סרטים לתפוס בירושלים: 9 המלצות צפייה נוספות לפסטיבל

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל ירושלים, במהדורת סטרימינג דיגיטלית, כבר נמצא בעיצומו וכבכל שנה מציע מגוון ושפע של תוצרת קולנועית משובחת שמרווה את הצימאון לקולנוע מרגש מכל העולם, אך בשנה שהרגישה ברובה כשיממון קולנועי צחיח, תחושת הריגוש והפליאה מהמפגש עם גוף היצירות מתעצמת אף יותר.

בנוסף לסרטים שכבר המלצנו עליהם, כמו גם סרטי התחרות הניסיונית שאהבנו, אנו מביאים בפניכם מחשבות נוספות על סרטים שתוכלו לתפוס במהדורה הדיגיטלית של הפסטיבל שתמשך עד סוף השבוע הקרוב.

1. האישה שברחה

האישה שברחה ממשיך את סגנונו הקבוע של הבמאי הדרום־קוריאני הונג סאנג־סו, אחד הבמאים בעלי התפוקה התכופה ביותר ואחד הנוכחים הקבועים בפסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות. עבור הצופים אשר לא נחשפו בעבר לסרטיו, סרט זה מהווה הזדמנות מצוינת להכיר רבים ממאפייניו. הקולנוע של הונג מאופיין בפשטות מינימליסטית הן בחזית העלילתית וגם מבחינה חזותית, כאשר כל סצנה מורכבת משוט אחד בלבד שלרוב משתמש בתנועת זום כדי לתחום מחדש את הפריים ולשנות את המיקוד.

מלבד זאת, הונג מרבה לשחק עם המבנה הנרטיבי בסרטיו ומשלב בו כפילויות וחזרות כל ההתרחשות. הפעם הסרט מתחלק לשלוש פגישות שונות, המורכבות מאלמנטים משותפים החוזרים על עצמם קצת אחרת בכל אחת. קים מין־הי, שחקנית קבועה של הונג בשנים האחרונות, מגלמת אישה שפוגשת שלוש חברות מהעבר, ומבעד לדיאלוגים שלהן אשר עוסקים במספר נושאים שונים, בולט שהנושא האמיתי של הסרט הוא מערכות יחסים. למעשה אין לסרט התפתחות עלילתית של ממש על פני השטח, אך צופים שגישתו של הונג תדבר אליהם יוכלו למצוא יופי ואף קסם באבחנות האנושיות שהוא משיג בלב האינטראקציות היומיומיות. באחת הסצנות, הגיבורה מחמיאה לסרט בו צפתה כי הוא נעים ושליו, ובהחלט ניתן להתייחס לכך גם כהצהרת כוונות לחוויה שהונג עצמו מבקש לייצר (ולא בלי מודעות עצמית, בשיחות אחרות הדמויות מעבירות ביקורת על סופר שחוזר על אותם הדברים שוב ושוב).

למעשה, מתחת לפני השטח הזה מסתתר לא מעט חומר למחשבה ולרגש, ויתכן אף שיש משהו מטעה בפשטות היומיומית הזאת. הדמות הראשית חוזרת בכל שיחה מחדש על כך שהיא נמצאת בנפרד מבעלה בפעם הראשונה מזה חמש שנים ובמהלך הסרט הדימוי של הזוגיות האוהבת הזו מתבהר באיטיות ונחשף יותר ויותר. בנוסף, הבחירה לקרוא לסרט על שם האישה שברחה, דמות שרק מוזכרת בסרט, מוסיפה לתהיות שמעלה הסרט. התהיות בנוגע למה שמעבר למידע שנחשף בסרט לא יקבלו בהכרח מענה ישיר. כדאי להתייחס הסרט בשתי דרכים: מצד אחד, למצוא את היופי בפשטות של גישתו של הונג כלפי דמויותיו וההתרחשות, ומצד שני, מההרהור אודות מה שנמסר רק באופן מעודן או מרומז אפשר להנות גם אחרי שעולות כותרות הסיום. // ערן אלתר

2. מותם של שני אהובים

כשרון רב ותעוזה אסתטית מרשימה מאפיינים את דרמת האינדי המדוברת של רוברט מצ'ויאן, שהוא גם סרטו העלילתי הראשון שהוא מביים לבד. ברגישות יוצאת דופן וחפה לחלוטין מהסטריאוטיפים המוכרים של דמויות אמריקאיות החיות בעיירה שכוחת אל, משרטט מצ'ואין את התפרקות עולמו של דיוויד (קליין קרופורד הנהדר) בעקבות הפרידה מאשתו (ספידה מואפוי), כמו גם את ניסיונו לחזור אליה ולשדר בצורה כושלת סוג של יציבות כלשהי עבור ארבעת ילדיהם. כבר למן השנייה הראשונה מתפקד הסרט כפצצה מתקתקת שאין לדעת מתי תתפוצץ – סצנת הפתיחה מציגה את דיוויד מכוון את אקדחו אל מול מיטתה של אשתו כשלצידה שוכב גבר אלמוני. רעש הנשמע מתוך הבית גורם לו לעזוב את החדר דרך החלון ולהתחיל לרוץ עד לביתו הסמוך.

ידוע מה אומרים על אקדח שמופיע במערכה הראשונה, אך מצ'ויאן מזדהה לחלוטין עם דמותו של דיוויד וניסיונותיו לשמר את שלמות משפחתו. בשתי דרכים הוא נוקט על מנת לחדור לנבכי סערת הנפש והדיכאון של דיוויד – באמצעות שימוש מיטבי ביחס המסך המרובע הצר של 4:3, לצד בנייה מוקפדת של פסקול תודעתי חורק ורועש שמטרתו להדגיש את הלכי נפשו של דיוויד, שאינם חדלים להטריד אותו כמשא כבד ולו לרגע.

מצ'ויאן משתמש בשוליו ובמרכזו של הפריים על מנת להדגיש את הרגשות הסותרים של הדמויות ביחס לסיטואציות השונות ולהדגיש את ההפכפכות והשינוי המתמיד שלהם, דבר העומד ביחס הפוך לקור של הטייקים הארוכים הכמעט־סטטיים בהם מוצגות הסיטואציות והשיחות המתמשכות בין בני המשפחה. בכך מצליח מצ'ויאן ליצור מורכבות רגשית עזת מבע המעוגנת היטב באסתטיקה מוקפדת. לעתים מוקפדת מדי, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בעבודת המיקס סאונד, שלפחות בשתי סצנות הורסת את ההתפתחות הרגשית במקום להוסיף עליה.

לעומת זאת, צמד הסצנות שהיוו בעיניי את שיאו העלילתי והרגשי של הסרט (בפארק עם הילדים ובחזרה בבית) ממצות את האווירה הטעונה ביותר שנבנית אליהן. דווקא ברגע הקשה של הוויכוח מחליט מצ'ויאן לפתוח מעט את יחס המסך במה שהופך לצעד מאיים ובאופן פרדוקסלי דחוס אף יותר. מעטים מדי כיום הם הסרטים והבמאים בקולנוע הנרטיבי שהסגנון האסתטי שלהם מנומק ברמה שמציע מצ'ויאן בסרט הזה – המיזנסצנה על כל מרכיביה, הכביכול סימטרית ומושלמת, אינה גחמה לשם גחמה פה (ולא אנקוב בשמות של הבמאים אליהם מכוונת אמירה זו). כאמור, הסרט לא מושלם ויש לא מעט חריקות בדרך (תרתי משמע) אך ברמה הרגשית והחווייתית זה עובד לחלוטין. מותם של שני אהובים הוא סרט עוצמתי ומתמודד בטוח ברשימות סרטי השנה המוזרה הזו. // שני קיניסו

3. ההתחלפות

במסגרת מיוחדת מציג השנה פסטיבל ירושלים את ההתחלפות, סרטו של ערן קולירין שיצא ב־2011. הסרט הוא למעשה "ההתחלפות 2.0", גרסה חדשה שקולירין מספר שנוצרה בעקבות משחק שלו בחומרי הסרט במשך השהות הממושכת בבית בחודשי הסגר. במובן זה הרקע להתבוננות המחודשת ולמשחק עם חומרי הגלם, לא מאוד שונה מזה של גיבור "ההתחלפות", שלאחר שהוא חוזר לביתו באמצע היום כדי לאסוף קלסר ששכח, מתחיל להתבונן בעולם אחרת, מנקודת מבט שמתנתקת מקודים חברתיים, מזווית סובייקטיבית אנושית, ומסלימה עד לכדי (הכרה ב)מבט קולנועי טהור. הסרט המקורי הוא בעיניי פנינה של קולנוע ישראלי, ולכן אל הגרסה החדשה החדשה הגעתי עם ציפיות רבות מלוות בהיסוס ואף צפיתי לפני כן שוב בגרסת 2011. לא לחינם.

העריכה החדשה הופכת את הסרט ליצירה מרתקת שמקיימת בעצמה את המעשה הרדיקלי של גיבוריו. מצד אחד זה אכן "אותו הסרט", ומצד שני הדגש בו כל כך שונה שלפעמים זה מרגיש כמו סרט חדש לגמרי. גרסת 2020 ויתרה על כמה מאירועי הסרט המקורי ובתמורה הכניסה סצנות רבות שירדו בעריכה, קטעים שנחתכו משוטים מקוריים, וקווי עלילה חדשים (כמו זה של שומר הבניין), אך אלה כמובן חומרים שצולמו ותוכננו מלכתחילה, כך שהם משתלבים כחלק אורגני בסרט עד כדי כך שהייתי צריך לחזור שוב אל גרסת המקור כדי לוודא שחלקם באמת לא היו בו. הפסקול החדש שמלווה את הסרט מכניס את הצופים אל תוך חווית ההזרה של הדמויות, וגם מגביר את הצד הקומי של כמה מהסצנות בסרט.

בעוד הסרט המקורי התמקד במבט עצמו ובהזרתו (וזו היתה גדולתו לדעתי), הרגשתי שהגרסה החדשה פונה לשרטט ביקורת חברתית יותר, שכן הגיבור עודד לא רק מתנתק מסביבתו כסובייקט־מתבונן בעולם, אלא פועל בתוכו, מתגרה ומחדיר בו הפרעות רבות מאלה שהוצגו במקור, והחברות שלו עם השכן יואב מפותחת יותר והופכת את הסרט לסוג של באדי מובי על שני גברים בורגנים שמתנגדים לתכתיבים של עולם הבוגרים וחוזרים להתנהג כילדים מגודלים. כאמור, הסרט המקורי התמקד יותר והשיל מעצמו חלק מהכיוונים האלה בעוד אחרים היו מוכמסים בו בצורה שונה. וזה נהדר שיצירה קולנועית נדירה כמו ההתחלפות נפרשת בפנינו מחדש, באור חדש. // יובל פרנס-מדר

4. אודות האינסוף

כשחושבים על סגנון צילום מוקפד ועיצוב סט מדויק, כנראה שהבמאי הראשון שעולה לראש הוא האנדרסון הלא נכון. אך הבמאי השוודי רוי אנדרסון שכלל באופן עקבי את השפה הקולנועית המהודקת שלו במשך שני עשורים ושלושה סרטים שיוצרים יחדיו טרילוגיה. סרטו הרביעי שמוצג בפסטיבל ירושלים, אודות האינסוף, כבר הוגדר על ידי הבמאי כסרט הרביעי בטרילוגיה. הוא מתמיד באותו הסגנון: תמונות סטטיות, מרוחקות וארוכות, של רגעים אפורים ועגומים בחיי היומיום של דמויות שונות. אלה מועמדות בעיירה אירופית אחת שבנויה כולה מסטים מלאכותיים במופגן. המלאכותיות המדויקת והמוגזמת של העמדת הדמויות ועיצוב הסט יוצרת הזרה ומבט ציני ואירוני על שגרת חייהן של אותן דמויות ארעיות, שלעיתים רבות עוזבות את היצירה כשם שהן מפציעות בה. לפעמים, נוהג אנדרסון למסגר את אותם רגעים בתוך רגע היסטורי אפי ו"גדול מהחיים" ובכך להעמיק את האבסורד עוד יותר.

אודות האינסוף מרגיש מינורי ביחס להישגיו הקולנועיים הקודמים של אנדרסון. הבחירה להתמקד ברגעים מבודדים וחסרי חשיבות לחלוטין יכולה להתפרש כמעין קיפאון בחקר הקולנועי של הבמאי. עם זאת, דווקא מנקודת הנוחות כביכול, הוא עדיין מצליח לבחון גישות אחרות כלפי דמויותיו ואורחות חייהן. לעיתים באורח יותר נוקף ולפעמים בסלחנות.

עדיין, כדאי לתפוס את הסרט בפסטיבל. עבור מעריציו – אין סיבה לפספס את היצירה הזו שעדיין מצליחה להציג ניואנסים חדשים בסגנון המוכר. עבור קהל חדש – זוהי הזדמנות מצוינת וקלילה יחסית לדגום את הסגנון של הבמאי הייחודי הזה לפני שצוללים לאחור אל עומק הטרילוגיה שיצר. // אוהד עמיחי

5. אב המשפחה

הסרט הסרבי של סרדן גולובוביץ׳ מתאר את סיפורו של ניקולא, אב לשני ילדים שנמסרו ללא רצונו לשירותי הרווחה לאחר ניסיון התאבדות של אמם. ניקולא יוצא למסע רגלי מהכפר הנידח בו גרה המשפחה אל עבר משרדי הממשלה בבלגרד על מנת לנסות ולהשיב את ילדיו, גם אם המשימה נראית מראש חסרת כל סיכוי.

הסרט, אשר מבוים בסגנון פשוט במובן הטוב של המילה, מציג עוני ומצוקה גדולים אבל לא נופל אל אווירה של סחטנות רגשית שסרטים רבים מסוגו חוטאים בה. מבלי להתנשא מעל הדמויות השונות שמופיעות לאורכו – חלקן פועלות מתוך חוסר ברירה ומכורח נסיבות חייהן העגומות – בונה הסרט את מסעו של הגיבור ככזה שנובע מתוך כאב גדול, אך מכיל בתוכו גם תקווה ואופטימיות בנוגע ליכולתו של האדם לפעול ולשנות את גורלו בתוך העולם הבירוקרטי, הקר והאכזרי בו הוא חי.

לצד צילום יפהפה שמציג גם את המכוער והעלוב כביכול כבעל קסם אסתטי ייחודי, הסרט עושה שימוש בולט בטבע ובבעלי חיים (בין היתר, לאורך המסע פוגש הגיבור בכלבים משוטטים, ארנבת, להקת זאבים ועוד) על מנת להדגיש את הפער בין האכזריות החברתית-אנושית לבין ההרמוניה והפשטות של הטבע.

לדעתי, מדובר בסרט מומלץ לצופים המורגלים ואוהבים יצירות איטיות ושקטות אשר כוללות גם סצנות שאינן פשוטות לצפייה. בסופו של דבר – לצד הרבה סבל אנושי שנוכח, אב המשפחה מבטא אהבת אדם, חמלה ורגישות יוצאות דופן – המרחיבות את הלב. // גדי רימר

6. מה היה קורה אילו? אהוד ברק על מלחמה ושלום

בניגוד למה שניתן היה לחשוב, סרטו של רן טל (גן עדן והמוזיאון), אחד מיוצרי הקולנוע התיעודי המקומיים המוערכים ביותר, לא ממש עוסק בחקירת דמותו המסקרנת והשנויה במחלוקת של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק. באמצעות שילוב בין ראיון ממושך וקטעי ארכיון, ברק מביט בסרט לאחור על ההיסטוריה של מדינת ישראל, בדגש על כמה אירועים מרכזיים אותם חווה מפרספקטיבות ותפקידים שונים, ותוהה – כלשון הכותרת – ״מה היה קורה אילו?״.

דמותו של ברק נחשפת בסרט באופן ישיר וכנה מהרגיל, לפחות ביחס להופעות התקשורתיות הרבות של מי שנחשב לאחד הפוליטיקאים האינטלינגנטיים והמתוחכמים ביותר במחוזותינו. ברק שמופיע בסרטו של טל הוא אדם כריזמטי, רהוט ואנרגטי. אולם בניגוד להופעות החוזרות ונשנות בערוצי החדשות, ואפילו בניגוד לראיונות מעמיקים יותר, סרטו של טל מצליח לשלב בין עיסוק באישיותו המעניינת של ברק לבין נקודת המבט הפרטית שלו על אירועים היסטוריים שונים.

לצד זאת, מה היה קורה אילו הוא יצירה תיעודית מסוגננת מאוד, אשר לא פעם מתייחסת לעשייה הדוקומנטרית עצמה באופן רפלקסיבי ומתוחכם (ואולי בזכות כך מצליח הבמאי לשבור את הקרח מול המרואיין הקר והמרוחק שלו). תכונה זו של הסרט ניכרת כבר מרגעיו הראשונים, בהם נראה ברק כשהוא מתייחס לאופן הייחודי בו מצטלם הריאיון (שיטת הצילום החריגה בה משתמש הבמאי מבטאת מחווה ליוצר הקולנוע התיעודי הגדול ארול מוריס, ובעזרתה יכול המרואיין לדבר כשמבטו מופנה באופן ישיר אל המצלמה).

כשהוא מדבר על יאסר ערפאת בתחילת הסרט, ומבטו מופנה באופן ישיר אל הצופים, אומר ברק: ״יש הבדל בין לקרוא על בן-אדם לבין לפגוש אותו באופן ישיר, מול עיניך ממש״. באמצעות רגעים חכמים שכאלו, ובעזרת הנוכחות הקולנועית המרשימה של ברק, עליה יסכימו ככל הנראה אוהביו ושונאיו כאחד – מצליח הסרט להיות לא רק הרבה יותר מכתבה חדשותית, אלא גם הרבה יותר מסרט קולנוע תיעודי פשוט. // גדי רימר

7. סלאלום

לעיתים כאשר נקודת השיח המרכזית סביב סרט היא עיסוקו בנושא בעל מטען של חשיבות, במקרה זה ניצול מיני בעולם הספורט התחרותי, עשוי להתקיים חשש מובן שהסרט ירדד את אותו הנושא לפשטנות דידקטית. הנטייה לתעדף מסר ואמירה משמעותיים על פני איכויות קולנועיות מוצלחות בהחלט קיימת ביצירות רבות, אך סלאלום מצליח להתחמק מרוב המלכודות העומדות בפניו. יותר מכך, הבמאית שרלן פאבייה, שזהו סרטה הראשון, עשויה להפתיע בבחירותיה האמנותיות ביחס לציפיות מן הסרט.

גיבורת הסרט היא ליז בת ה-15, אשר מתאמנת במועדון סקי ומונעת מרצונה להתחרות באולימפיאדה. ליז נבנית באופן אמין כדמות שאפתנית ומבודדת. השוטים התכופים המתמקדים בפסגות ההרים נדמים כמסמלים את שאפתנותה להגיע לפסגה, והמצלמה הגולשת בעקבותיה מצליחה להעביר את ההתלהבות שבאנרגיה הקינטית של הגלישה והמירוצים. מתוך האיפיון של דמותה הסרט למעשה עשוי להידמות בתחילה כמעין וריאציה של סרט מוערך אחר – וויפלאש, רק בעולם הסקי. גם בדינמיקה בין ליז למאמן שלה, אשר מציב סטנדרטים גבוהים ושיפוט קשה שמעורר בליז מאמץ להרשימו. רק לאחר זמן מה בו החוויה של ליז בעולם נבנית לאיטה, אז נכנס לתמונה הניצול המיני שלה בידי המאמן.

גם את הדינמיקה בשלב זה הסרט בונה באמינות: היחסים בין הצעירה השאפתנית שמטרותיה ושאיפותיה תלויות למעשה ביחסיה עם מאמן, אשר מנצל את הקשר הזה לרעה, הוא ניצול מסוג שמתקיים באופן מצער יותר מדי גם במציאות שלנו. ליז מדחיקה את התקיפה והשפעותיה עליה, ופאבייה בוחרת להעביר את מצבה הרגשי של גיבורתה כשהיא חורגת בהדרגתיות מסגנון המצלמה הידנית הנטורליסטית, שתחילה עוד ניתן לחשוב שתהיה מאפיין סגנוני של הסרט כלו.

אמצעי המבע הקולנועי מבטאים באופן יותר ויותר אקספרסיבי את מה שליז לא מבטאת כלפי חוץ- בין השאר בדומיננטיות הגוברת של הצבע האדום שמהדהד את הטראומה שליז נושאת עמה, כמו גם שימוש במוזיקה אטמוספרית אשר משתלטת על הדימוי המצולם ביותר ויותר מקרים.

על אף בעיות מסוימות הקיימות בסרט, כמו למשל הסיום אשר מרגיש מזורז ומואץ, הבחירות המעניינות והלא מובנות מאליהן של הבמאית והעיצוב האמין של הדמויות ועולמן הופכות את חווית הצפייה למתגמלת ומשמעותית. // ערן אלתר

8. המניע

ב-1991 עלה לאקרנים ברחבי העולם אחד מהסרטים ההיסטוריים השנויים ביותר במחלוקת שנעשו אי פעם, הלוא הוא JFK – תיק פתוח של אוליבר סטון.  מבין שלל המחלוקות ההיסטוריות ותיאוריות הקונספירציה המרתקות ברובן (והמגוחכות במעטן), בלבל הסרט את צופיו הרבים בעריכתו המהירה וחסרת הרחמים ששילבה אינספור חומרי ארכיון בצורה כה אמינה לצדם של שחזורים מבוימים לחלוטין שצולמו בסגנון שתואם לחלוטין את השנה שכביכול בה הם אמורים להתרחש. סרטו של סטון היווה מעין קו פרשת מים של היחס לדימוי התיעודי המושתל בקולנוע הנרטיבי המיינסטרימי, כמו גם את היחס לתיאור ההיסטוריה במסגרת הז'אנר של הסרט ההיסטורי.

ההקדמה הארוכה הזו נועדה על מנת למקם את השחזורים הלא פחות ממדהימים שמציעים טלי שמש ואסף סודרי בסרטם התיעודי החדש, המשתתף בתחרות של הקולנוע התיעודי הישראלי בפסטיבל, שגם הם מבלבלים מאוד ברמת אמינותם הגבוהה במבט ראשון. אך בעוד שאצל סטון הטשטוש בין התיעוד האמתי לשחזורו נועדה על מנת לקבע אותו כמיתולוגיה של תרבות פופלארית, אצל שמש וסודרי הוא נועד על מנת לגעת בסוגיות יסוד של הקולנוע התיעודי ובהן האם ביכולתו למלא את החלל הריק של חוסר הידיעה.

סרטם של השניים עוסק באחת מפרשיות הרצח המזעזעות והחריגות שהתרחשו בארץ בה בשנות ה-80. נטל נער כבן 14 את הרובה הצבאי של אביו, וטבח בהוריו ובשתי אחיותיו באמצעו של ליל שישי אחד. חוקרים הממהרים להגיע לזירה מוציאים לבסוף מן הילד את האמת, כשלטענתו דמות ירוקה שראה לנגד עיניו הנחתה אותו לכך. גלריה רבה של מרואיינים פוקדים את הסרט על מנת לפענח את חידת אופיו של הנער המחונן שתואר על ידי כל קרוביו לספסל הלימודים וסביבתו כמצטיין ונהדר. אף לא אחד מן המרואיינים בסרט שתשאלו ונתקלו בנער במסגרת עבודתם מאמינים למניעיו: לא חוקר הנוער שהגיע ראשון לזירה, לא סנגורו השומר עמו על קשר עד היום ולא הפסיכיאטר שבדק אותו.

באמצעות גלריה מרשימה של מרואינים רבים נוספים, מנסים צמד הבמאים לשרטט את דיוקן דמותו של הנער ולחפש איזשהו בדל של היגיון בטבח הבלתי נתפס שביצע. מיותר לציין שזהו סרט מרתק ולופת למן השנייה הראשונה, וכמו בסרטם המצוין והקשה הקודם של צמד הבמאים, מוות בבאר שבע גם בסרטם הנוכחי מצליחים השניים לרדת לעומקו של אירוע קשה ומטלטל ולא מהססים להעלות אך ורק תהיות שידוע שאין להן תשובות. בכך חורג סרטם מן המסורת הנצלנית של סרטי הפשע אמתי, בהיותו מנסה לדון במהותו של ההיעדר המתמיד של אותו מניע לא נהיר.

השחזורים אינם פחות ממלאכת מחשבת של דיוק אסתטי, אך מעבר לכך דווקא בגלל זה הם ממחישים עוד יותר את החלל הריק, האניגמטי ומלא חוסר הוודאות של העוטף את המקרה כולו. יש לסרט גם פגמים – הוא מיועד לשידור כסדרה בת ארבעה פרקים ביס ולעיתים העריכה שלו מפוזרת וניכר שחיפשו כיצד לדחוס במקומות מסוימים רגעים שבגרסה הטלוויזיונית לוודאי יקבלו זמן מסך רב יותר ובהתאם לכך גם שהות מדויקת ויותר מספקת. גם על ההתרפקות בשחזור של הצגת תוצאות הטבח עצמו יש הרבה מה לומר – למשל שהם אינם חדלים להתרפק על הדם שהתפזר לכל עבר בכל חדר בו בוצעו הרציחות. יחד עם זאת, פגמים אלו מתגמדים בהמשך לאור הדיון המעמיק והבלתי מתפשר שהסרט מציג לכל אורכו. // שני קיניסו

9. מופי

"מופי" הוא כינוי גנאי לגברים הומואים בדרום אפריקה. התגייסות של נער בארון לצבא האפרטהייד בדרום אפריקה מגוללת סיפור של התמודדות עם הומופוביה צבאית אלימה ועם אידאל גברי הטרוסקסואלי ומאצ׳ואיסטי במיוחד בחברה בכלל. במסיבת הפרידה למשל, נותן לו אביו חוברת פורנו ישנה, שאותה הגיבור לא מהסס למסור לבריון תורן כדי לקבל בתמורה את תמונת אביו. השירות הצבאי, שהיה אז חובה לכל גבר לבן, מוצג כטקס חניכה והתבגרות ארוך. הגיוס הוא חוויה של נסיעה אל הלא ידוע, החיול כהתמודדות פאסיבית וכמעט חסרת אונים עם הכאוס המיליטנטי. חוויית הטירונים אל מול רודנות המפקדים ומבנה הסרט שמחולק לשניים מתחקים אחר אחת מהיצירות הגדולות של הז׳אנר, מטאל ג׳אקט של סטנלי קובריק.

מוזיקת כלי המיתר העדינה ושתיקותיו של הגיבור נותנים לסרט את אופיו, שמתבטא גם בצילום ריאליסטי יפה בגווני חום נוסטלגיים ובתאורה רכה ונעימה. לאלה מתווסף פסקול קלאסי שמלווה את אימוני החיילים ואת הלחץ המאצ׳ואיסטי, שילוב שיוצר קונטרסט פואטי שחוק. מופי, שמבוסס על סיפור אמיתי, נוגע אמנם בנושא חשוב, אך נופל לא פעם לקלישאות ולכתיבה גסה שמונעות ממנו לחדור באמת. לעומת רוב הסרטים שבהם צפיתי בפסטיבל, מופי הותיר בי בעיקר הסתייגויות. מעבר לכך, יוצרי הסרט בחרו להתעלם כמעט לחלוטין מהגזענות של משטר האפרטהייד שאותו הם מציגים, פרט למס שפתיים רגעי שנדמה שנכתב פנימה כדי לצאת ידי חובה. // יובל פרנס מדר

 

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email