שיחה עם יגאל בורשטיין לקראת בכורת סרטו "המיטות שלנו בוערות" בפסטיבל דוקאביב

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לא מפתיע לגלות בקורות החיים של היוצר יגאל בורשטיין שאת לימודיו הראשונים עשה בעולמות המתמטיקה והפילוסופיה, לפני שפנה לאומנות הקולנוע. כפי שניתן לראות מסרטיו הרבים, זוהי בעיקר מלאכת המחשבה הפילוסופית שמניעה את יצירותיו, הכוללות בין היתר עיבודים ושילובים ניסויניים לטקסטים של הוגים וכותבים מפורסמים כמו פרנץ קפקא וברוך שפינוזה. אלא שלמרות שסרטיו נמצאים עם רגל בעולם הקולנוע הניסיוני, והשימוש בטקסטים מורכבים ופילוסופיים יכול להישמע מאיים במבט ראשון, קשה לפספס כמה סרטיו של בורשטיין מלאים בהומור ושנינות – קולנועית וטקסטואלית יחדיו.

אחד המאפיינים החוזרים בסרטיו של בורשטיין הוא השילוב בין התרבות הגבוהה לנמוכה – למשל כשהוא מחדיר טקסטים פילוסופיים היסטוריים לתוך המציאות הישראלית היום-יומית; ב"אושר ללא גבול" הוא בוחן מה אם שפינוזה, בגילומו של אריאל זילבר, היה חי בחולון של ימינו? לאן יוביל השילוב של מכתביו הרומנטיים של קפקא לפליציה וצילומים בבר בת-ימי? דרך השילובים הללו, בסרטים "אושר ללא גבול" ו"מכתבים לפליציה" (בהתאמה), מוצא בורשטיין רגעים אישיים ומרגשים ולעתים גם מצחיקים מכיוון שהוא אינו מעדיף צד אחד על פני השני, אלא רואה את החשיבות שבשני הצדדים.

מאפיינים אלו חוזרים גם בסרטו החדש של בורשטיין, "המיטות שלנו בוערות". הסרט נע על התפר שבין עשייה דוקומנטרית לבין העמדה מחדש של סצנות, בו שחקנים (ביניהם אנשי התרבות דני מוג'ה ואבי מוגרבי לצד שחקנים מקצועיים כמו רמי ברוך ושירה פרבר) מגלמים דמויות היסטוריות ומקריאים טקסטים פילוסופיים ותאורטיים שכולם מתקשרים לפאשיזם העולמי, חלקם אפילו כתבו על ידי אנשי רוח עבריים מתקופת קום המדינה, על רקע ישראל של שנת 2021. דרך הדימוי הדוקומנטרי המועמד מחדש, הסרט חוקר ובוחן את החיבור בין הטקסטים ההיסטוריים להווה, ובוחן את המצב הפוליטי של זמננו אל מול רעיונות אידאולוגיים שכיום מוגדרים כחשוכים. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? האם נוכל לשנות אותה לפני שיהיה מאוחר מדי?

לכבוד הקרנת הבכורה של "המיטות שלנו בוערות" בפסטיבל דוקאביב, שתיערך הערב (08.07), התיישבתי לשוחח עם בורשטיין על סרטו החדש, על הקשר ליצירותיו הקודמות, ועל עשיית קולנוע לאורך השנים.

לאחר צפייה ב"המיטות שלנו בוערות", שמתי לב שגם בסרט הזה, כמו בקודמים, טקסטים פילוסופיים ספציפיים מובילים את היצירה – מה גרם לך לבחור דווקא בהם, ואיך אתה יוצר את החיבורים שלך בין הטקסט לתמונה?

אני חושב שחיפשתי בסרט הזה טקסטים שאני שומע כל הזמן בישראל. למשל, כשהיטלר מדבר בזכות השלום כיבכול ונואם ש"צריך לחנך אתכם לשלום", כשמוריס ברס מדבר על האינטרנציוליסטים הנודניקים שצריך להתעלם מהם, אילו טקסטים שאני שומע גם כאן בארץ, לכן בחרתי בהם.

חלק גדול מההוגים בסרט בכלל לא הכרתי לפני שהתחלתי לעבוד על הסרט. אפשר לומר שתוך כדי עבודה על התסריט למדתי על הנושא – על ברס לא שמעתי לפני, ואני גם מודה על כך בסרט. אבל מצאתי טקסטים שלו ויכולתי לעבור עליהם ולתרגם קטעים, אז זה שימש אותי עבור המונולוג של דני מוג'ה, וכך לגבי השאר – מוסוליני, שמידט, אבא אחימאיר וכיוצא בזאת.

לגבי התמונה – זה מאוד תלוי בלוקיישן, נגיד בסצנה שצולמה בחוף הים, בסצנה בהתחלה במרכז הצילום נמצאים האנשים הבורגנים הבריאים באמצע ריצת הבוקר שלהם, ובצד נמצאים העובדים הזרים. בגלל זה בחרנו בלוקיישן הזה על חוף הים, ולפי זה גם צילמנו את התמונה. הסצנה הבאה היא עם מוסוליני בחדר הכושר. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחדר כושר, כלומר, ראיתי אותם רק מבחוץ דרך החלונות, אבל בפנים מעולם לא הייתי. המקומות האלו מפחידים אותי. אבל כמובן שלפני הצילומים יצאתי סיור לוקיישן, ראיתי מה אפשר לעשות, ולפי זה בניתי את המינזאנסצנה. נגיד, לצלם את דמותו של מוסוליני רצה על אופני הכושר ומתאגרף, זה מתבקש. התמונה, הטקסטים והתקופה שימשו עמוד שדרה עבור הסצנות.

אז חקרת כל טקסט והבנת מה אתה רוצה, ואז חשבת איזה לוקיישן יתאים לו?

כן, לפיהם בחרנו את הלוקיישן ומה כל דמות תעשה. זה היה ברור שיורם רון, שמגלם  את חוזה אנטוניו דה-פרימוורה בחנות ספרים, מפיל את כל הספרים וזורק אותם לפח. בהתחלה חשבתי לעשות את הסצנה בבית פרטי, אך חנות ספרים הרגישה לי יותר אפקטיבית.

אתה אומר בסרט שהיסטוריה מעניינת לרוב רק זקנים, האם אתה מרגיש איזו תחושת אכזבה או מיאוס מהעולם העכשווי? בסרט יש הרגשה שהעולם לא באמת השתנה מאז תקופת הפשיזם.

אני לא שייך למאה ה-21, אלא למאה ה-20. אבל אני מרגיש שתחושת המיאוס יכלה להיות קיימת גם לפני 30 שנה או 60 שנה. מיאוס חברתי, לא קיומי מהעולם. אין לי בעיה לסבול מחמסין, אבל לסבול ראש ממשלה שלא משלם חשבונות זה כן מקומם אותי, משום מה. לא יודע מה יש לי דווקא נגד ראשי ממשלה. אני חושב שמייחסים לז'אן זאק רוסו את האמירה – "ככל שקוף מתפרס יותר גבוהה ככה רואים לו יותר את התחת". אני חושב שזאת הבעיה של גנרלים וראשי ממשלה, ואולי גם במאים.

אבל הסרט אינו פסימי לחלוטין – אז אתה חושב שיש אפשרות לשינוי בעולם?

זה מאוד תלוי בצופה. הסרט מאוד פתוח, וזה מכוון. אני מאמין שאם אתה עושה סרט והוא סגור, שהוא מוביל אותך, אתה בעצם עושה סרט פשיסטי. אתה צריך להשאיר מקום לצופה לשפוט את מה שהוא רואה. אני לא רוצה לקבוע עבור הצופה מה הוא חושב או מרגיש.  מה שלי חשוב, כשאני עושה, וזה בוודאי נכון בסרט הזה, היא שנתחיל מאיזו חיבה לאינטלקטואלים פשיסטים כמו פרדיננד סלין, אוסוואלד שפנגלר, ארנסט יונגן. לא אאריך ברשימה, אבל יש לי עניין אובססיבי בסופרים והאומנים הפאשיסטיים, ובכל ה"פאשיזם האינטלקטואלי" שהוא מאוד קוסם ומפתה.

הבעיה כמובן היא שמי שהלך אחריהם זה כל מיני אנשים שמנצלים את ההזדמנות שנוצרת כדי לקבל משרות. זה כמובן לא פוטר מאחריות את ההוגים, כמו סלין שלמרות שצחק על היטלר אבל עדיין שיתף פעולה עם הנאצים. זה עניין אותי מאוד, גם חיפשתי את זה. הסרט נפתח מציטוט מאת השותף של מוסוליני, הפילוסוף ג'ובני ג'נטילה – "הפאשיזם הוא אידיאל שלא נותן לנו מנוח" – וגם לי הוא לא נותן מנוח.

ברוב הסרטים שלי, לא בכולם – אבל בוודאי שבסרט הזה, לא ברור לי לאיזו מסקנה אני אגיע. אני מחכה שהסרט, ואולי הצופה יגיעו לאיזו מסקנה אבל לא אני. בכל זאת, זה סרט עם שאלות אבל לא תשובות.

רמי ברוך כבניטו מוסוליני, מתוך "המיטות שלנו בוערות".

לפי מה בחרת מי ישחק בסרט, ומי יגלם כל דמות?

לא לפי טיפוס, חוץ מרמי ברוך שמזכיר קצת את מוסוליני וגם שיחק אותו. אלו אנשים שעבדתי איתם, חלקם תלמידים שלי, ונוח לי איתם. אז לפי נוחות, לא לפי טייפקאסט.

מה שמעניין אותי, בסרט הזה וגם ב-"מכתבים לפליציה", זה שהם שילוב בין דוקו לבדיוני

פליציה הוא סרט מאוד מבויים. עשינו חזרות רבות, כמעט כל הדמויות שמופיעות למעט כמה שנקלעו לבית הקפה בזמן הצילומים, היו חלק מתסריט הצילומים. השחקנים עשו חזרות ואלתרו מעט, וידעו על סיפורים מינימליים של הדמויות שלהם, כמו בחורה עצובה שבסוף רוקדת והופכת לשמחה, אלו דברים שתוכננו מראש.

מפתיע, זה נראה מאוד ריאליסטי ומתועד

כן. זה נראה כמו אילתור אבל זה לא. חוץ מהצלמים, שנאלצו לאלתר. הייתה חלוקת שטח, כל אחד כיסה שטח מסוים כדי שהם לא יכנסו אחד לשני לפריים. אני בשלב מסוים כבר איבדתי כיוון אבל הכל כבר רץ, ומה שהקפדתי עליו הייתה ההתחלה. זאת אומרת, הכנסתי כל דמות בתזמון מסוים, כך שיהיה סדר לפחות בחלק הראשון. אחר כך צילמנו השלמות במשך שלושה ימים כדי להשיג דברים שפספסנו.

וכל האנשים לא באמת היו שחקנים, כלומר שחקנים לא מקצועיים?

שחקנים מקצועיים ממש לא היו שם, אבל תלמידים שלי שתפקדו גם כעוזרי הפקה או עוזרי במאי התיישבו ומילאו מקום במקומות שונים בסצנות.

אבל את רוב הדמויות שאנחנו עוקבים אחריהן, כמו שני הצעירים שמתחילים עם הבחורות, שיחקו אנשים שהבאת מהאזור שם.

כן, הבאנו את כמעט כולם מהסביבה, חלקם מבית הקפה עצמו. הייתי מגיע לבית קפה לפני הצילומים במשך חודשיים, כל שבת, עם עוזרת, והיינו לוקחים כתובות וטלפונים והבאנו אותם לחזרות. יש כמה מקומות שאתה יכול להרגיש שזה מבוים, כי התזמון מושלם מדי, גם בעריכה וגם בחלק מהשוטים, שהם מתוזמנים יותר מדי בדיוק.

מתוך צילומי הסרט "מכתבים לפליציה".

בהמשך לחוט המחשבה הזה, ואני לא יכול להעיד על כל סרטיך – אבל זה מעניין שגם הסרט החדש מוגדר כדוקומנטרי (ומוקרן בדוקאביב), למרות שהוא לא סרט דוקומנטרי קלאסי

הוא דוקומנטרי. הטקסטים הם אמתיים, המציאות הישראלית העכשווית היא אמתית, ויש חומרים ארכיוניים. למרות שאולי החומרים האלו דווקא היו מבוימים. יש קטע שבו חייל ספרדי מוביל אסיר ואז רואים גוויות בשדה, שנראה לי מבויים, קשה לי להאמין שב1936 משהו כזה צולם ספונטנית. אבל אני לא יודע.

את סרטך החדש ערכת לראשונה לבדך, אך הקדשת אותו לערה לפיד, העורכת הקבועה של סרטיך עד למותה לפני שלוש שנים.

רוחה שרה עליי. היא אגב הכירה גרסה מוקדמת של התסריט, ואמרה לי להכניס את עצמי לסרט. אני לא רציתי אז, אבל בסוף לא הייתה ברירה, כי אחרת הסרט לא היה מובן. והיא צדקה. וכל הזמן, בזמן העריכה, חשבתי "מה ערה הייתה עושה", ואפשר להגיד שתקשרתי איתה דרך הגג.

אז איך היה לערוך לבד?

מאוד קשה. נועה (נועה דולברג, עורכת סרטים וכותבת עמיתה באוף סקרין – ד.א.) עזרה לי מאוד, כי אני לא מכיר את תוכנת העריכה אביד (AVID). לא למדתי את התוכנה. אז למדתי מתלמידים שהם גם חברים. אני בוודאי עוד עושה טעויות ועובד בצורה מסורבלת. אבל לא הייתה כאן ברירה, כי היה לי תקציב מוגבל בסך הכל, אף חברת טלויזיה לא רצתה להכנס להפקה, לכן היה לי את רק את התקציב שהקרן נתנה. ואם הייתי צריך לשלם לעורך, הייתי צריך לשלם פי שלוש. העריכה היא ההוצאה הגדולה ביותר היום, בעיקר בסוג כזה של סרטים. עלות חומר הגלם לצילומים של פעם, שבעידן הדיגיטלי אינה רלוונטית, הומרה בעלות משמרות עריכה כיום.

גם רותה (אשתו של יגאל – ד.א.) עזרה לי כל הזמן, הקשבתי לדעתה וגם הייתי מקבל פידבקים מחברים. בסוף נועה נכנסה לתמונה, וגם עשתה לי את כותרות הסיום שכמעט ונאלצתי ליצור לבדי – אבל למזלי נועה התגלתה בזמן! רותה גם ניהלה את ההפקה, למרות שהיא הגיעה לא מעולם הקולנוע – אבל עכשיו כבר כן.

פיני טבגר כאיתמר בן אב"י ודורון צברי כאבא אחימאיר, מתוך "המיטות שלנו בוערות".

התחלת לחשוב על הסרט הבא שלך?

לא, הגעתי לאיזו עייפות. מתחילות להסתובב אצלי כל מיני מחשבות מעורפלות, שצריך ללכוד אותן, אבל צריך זמן הפסקה אחרי סיום סרט.

אז איך אתה חושב על רעיונות חדשים?

האמת, שאין לי מושג איך. ב"מכתבים לפליציה" – רציתי לעשות ארבעה סרטים על פי ארבעה הוגי דעות. ולפני קפקא, זה בכלל התחיל משפינוזה.

יצרת על שפינוזה שני סרטים!

אחד קצר, ואחד ארוך. בשלב הראשון לא הצלחתי להשיג מימון לסרט ארוך, ורק אחרי שסיימנו את הקצר הצלחתי גם לארוך. הכוונה המקורית לעשות ארבעה סרטים קצרים של חצי שעה, בהשראת ארבעה הוגים – שפינוזה, קפקא, מרקס (שלא נעשה), והרמב"ם. הסרט על הרמב"ם כן נעשה, אבל במסגרת אחרת, סרט לטלוויזיה. שמו הוא "מורה נבוכים", אבל אף אחד לא ראה אותו, הוא שודר מאוחר בלילה בטלוויזיה. אני מאוד מחבב את הסרט הזה. אני צילמתי אותו, לא הכי טוב, אבל אני מחבב אותו מאוד.

אתה חושב שיש קשר גם בין הסרט על לייבוביץ', "לייבוביץ במעלות", לסרט החדש, ששניהם מוקרנים בפסטיבל?

שניהם מתמקדים באותן הבעיות – כמו עיסוק החברה הישראלית, הרהורים על מלחמת אזרחים, חרדות. לא סתם בחרתי להכניס קטע מ"לייבוביץ במעלות" בסרט החדש.

בהקשר הזה, אני רוצה לחזור ל"מכתבים לפליציה", שנעשה בתחילת שנות ה-90, זאת בדיוק התקופה שבה הגבולות בין דוקו לסרט עלילתי התחילו להיפרץ, עם עליית הקולנוע האיראני ובמיוחד הסרטים של עבאס קיארוסטמי כמו "קלואז-אפ" וטרילוגית קוקר.

"מכתבים לפליציה" צולם בין השנים 1991-1993 והאמת לא הכרתי אותו באותה התקופה, עד שנסעתי לניו-יורק ושם ראיתי את הסרטים שלו, בסוף אותו עשור. אחרי "מכתבים לפליציה" וגם אחרי הסרטים שלו.

אבל באמת חשבת לעשות סרט שהוא נראה ומרגיש כמו סרט דוקומנטרי אבל הוא לא, זה מעניין מאוד שחשבת על כך

מאוד אהבתי את האווירה בבר-מסעדה הזה,  ורציתי לעשות מזה סרט וזה יצא שהוא נעשה ככה. אני בטוח שאם הייתי בא בלי שהאנשים היו מוכנים, הם היו קופאים מול המצלמה או נרתעים או עושים הצגה. בדרך שצילמנו את הסרט, הם ידעו שהם לא צריכים להסתכל למצלמה או להתייחס אלינו. הם קיבלו משמעת.

הקרנת הבכורה של "המיטות שלנו בוערות" תיערך הערב (08.07) בשעה 19:15 בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל דוקאביב.

לאחר הקרנת הסרט, תיערך שיחה בנוכחות דני מוג'ה, נעמה שפי ויגאל בורשטיין.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email