גאס ואן סנט כיתת אמן אלפנט

5 סרטים של גאס ואן סנט: כך תתכוננו למפגש עם הבמאי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הבמאי גאס ואן סנט, אחד היוצרים המעניינים ביותר בקולנוע האמריקאי של שלושת העשורים האחרונים, יעביר בשבוע הבא כיתת אמן ב־Zoom במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים. בנוסף להיותו יוצר רב כישורים – צלם, צייר ועורך, בין היתר – ואן סנט ביים לאורך הקריירה שלו סרטים במנעד יצירתי רחב, חלקם מסחריים שזכו להערכה ממסדית ולפרסים רבים, וחלקם נסיוניים וחריגים למדי; אלו לרוב זכו להערכה ביקורתית לא מבוטלת, גם אם לא רבים צפו בהם.

מבט לאחור מגלה כי גם אם חלק מסרטיו המאוחרים לא הגיעו לפסגות של יצירותיו הגדולות ביותר, ואן סנט הוא ללא ספק אחד מהאוטרים הבולטים של זמננו. כמי שעוסק במגוון של נושאים – רובם קשורים בתרבויות שוליים וביחס החברה האמריקאית לקהילה הלהטבי״ת – ואן סנט הוא יוצר שיהיה מרתק להקשיב לכיתת האמן שלו. לקראת המאורע המרגש, החלטנו במערכת אוף סקרין לכתוב על היצירות שלו שאנחנו אוהבים יותר מכל. כל כותב בחר סרט אחד שבעיניו מתבלט מעל האחרים, כשחיבור כל הבחירות ביחד מייצר תמונה ברורה של קריירה רבת תפניות ופסגות, המאופיינת באומץ אמנותי וחתירה מתמדת לחופש יצירתי. אלה הסרטים שכדאי לכם להשלים לפני כיתת האמן.

איידהו שלי (1992)
My Own Private Idaho

סרט הפריצה של גאס ואן סנט הוא דוגמה זוהרת ומרשימה לכמה מהתופעות הקולנועיות המשמעותיות של שנות התשעים. הוא נציג משובח של עליית הקולנוע העצמאי, שהזרימה דם חדש בעורקי הוליווד בדמותם של אוטרים חדשים. הוא חבר כבוד בגל הקולנוע הקווירי החדש, שיקבל לראשונה שם והגדרה שנה אחרי יציאת הסרט. הוא אחד מבין מספר סרטים שהתמקדו בצעירים ילידי דור ה־X ובדחייתם את המערכת הקיימת, ספקטרום שנקודות הקיצון שלו נמתחות בין מציאות נושכת (1994) וסינגלס (1992) הקלילים לסרטים נועזים הרבה יותר, כמו טריינספוטינג (1996) או קידס (1995). הוא זיהה מוקדם יחסית את טשטוש הגבולות בין העלילתי לתיעודי, נושא שיעלה לדיון ביתר שאת בהמשך העשור ובוודאי בזה שאחריו, כשישלב בסיפור המתוסרט סצנה בה בני נוער המתפרנסים מזנות ברחובות העיר פורטלנד מספרים את סיפורם בפנים גלויות וכנות צורבת. הוא אפילו הקדים בכמה שנים את הטרנד שיסחוף את הוליווד – עיבודים רכים לשייקספיר המציבים את הסיפורים הקלאסיים שלו בתוך סיפור התבגרות אמריקאי עכשווי.

איידהו שלי הוא סרטו השלישי באורך מלא של ואן סנט, אך הראשון שהעניק לו תשומת לב ציבורית של ממש, שלל שבחים ופרסים ואת הצ'אנס לעלות ליגה, להגיע לאזורים של הקולנוע ההוליוודי שבהם כל סרט שלך הוא מועמד אפשרי לפרס אוסקר. משם הוא ימשיך לקריירה מבלבלת ורבת ניסיונות, חלקם כושלים ואפילו תמוהים, אבל ברגע הזה ב־1991 הבמאי מתגלה כאשף אמיתי. ואן סנט משתמש בריאליזם קר כשזה משרת אותו אך מלהטט בכל רגע בינו לבין מבט סוריאליסטי ויצירתי, עם שערי מגזינים מדברים ומונטאז'ים מתוזמרים היטב במקום סצנות סקס. הסרט מלווה בעדינות ובחמלה בני נוער אבודים, רובם מהכרח ואחד מהם מרצונו החופשי, את האנשים שהם פוגשים ברחוב ואת אלה שקונים מהם את גופם. מייק בגילומו של ריבר פיניקס הוא דמות מרוסקת, כמעט לא־תפקודית, שכמעט בלתי־אפשרי לא להתאהב בה, ולפחות בעיניי, הופעתו של קיאנו ריבס מתעלה על כל תפקיד אחר שגילם באותו העשור. יש ביצירה הזו, שאפילו לא עוברת את השעתיים, עומס מפתיע של רעיונות ופתילי סיפורים. בדרך נס כולם חיים יחד בהרמוניה מושלמת. // נעמה רק

קיאנו ריבס וריבר פיניקס בסרט איידהו שלי.
קיאנו ריבס וריבר פיניקס בסרט איידהו שלי.

_

פיתוי קטלני (1995)
To Die For

פיתוי קטלני עומד כסרט מעבר בין סרטיו המוקדמים של גאס ואן סנט לבין סרטיו המסחריים והמוכרים יותר. לאחר שלושת סרטיו הראשונים, שהיו סרטים אישיים והצליחו כסרטים עצמאיים (לילה רע, דראגסטור קאובוי, איידהו שלי), ביים ואן סנט את הכישלון הקופתי גם לבוקרות יש רגעים קודרים (1993). כך מצא את עצמו באי ודאות לגבי המשך הקריירה, עד שקיבל הצעה מאולפן הוליוודי גדול (קולומביה) לביים קומדיה שחורה על פי תסריט של באק הנרי (התסריטאי של הבוגר), אשר מבוסס על ספר שבעצמו התבסס על מקרה אמיתי.

הסרט מתאר את ניסיונה הבלתי מתפשר של סוזאן (ניקול קידמן) להפוך לאשת חדשות מצליחה ומוכרת. הבעיה היחידה היא שבעלה, לארי, רוצה להקים עמה משפחה – ולהפוך את סוזן לעקרת בית – מה שמוביל את סוזן להחלטה הפשוטה והברורה: עלייה להפטר ממנו. במסווה של יצירת סרט דוקומנטרי על בני נוער, מגייסת סוזן שלושה תלמידים לא פופולריים לבצע עבורה את הרצח.

בהחלט ניתן לראות כיצד הסרט עומד כנקודת תפר בין סרטיו המוקדמים והאישיים, לבין הסרטים המסחריים יותר, כמו סיפורו של וויל האנטינג (שהיה סרטו הבא). בנוסף, הסרט ממשיך את הקו הניסיוני בשפה הקולנועית של ואן סנט, שכן נעשה בו שימוש בראיונות אישיים, כמו בסרטים תיעודיים, כדי לנסות להגיע לפשר המקרה ואל הסיבה שהניעה כל אחת מהדמויות לפעול בצורה שבה היא פעלה. הסרט, שנע בין סיפור הצלחה הוליוודי, סרט פשע אפל וקומדיה שחורה, ממשיך גם את עיסוקו של ואן סנט בנערי שוליים, ומתחיל את עיסוקו במקרי רצח (שיחזרו ברבים מסרטיו הבאים והמאוחרים יותר).

מעבר לכך, פיתוי קטלני לא רק היווה את סרטו ההוליוודי הראשון של ואן סנט, אלא גם סיפק במה למספר שחקנים שיהפכו למוכרים בנוף הקולנוע האמריקאי באותן שנים: ניקול קידמן בתפקיד סוזאן, חואקין פיניקס בתור ג'ימי, קייסי אפלק בתור ראסל וכמובן הופעת אורח של הבמאי דיוויד קרוננברג. פיתוי קטלני מהווה דוגמה טובה לייחודיות של ואן סנט וליכולתו לעמוד על קו התפר בין הקולנוע האישי לבין המסחרי – ולשלב ביניהם. // דולב אמיתי

_

סיפורו של וויל האנטינג (1997)
Good Will Hunting

רבים טוענים כי סיפורו של וויל האנטינג הוא סרטו המוכר ביותר של גאס ואן סנט (הוא גם זה שזיכה אותו במועמדות לאוסקר לבמאי הטוב ביותר). העלילה מספרת על וויל (דמות המבוססת על ילד הפלא וויליאם סידיס, שמגלם מאט דיימון), שרת באוניברסיטה היוקרתית MIT, אשר מתגלה כגאון מתמטי מבריק כשהוא מוכיח משפטים מתמטיים מתקדמים בסתר. פרופסור לאמבו, מרצה מעותר למתמטיקה באוניברסיטה, חושף את כשרונו של וויל ומחליט לנסות ולטפח את הנער, בעוד הוא מעדיף לבלות את זמנו בקטטות ובעבודות מזדמנות. כשוויל מסתבך וחרב המאסר מונחת על צווארו, מחלץ אותו הפרופסור מהמצב בשני תנאים: שימשיך עמו למחקר מתמטי משותף, ויתחיל באופן קבוע להיפגש עם פסיכולוג.

הפסיכולוג שון מקגוויר (רובין וויליאמס, שזכה באוסקר על תפקידו – ללא ספק אחת מתצוגות המשחק הגדולות שלו), מצליח לחדור ללבו של וויל אחרי שרבים נכשלו. המפגש ביניהם מייצר מספר רגעים איקונים שאפשר להתענג עליהם, כמו המונולוג האלמותי של וויליאמס כשהוא מעמת את וויל עם ההבנה שהידע שאסף מספרים לא שקול לניסיון חיים. רגע מהמם נוסף הוא רגע המחזת סיפור ההיכרות של שון עם אשתו, המהווה שיעור לסטוריטלינג במיטבו.

תמיד מזכירים את הבימוי המאופק של ואן סנט, ואת היכולת שלו לעבור בין הקולנוע האקספרימנטלי לבין המיינסטרים ההוליוודי הטהור. את הסוג השני תמצאו בסיפורו של וויל האנטינג בצורתו המוצלחת ביותר. // חן שמואלי

_

ג׳רי (2002)
Gerry

כפי שכבר צוין כאן, הקריירה של גאס ואן סנט מאופיינת במנעד צורני רחב מאוד – מסרטים מסחריים בעלי נרטיב ושפה קלאסיים יחסית, ועד סרטים ניסיוניים למדי וחריגים בנוף של הקולנוע האמריקאי. מבחינתי, סרטו המינימליסטי ג׳רי הוא אולי הסרט המיוחד והמעניין ביותר בקריירה הקולנועית של ואן סנט. העובדה שבסרט משחקים הכוכבים־בהתהוות (באותם ימים) מאט דיימון וקייסי אפלק רק מעצימה את ההפתעה של הצופה מהיצירה המשונה והמופלאה הזאת.

בטייקים ארוכים ובשפה קולנועית עדינה ואיטית, ואן סנט מתאר את סיפורם של שני מטיילים צעירים שהולכים לאיבוד במדבר, ואת האופן שבו, ככל שהעייפות והצימאון של שניהם הולכים וגוברים, מטשטשים סביבם בהדרגה הגבולות בין הפיזי והפסיכולוגי, בין הזמן והמרחב – ובין הזהויות שלהם.

הסרט גם מהווה דוגמא יפה לאופן שבו ואן סנט מושפע מיוצרי קולנוע גדולים מהעבר: הוא מהדהד את הקולנוע האיטי והפיוטי של בלה טאר, ובחלק מהסצנות ניתן לראות בבירור גם השפעות מפרסונה של אינגמר ברגמן, שמזכיר את ג׳רי גם ברמה התוכנית. בנוסף לאלו, אם יורשה לי להוסיף רפרנס אחד אשר בוודאות לא היה בראשו של ואן סנט כשביים את הסרט – בעיניי הוא גם מאוד מזכיר את אוונטי פופולו של רפי בוקאי. כמו סרטו של בוקאי, המתרחש במדבר סיני, ג׳רי מתהווה בהדרגה לכדי סיפור מסע אקזיסטנציאליסטי על איבוד כיוון בשממה המדברית, שמתפקדת תמיד – ואולי לפני הכל – כמטאפורה קיומית. // גדי רימר

_

אלפנט (2003)
Elephant

אלפנט מגולל יום אחד בבית־ספר תיכון בפורטלנד שבו שני תלמידים פוצחים במסע הרג קטלני, והוא מבוסס חלקית על אירוע הטבח בתיכון קולומביין שאירע רק 4 שנים קודם לכן. הוא היה לסרט העלילתי הראשון שעסק בטבח ומשום כך זכה לחשיפה רחבה והצית דיון סוער. בניגוד מוחלט לנושא הטעון כפצצה מתקתקת, הסרט דווקא מתאפיין באיפוק מינימליסטי ובצילומי שוטטות המרחפים בין המסדרונות, סגנון ששאב מהסרט אלפנט (1989) של אלן קלארק. בדיוק בשל הפער הזה נובעת גדולתו.

זהו הסרט האמצעי ב־"טרילוגיית המוות" של הבמאי, בין ג'רי וימים אחרונים (2005), וכמוהם הוא מתאפיין בטייקים ארוכים ועדינים. בסרט מככבים תלמידי תיכון אמיתיים שאילתרו את הדיאלוגים של עצמם, אשר מרכיבים תמונת יומיום שגרתית של בית־הספר. לאור הפן הריאליסטי הזה, חורג השימוש במבנה נרטיבי לא־לינארי שחושף מהרגע הראשון את העתיד המצמרר שצופן לתלמידים ולצוות בית־הספר וצובע באירוניה אכזרית את שיחות החולין ואת "הדרמות" היומיומיות.

הסרט לא נופל לניסיון להציג את המניעים לטבח שבוצע ובכך משקף את היכולת של מעשי אלימות לחזור על עצמם בנסיבות שונות. הוא גם מפנה מראה ביקורתית כלפי סביבת הנערים, ובאופן אקטואלי החברה והממסד האמריקאי, שכשלו לטפל בבעיה משורשה. כך הסרט מצליח להעביר ביקורת נוקבת על ההתעלמות "מהפיל שבחדר", האמת הברורה שמשתדלים להתעלם ממנה ולטאטא מתחת לשטיח – האלימות שבני הנוער נחשפו אליה ללא השגחה וללא התייחסות, היא זו שהובילה אותם לאותו מעשה מחריד.

אלפנט הוא סרט קטן־יריעה, אבל באמצעות שימוש מבריק ומדויק במספר מצומצם של מניפולציות, גאס ואן סנט הצליח לעסוק באופן ישיר וכן בפתולוגיה של האלימות ולארוג את ההתרחשויות היומיות באותו תיכון פיקטיבי לכדי חוויה קולנועית מרתקת ומזעזעת בו בזמן. // עידו לזרי

שתפו את המאמר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email