכזבות. באופן כללי, מעטים היו הסרטים שראיתי שהתעלו על הציפיות, ונשארתי עם טעם של עוד לגלות את שאר הסרטים שיוליד בציר 2022. עדיין, המגוון הרחב שהציע הפסטיבל הפך לחוויית צפייה שבה השלם גדול מסך חלקיו, כמו ארוחת טעימות עשירה. בנוסף לרשימת ההמלצות הראשונית שלנו, כאן קיבצתי מחשבות קצרות על חמישה סרטים בינלאומיים בולטים מהפסטיבל. גם אם היו בחלקם דברים שפחות אהבתי או פחות הצליחו בעיניי, המעלות הגדולות שלהם הפכו את כולם לצפיות משמעותיות שנשארו במחשבותיו בימים שעברו מאז ההקרנות. ככל הנראה, הם עוד יגיעו לאקרנים בהמשך.
החלטה לעזוב
יש במאים שצועקים קולנוע. אי שם בפסגה של מי שמסוגלים לגבות את הצעקה הזאת ניצב פארק צ'אן־ווק, המאסטר הקוריאני שיצר בין היתר את "שבעה צעדים", "סימפתיה לגברת נקמה", ו"המשרתת". לא לחינם זכה על סרטו החדש, "החלטה לעזוב", בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. בלש חרוץ שמפתח רגשות לחשודה ברצח – הרעיון של המותחן החדש מוצלח בפשטותו ומתנהג כמיטב הפילם נוארים אך אפשר לסמוך על פארק שיגדיש את הסרט בתפניות מפותלות ויבנה מהיסודות הז׳אנריים מבוך מורכב ומדוקדק או פאזל בעל אינספור חלקים. יחד עם הבלש אנחנו רוצים לפתור את התעלומה, אבל החשודה ברצח יודעת שכדי להיחקק בזיכרון ולהישאר שם לעד, היא חייבת להישאר לנצח מקרה לא פתור. המתח הזה שבין החתירה אל האמת וההתאהבות בנסתר מחזיק את הסרט חי ומסעיר, פארק ואף שפארק מקפיד לאחוז את הצופים ביד ולהובילם, הוא גם לא מהסס להגביר את הקצב ולדרוש מהצופה לעמוד בו.
כמנצח מוכשר שמתייחס לכל כלי בתזמורת, פארק מנצל באקספרסיביות כל כלי בארסנל כדי ליצור קולנוע מקסימליסטי יצירתי ונפלא בכל שוט ושוט. מעל לכל בולט הייצוג הקולנועי המבריק של מסכים והודעות טקסט, שהם חלק משגרת חיינו אבל לרוב מצטלמים בצורה בנאלית וחסרת מעוף. לעומת זאת, נקודת התורפה הגדולה של הסרט היא בהיעדר רומנטיקה ותשוקה בין הבלש והחשודה, לא כזאת שצובטת בלב וגם לא מספיק שנינויות מבדרות של פלירטוט. הצפייה בסרט מסעירה ומרוממת רוח אבל זה כאמור בגלל מפגן הכח של פארק צ'אן–ווק ולא בגלל התרגשות ממערכת היחסים בין הגיבורים. ועדיין, למרות האפלטוניות, בזכות יד האמן של פארק זהו אחד הסרטים המרעננים על המסך.
הבור
"הבור" צולל באיטיות ובשקט, כמעט ללא דיבורים, אל מעמקי המערה העמוקה ביותר באירופה (683 מטרים), הממוקמת במחוז קלבריה שבדרום איטליה. המערה העמוקה נתגלתה לראשונה בתחילת שנות ה־60, בשיא הנס הכלכלי ובשעה שהאיטלקים חוגגים בניית מגדלים גבוהים, והבמאי מיכלאנג'לו פרמרטינו משחזר את פעולת משלחת הראשונה אשר חקרה את המערה ללא כל ידע קודם עליה. חושך ואור רוקדים זה עם זה כשצוות החוקרים משליכים אל המחשכים העמוקים עיתונים בוערים הנושאים את פניו של הנשיא קנדי, כדי להעריך את עומק הירידה. את הכניסה האל נבכי הארץ מצליב פרמרטינו עם ערוב ימיו של רועה מקומי זקן. המצלמה של פרמרטינו מתעכבת על פניו חרושי הקמטים אשר נדמים כפני השטח ההרריים של מחוז קלבריה. החריצים שבעורו נוצרו באותם התנאים של גומחות המערה. כשהוא נופל למשכב, מעט מאוד מבדיל בין הלוע הפעור שלו ופיר המערה – אולי רק העובדה שאל המערה משליכים אש ואל פיו מוזגים טיפות מים. גם אם 93 הדקות האילמות של הסרט עדיין מרגישות ארוכות, השהייה השקטה בתוך המערה הבתולית אשר מתחת לפני האדמה מכניסה גם את הצופים לחלל שבו הזמן עצר מלכת.
3000 שנים של כמיהה
שבע שנים חלפו מאז הדהים ג'ורג' מילר את הקהל עם יצירת המופת "מקס הזועם: כביש הזעם", כך שסרט חדש של הבמאי האוסטרלי על המסך הגדול הוא סיבה למסיבה (לשמחתנו, סרטו הבא "פיוריוסה" צפוי לצאת כבר בעוד שנתיים). "3000 שנים של כמיהה" מגולל את סיפורו הפנטסטי של מפגש מיוחד בין חוקרת ספרות וג'יני שרמנטי. הסיפור המוכר על השד הכלוא במנורה אשר מעניק שלוש משאלות מקבל תפנית כשהחוקרת החכמה – בגילומה של טילדה סווינטון המוכשרת כשד – לא מסכימה להביע אף משאלה כי היא פשוט מסופקת מחייה השגרתיים. במקום זאת, היא מתעניינת יותר בשד עצמו – איך אפשר שלא כשמדובר באידריס אלבה – והוא מספר לה על תולדות חייו ועל כל אותן הפעמים שבהן נכלא בבקבוק שנים ארוכות, החל בתקופת מלכת שבא, דרך פרס העתיקה ועד ימינו.
אינני יודע כמה זמן רצה ג׳ורג׳ מילר ליצור את הסרט הזה, אבל נודפת ממנו תחושה של פרויקט תשוקה שרק חיכה להתפרץ. גם כשסיפור המסגרת מסתבך ואולי אפילו תועה בדרך, המעשיות שמרכיבות את הסרט מעוררות השתאות מלאות דמיון ושופעות המצאות נהדרות. ולא מדובר רק במלאכת עיצוב ותפאורה: כמו בסרטיו הקודמים, מילר מוכיח שוב שהוא אשף של הובלת תשומת לב, ויודע להזיז את המצלמה ואת הדמויות כדי לשלוט ביד בוטחת במיקוד הצופים בתוך החגיגה שמתחוללת על המסך. הסרט כולו מוקדש לכוחה האדיר של מלאכת הסטוריטלינג ומילר מוכיח שלא אבד הקסם.
עכביש קדוש
אחד הסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל הוא סרטו השני של הבמאי האיראני־שוודי עלי עבאסי, שקנה לו שם כבמאי ז'אנר שיודע לרתק את הקהל וגם להפתיע אותו עם "גבול" (2018). "עכביש קדוש" הוא מותחן שמתרחש ברחובות העיר הקדושה משהד שבאיראן, ועוסק בלכידת רוצח סדרתי של עובדות מין, בהתבסס על סיפור אמיתי מתחילת המילניום. מי שמובילה את המצוד אינה המשטרה השמרנית, אלא עיתונאית אמיצה המגולמת על ידי השחקנית זאת אמיר איברהימי, שזכתה על תפקידה בפרס בפסטיבל קאן האחרון. הסרט מלווה אותה כשהיא נתקלת כשאישה וכזרה בביקורת, חשדנות, וגם שוביניזם מצד גורמי החוק – ומבטא כך את הביקורת החברתית של עבאסי על הפטריארכיה והממסד האיראני. אולם, מהר מאוד מתבלט דווקא הרוצח הקנאי סעיד בתור גיבור הסרט האמיתי: עבאסי לא נצמד לעלילת הבילוש ומוותר על המיסתורין בנוגע לזהות הרוצח כבר מן הרגע הראשון לטובת מחקר פסיכולוגי שלו, של אישיותו ומניעיו. סעיד מרתק אף שהוא אינו מעורר הזדהות, ולמרות שמשחק אותו מהדי באג'סטני, ברחבת הסינמטק הירושלמי הוחלט שמדובר באחת הדמויות המוצלחות של אסי כהן.
עבאסי מצליח לבנות מתח באפקטיביות רבה בין רצח לרצח וגם בשעה שסעיד מחכה לגזר דינו במשפט, אפילו שלחציו השני של הסרט חסרות הפתעות בשרוול והוא נוטה יותר לביקורת החברתית על האהדה הציבורית שלה הרוצח זכה. אי אפשר גם להתעלם מסדרת הרציחות הברוטליות שמוצגות בסרט ומתניעות את חציו הראשון. אף שהן משיגות את מטרתן בדריכת הצופה ובהצגת הקיצוניות של סעיד, יש בסצנות האלה התענגות מסוימת מהאלימות ואפילו יצירת ציפייה לקראת הרצח הבא, כדי שיקדם את העלילה. גם בלי לחטוא בטהרנות כלפי אלימות בקולנוע, נדמה לי שהסצנות האלה מחלישות את הביקורת ואת הדיון שיוצר שאר הסרט, ובכל זאת מדובר בסרט מיוחד שמזמין מחשבה נוספת.
בוקר יפה אחד
מיה הנסן־לאב, מן הקולות הבולטים והמעניינים של הקולנוע הצרפתי העכשווי, ביקרה בתל אביב ביוני האחרון לרגל הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים, שבמסגרתו היה לי הכבוד לארח אותה. כעת נוחת בישראל גם סרטה החדש "בוקר יפה אחד", לאחר שערך את בכורתו בפסטיבל קאן האחרון. סרטיה של הנסן־לאב מנתבים לרוב אירועים מחייה לחקר אישי ואינטימי של רגעים קטנים בחוויית החיים המודרנית, תמיד בהתבוננות עדינה נטורליסטית, מרגשת אך ממש לא רגשנית. כזה הוא גם "בוקר יפה אחד", אשר כורך זה בזה תהליך אבל ולידה מחדש, ומסתמן כאחד משיאי היצירה של מיה הנסן־לאב. הסרט מלווה את סנדרה, אם חד־הורית מפריז אשר דואגת לאביה שמצבו הפיזי והקוגניטיבי המתדרדר דורש מעבר לבית־אבות טיפולי. במקביל, היא פוגשת בקלמנט, ידיד מהעבר, נשוי, ופוצחת איתו ברומן חדש. בתפקיד הראשי מככבת לאה סיידו המדהימה, שהתפקיד נכתב במיוחד עבורה, והופעתה הרכה והמאופקת היא אולי הטובה ביותר בקריירה שלה.
את הסרט כתבה הנסן־לאב בהשראת אביה ומחלתו לפני שנפטר. הוא צולם במוסדות שבהם עבר אביה, שאליהם היא נגשת בפכחות ובצלילות אך הצילום בפילם מעניק גם להם חמימות ונשמה. כך הסרט משלים את סרטה "העתיד לבוא" שהוקדש לאמה, ובנוסף, הרומן של סנדרה וקלמנט ממשיך ברוחו את אהבת הנעורים שתמיד תרדוף את גיבורת "להתראות אהבה ראשונה", שכבר זכתה להמשך מדומיין בדמות הסרט שבתוך הסרט ב"האי של ברגמן". בזכות השיחה בין המתוק והמר, ובשקט ובטבעיות האופיינית לדמויות של הנסן־לאב, נווטים הקשרים בין הצדדים השונים של חייה של סנדרה, ויוצרים דיוקן נוגע ללב שמהדהד את החיים במורכבות ובפשטות כאחד.
