פסטיבל קולנוע דרום: ארבעה סרטי ביכורים מדוברים מהעולם

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בימים אלה מתקיים פסטיבל קולנוע דרום, שחוגג השנה את מהדורתו ה־20. הפסטיבל מציג כמה וכמה סרטים מעניינים ונסתרים מהקולנוע העולמי של השנה האחרונה, הזדמנות נפלאה להיחשף לקולנוע רדיקלי, מינורי, לפעמים דל תקציב, ביקורתי ועכשווי שכנראה לא יגיע אל האקרנים בישראל בדרך אחרת. הפסטיבל ממשיך עד יום חמישי הקרוב, ה־18 באוקטובר.

הפסטיבל נפתח אתמול בטקס הסרת הלוט וחשיפת רחוב על שמה של רונית אלקבץ ז"ל במתחם הסינמטק בעיר שדרות.בנוסף, עורך הפסטיבל פוקוס לכמה יוצרים ויוצרות שווים, ביניהם הקולנוען הישראלי ארי פולמן, והאנימטור כריס לנדרת' שגם יעביר בפסטיבל כיתת אמן. בנוסף, הפסטיבל עורך סדרת מפגשים ואירועים בשם "המעבורת", המיועדת לסטודנטים ולבוגרים בתחילת דרכם. במסגרתה נערך פוקוס לאחת מיוצרות הסרטים הקצרים הבולטות שפועלות כאן, אלינור נחמיה, שסרטה החדש "מה שלא נשבר" הוקרן השנה במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן.

הצנזורית

סרט הביכורים של הבמאית הוולשית פראנו ביילי בונד, כמו הסרט האימה הקצר שעליו הוא מבוסס, התמודד וזכה במספר פרסים בפסטיבלים השונים בעולם, בעיקר אלו העוסקים בקולנוע ז'אנרי. הסיפור מתרחש בשנות ה־80 באנגליה, בתקופת תאצ'ר, והתרבות האנגלית חווה משבר שמתבטא גם באלימות גואה ברחובות וגם בעליה בצנזורה. במסגרת השנים האלו צף מושג הנקרא "Video Nasties" – סרטי אימה לרוב, בעלי תכנים אלימים במיוחד, אשר הופצו ישירות בקלטות ביתיות וקוטלגו כסרטים בעייתיים, כאלה שאפשר להשיג בחנויות השכרת הסרטים השונות מתחת לדלפק. הסרט משתמש רבות באסתטיקה של סרטים אלו ושל הפורמט שבו הם יצאו, ה־VHS.

גיבורת "הצנזורית" היא אישה צעירה שעובדת כצנזורית של סרטים כאלה. כמי שעובדת בתפקיד זה, עליה לצפות בכל הסרטים, לקבוע מה לא עובר צנזורה אפילו לקלטת, ואיך לקטלג את מה שכן. כמובן שהיא סופגת במבטה כמויות לא קטנות של סצנות סדיסטיות במיוחד. במקביל, אנחנו נחשפים לסיפורה האישי המעורפל. כאשר היתה צעירה אחותה נעלמה ורק כעת, אחרי שנים רבות של חיפושים כושלים, היא מקבלת את תעודת הפטירה.

ההקבלה בין הטראומה של הדמות הראשית לבין עבודתה כמצנזרת היא ברורה מהרגע הראשון, וכמובן שהערבוב בין השניים לא מאחר להגיע. אך ההשוואה בין ההדחקה של הטראומה בראשה לבין הצורך שלה לצנזר סרטים אלימים, ואולי גם לעסוק בנושאים טראומטיים באובססיביות, היא מעט דידקטית ועל כן מפספסת הזדמנות לסיפור מעמיק מעבר לרעיון שמוביל את הסרט. עם זאת יש ל"הצנזורית" מה להציע לחובבי האימה, ברמת העיסוק בהיסטוריה ובנקודת הזמן בה סרטים אלו צונזרו והוסתרו בשל החשש שישפיעו ויובילו לאלימות בקרב הצופים והצופות. // טל אבידן

רסיסים

בשנת 1995 הייתה הבמאית נטליה גרילדה ילדה בת 12, אשר תיעדה במצלמת וידאו ביתית את סביבת מגוריה בעיירה ריו טרסטו, ארגנטינה. באחד הימים, פיצוצים עזים החרידו את העיירה, גבו את חייהם של שבעה בני אדם ופצעו מאות נוספים. היתה זו תאונה איומה בבסיס הצבאי הסמוך, סוג של מקרה צ׳רנוביל מקומי. נטליה הקטנה המשיכה  לתעד את חורבן העיר בתמימות מסוימת – אפוקליפסה כפי שהיא נראית מנקודת מבט של ילדה. עשרים שנים לאחר מכן, חוזרת הבמאית לקלטות שצילמה בניסיון להבין כיצד השפיע האירוע על משפחתה, על המקום בו גדלה ועל חייה.

הפער בין במאית הקולנוע החוקרת של ההווה, לבין הילדה הקטנה אשר משחקת בלהיות כתבת שטח חוקרת בצילומים הביתיים, מרכיב את השלד המבריק של הסרט. בעזרת חומר הגלם משנות התשעים משקפת הבמאית את ההווה שלה, ומייצרת סרט תיעודי יוצא דופן ומרתק. גם אם כולנו ראינו בעבר סרטי אסונות, לא ראינו סרט אסונות כמוהו. בנוסף, זהו אחד המקרים הבודדים בקולנוע התיעודי שבהם נקודת מבט של ילדה בת 12 מהווה את מרכיב כה מרכזי בסרט, וזה מרתק לראות את השימוש בה דווקא מבעד לקריינות של הבמאית בהווה. דרך נקודת המבט של הילדה המצלמת אירוע טראגי, שבתהליך הצפייה מחדש שמיוצר בסרט הופכת גם לנקודת המבט של הבמאית המבוגרת, אשר נוכחת בצילומים דרך הקריינות, מציף הסרט גם דיון על התבגרות והתפכחות, ועל חלוף הזמן.

"רסיסים" הוא יצירה קולנועית מורכבת ומעניינת, קצרה יחסית, שתישאר עם צופיה גם הרבה אחריה יציאתם מהאולם. אני מקווה שכמה שיותר אנשים יצליחו להיחשף אליה במהדורה הנוכחית של פסטיבל קולנוע דרום. // גדי רימר

ירח, 66 שאלות

"ירח, 66 שאלות", סרט הביכורים של ז'קלין לנצו משאיר שני שמות מיתולוגיים מוכרים – ארטמיס ופאריס – בסיפור מודרני ויומיומי להפליא. ארטמיס היא צעירה שחוזרת לעיירת הולדתה מאתונה, פאריס הוא אביה שמצבו הבריאותי מתדרדר במהירות. היא חזרה כדי לטפל בו כביכול מבחירה אישית, אבל נדמה כי גם מחוסר ברירה. בני משפחתה מנסים לאתר אחות שתסייע בטיפול ואמה מופיעה מפעם לפעם אבל לא מועילה בדבר. לנהג המונית שמתעניין בה ארטמיס אומרת שבכלל באה לטפל ב"דוד האהוב עליה", אבל יחסיה עם האב החולה לא ממש לבביים או קרובים, והיא עדיין נוטרת לו טינה על דברים כאלה ואחרים – כולל תקופת הגירושים מאמה. 

הסרט אווירתי למדי ולא קורה בו המון, אבל נדמה שהוא בעצמו מודע ל"שעמום" הזה. השעמום של ארטמיס מוביל לכמה וכמה סצנות שבהן היא משעשעת את עצמה בשלל דרכים, מהצגות יחיד שהיא מרימה לעצמה דרך ריקודים מאולתרים ועד לזחילות על הרצפה. הסצנות האלה מוסיפות מימד נוסף לסרט שברובו דוגל בריאליזם יבש ואפילו אפור. זה לא שאין עלילה או התרחשות, אבל העיקר כאן הוא הרגעים הקטנים ואפילו חסרי החשיבות שבין ארטמיס לסובבים אותה. מערכות היחסים שלה עם הוריה נפרשות לאט ובעדינות, בלי להיכנס יותר מדי להיסטוריה או לפרטים הקטנים, אבל ההיסטוריה הרגשית והמתחים הגדולים בינם ברורים גם בלי הפירוט הזה. זה סרט שצריך לגשת אליו עם פתיחות וסבלנות, אבל אם אתם מגיעים עם מטען משפחתי דומה לגיבורה – סביר להניח שהוא יתפוס אתכם הרבה יותר בקלות. // נעמה רק

היום נגמר

אחד הדברים הכי מהנים בפסטיבלים קטנים יותר הוא היכולת שלהם לאצור ולהקרין סרטים שלרוב ילכו לאיבוד במערכת ההפצה הגלובלית – לרוב סרטים מינימליסטיים וזרים ממדינות קטנות – ולהפגיש אותם עם קהל שלא היה שומע עליהם מלכתחילה בלי החיבור שעושה הפסטיבל.  "היום נגמר", סרט הבכורה של הבמאי צ׳י רוי הוא בדיוק מסוג הסרטים האלו: סרט סיני שמציג עלילה מינורית, נעדר כוכבים ונעשה בתקציב נמוך.

הסרט מתמקד בשלוש נערות צעירות שנאלצות לחיות לבד בכפר ההררי שלהן לאחר שהוריהם עזבו אותן (הסרט משאיר את סיבה העזיבה עמומה). החלק הראשון של הסרט מתמקד בחוויות של אחת הנערות לאחר שהיא הואשמה בגניבת כסף מילדה אחרת בבית הספר, בעוד החלק השני מתאר את הניסיון הכמעט בלתי אפשרי של שלושתן להשיג סכום כסף די גדול כדי שיוכלו לנסוע לחפש את הוריהן בעיר הגדולה, שנמצאת במרחק נסיעה של כמה ימים. את הסיפור הזה עוטף רוי בסגנון קולנועי שנע בין ריאליזם פואטי הדומה לסרטיו הראשונים של דיויד גורדון גרין, לבין היפר־ריאליזם נוסח האחים דרדן, ובהשפעת הקולנוע האיטי והביקורתי של ז'יה ז'אנג-קה. 

מעלותיו של הסרט הן המשחק של שלוש הנערות והלוקיישן היפהפה של הכפר, לצד הרגעים הפיוטיים שהסרט מציג מדי פעם. מצד שני, ניתן לראות כי הבוסריות של סרט הביכורים, שיחד עם חוסר התקציב הפכו את מלאכת הבימוי והצילום ללא שלמה ולוקה מעט בחסר, כך שהמעברים בין הסגנונות השונים של הסרט יוצרים מעט ריחוק. // דולב אמתי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email