"רציתי שהסרט יכנס מתחת לעור, ולא יתן אגרוף לפנים"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לציון 7 שנים למבצע צוק איתן, ערוץ כאן 11 ישדרו ברביעי הקרוב (28.7) את הסרט "תמונת ניצחון" של היוצרת עדי משניות – אחד הסרטים הקצרים המעניינים ביותר שהציבו במרכזם את אותה המלחמה, ואולי גם אחד הסרטים הקצרים הישראלים הטובים ביותר של השנים האחרונות באופן כללי.

הסרט נוצר במסגרת לימודיה של משניות בביה״ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, וכשהוקרן לראשונה לפני כשנתיים הוא מיד זכה לשבחים ולהצלחה יוצאת דופן. מעבר למועמדות לפרס אופיר לסרט התיעודי הקצר בשנה שעברה, הוא זכה בין היתר גם בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, בפסטיבל הסטודנטים, ובפסטיבל סינמד מונפלייה שבצרפת. זוהי הצלחה חריגה עבור סרט סטודנטים תיעודי קצר – אך כזו שהיא מוצדקת לחלוטין בעיניי.

משניות מתעדת בסרט את תקופת השיקום של אחיה, אורי, שנפצע במהלך מבצע ״צוק איתן״ בעזה. לאורך ימי המבצע, בית החולים עמוס הפצועים והמבקרים נחשף אל מול העדשה של משניות כמרחב של אבסורד, מצחיק ועצוב עד דמעות, אשר מייצג את חוסר ההיגיון במקום בו אנו חיים באופן שנון, חד ונוקב. בכל סצנה וסצנה בסרט נשברים שיאים קולנועיים של אירוניה, אך באמצעות מבטה הייחודי והשקט של היוצרת על הסיטואציות השונות, "תמונת ניצחון" חורג מהמסגרת הרגילה של קולנוע פוליטי ביקורתי.

בסופו של דבר, למרות התדמית הצינית שיכולה לדבוק בו במבט ראשון, סרטה של משניות הוא סרט נפלא דווקא מכיוון שהוא לא רק מסמך ביקורתי: זהו סרט אוהב אדם, וכוחו שאוב מכך שההומניות שלו מצליחה לצעוד יד ביד עם התסכול הפוליטי-חברתי שמובע בו. בהדרגה, ככל שחולפות הדקות, הוא הופך לביטוי של מחקר חברתי-קולנועי על האחווה הישראלית, על דמות הגיבור הישראלי ועל מושגי המלחמה והשלום שלנו.

באחת הסצנות הנהדרות ביותר בסרט, שרים המבקרים בבית החולים ביחד עם הפצועים את שיר לשלום – המנון ישראלי של ממש, אשר מאז רצח רבין נושא עמו משקל תרבותי גדול עוד יותר. מבחינתי, זו סצנה מדהימה שמעניין לחשוב עליה ביחס לסצנה אחרת בה נעשה שימוש בשיר הזה: הסצנה המפורסמת מתוך "הלהקה" של אבי נשר (ובאופן אירוני, לסרטו החדש יקראו "תמונת הנצחון").

לכבוד ההקרנה הטלוויזיונית המרגשת, פגשתי את עדי לשיחה קצרה על קולנוע ומלחמה.

אשמח אם תספרי איך התחלת לצלם את הסרט, ומתי הבנת שמה שאת יוצרת הוא סרט תיעודי.

בהתחלה לקחתי את המצלמה וצילמתי חומרים עוד לפני שידעתי שאני מתכוונת ליצור מהחומרים הללו סרט. אחרי שהגענו לבית החולים והשוק הראשוני של האירוע המטלטל הזה שכך מעט, הבטתי סביב וכל כך נדהמתי מהסיטואציה שהרגשתי שהיא מחייבת תיעוד, כאילו כדי להוכיח שכל זה באמת קורה. כבר בלילה הראשון עידן רייכל הגיע לשיר לפצועים, וזה היה כל כך לא צפוי וסוריאליסטי, שפשוט הרגשתי שאני חייבת לתעד את זה. לא שיערתי שיצא מזה סרט. חשבתי שאולי אשתמש בזה בעתיד כהשראה למשהו עלילתי שאצור, אבל לאט לאט הבנתי שזו גם סוג של התמודדות שלי עם הסיטואציה – בעזרת המצלמה. זה נתן לי תירוץ להעביר את השעות שלי שם ליד המיטה של אורי, שלא תמיד היו קלות.

שר הביטחון משה יעלון מבקר את אורי בבית החולים.

איך הגיבו בני המשפחה שלך, ההורים וגם אחיך, כשהתחלת לצלם – ומאוחר יותר כשהבינו שאת עושה סרט תיעודי שהם המרכז שלו?

גם אם זה לא היה טבעי בהתחלה – לא להם ולא לי – אני חושבת שהם סמכו עלי שלא אגרום להם להרגיש לא בנוח ברגעים האינטימיים האלה. אם אורי היה אומר לי להפסיק לצלם, תמיד הייתי מעדיפה את הרצון שלו מאשר להמשיך בכוח. זה לא סוג הקולנוע הזה. אורי וההורים ידעו תמיד שהם יותר חשובים לי מהסרט, וזה בנה בהם ביטחון.

אני מרגיש שאחד הצדדים החזקים של הסרט טמון באמת באמביוולנטיות שלו. בזה שהוא לא רק ביקורתי, אלא מביט באופן מורכב על סיטואציה שבקלות ניתן לראות אותה כנלעגת, או לחלופין כקדושה – תלוי בפרספקטיבה הפוליטית של המתבונן.

לסרט יש נימה פוליטית מובהקת, אבל התעקשתי להשמיט מהגרסה הסופית דברים שיראו נלעגים מדי. כבר מההתחלה שהמבט לא יהיה שטחי. בכל זאת, הרבה אנשים באו עם כוונה טובה כדי לשמח חיילים פצועים, הכינו עוגיות, שרו שירים ונסעו לבית החולים תחת אזעקות. אפילו הסלבס שהגיעו ושהיו חלק מהסיטואציה האבסורדית הזו בסך הכל רצו באמת לנחם. גם אם יש מערכת שבסוף עושה בהם שימוש ציני, זה לא אומר שהאנשים עצמם הם ציניים. זו סיטואציה מורכבת שיש בה גם משהו מרגש.

ספרי קצת על ההפקה עצמה – היה לסרט צוות צילום, או שרק את היית מאחורי המצלמה?

לאורך תקופת הצילומים חשבתי להביא צלם, אבל בסופו של דבר הרגשתי שזה לא יתאים. למרות שהיו המון אנשים בחדר כל הזמן, הייתה אינטימיות מסוימת בתיעוד הזה שהייתה נפגמת אם היה מגיע צוות צילום שהוא לא חלק מהמשפחה. משהו בזה שאני זו שמצלמת הרגיש לי נכון – למרות שאני ממש לא תופסת מעצמי צלמת, וזה היה אתגר גדול מאוד.

תוכלי לספר גם על תהליך העריכה?

לקח לי הרבה זמן להגיע אל החומרים ולהתחיל לערוך אותם, ולקח המון זמן גם לפצח אותם. אחרי שפגשתי הרבה מאוד עורכים, הגעתי אל עידו חן, שהיה האדם שראה את החומרים והאמין שאפשר ליצור את הסרט הזה כמו שרציתי: בלי וויס אובר ובלי ראיונות. הוא הראשון שאמר ״יש פה הכל – וזה אפשרי״. בנוסף, הוא גם שירת בעצמו בנח״ל, כך שהחוויות מעזה לא היו זרות לו כשהוא פגש בהן שוב בחומר המצולם. בעיקר, יחד עם עידו חיפשנו את האיזון, את האמביוולנטיות של הסיטואציות, את המורכבות שלהן.

שקלת באמת להשתמש בווייס אובר בסרט?

הרבה אמרו לי שכדאי, וגם עשיתי בשלב מוקדם טריילר עם ווייס אובר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא עובד. הרגשתי שזה משטיח את הדימוי ולוקח את הסרט למקומות דידקטיים, עושה אותו פחות עדין. רציתי שהסרט יכנס מתחת לעור ולא יתן אגרוף לפנים. הפרקטיקה הקולנועית שמצאנו בחדר העריכה היא לדוג את הריאקשנים של המצולמים לסיטואציה שמולם, ולהפוך את השתיקות שלהם לאמירות של הסרט.

כמו למשל בסצנה המדהימה עם השיר ״שיר לשלום״, שבה ההורים שלך מסתכלים על האירוע המומים, ולאחר מכן דומעים בהתרגשות כי לא ניתן להישאר אדישים לזה.

כן. אני גם חושבת שהשתיקות מאפשרות לצופים יותר מקום לפרשנות על הסיטואציה.

 

בתחילת הסרט נראים חומרים מקוריים מתוך האירוע בו אורי נפצע. אלו דימויים מטלטלים וקשים לצפייה, שיוצרים אצל הצופה רושם שהסרט שונה לגמרי ממה שהוא בפועל. התחבולה המכוונת הזו היא בחירה אמנותית אמיצה ומשמעותית בעיניי. איך הגעת אל החומרים האלה ואיך החלטת עם העורך שהם יופיעו בפתיחת הסרט?

כבר בימים הראשונים בבית החולים הבנתי שיש תיעוד מהרגע שבו אורי נפצע, ושהחומרים האלה בכלל לא שייכים לצה"ל אלא לחייל שצילם אותם. העברנו את החומרים דרך הצנזורה הצבאית, כמובן, אבל את האישור להשתמש בהם בסרט קיבלתי ישירות מהצלם שהסכים להפקיד אותם בידי.

לדעתי, גם אם הסגנון של הפתיחה חריג ביחס לשאר הסרט, היא מהווה חלק מהותי מהדיסוננס במרכזו – שאורי והחברים שלו יודעים מה זה להיות במלחמה, לעומת המבקרים בבית החולים, וגם הצופים, שרובם לא שירתו כחיילים קרביים בעזה. אפילו בחדשות לא רואים באמת מה קורה בתוך שדה הלחימה.

בחדר העריכה הייתה התלבטות איפה למקם את הסצנה, והאם לפתוח איתה את הסרט או דווקא לסיים. אני חושבת שהמיקום שלה בהתחלה מעביר משהו פחות דידקטי, וגם מחבר את הצופה לתהליך הרגשי שאנחנו, המשפחה, עברנו – מהסיוט של הרגעים הראשונים, כשרק שמענו שמשהו קרה, דרך תקופת השיקום בבית החולים. הפחד והטירוף שבפתיחה נשארים עם הצופה, והוא לוקח אותם לשאר הסרט, קצת כמו שאורי לוקח איתו את האירוע הזה.

מהן ההשראות הקולנועיות שליוו אותך בזמן הצילום והעריכה?

כשהקרנתי גרסאות עריכה של הסרט לכל מיני אנשים, חלק מהם רצו שאכניס יותר את עצמי אליו, או שאמחק את עצמי לגמרי כדי להיות ממש ״זבוב על הקיר״. בסופו של דבר בחרתי בדרך האמצע. למרות זאת, אחד הרפרנסים הקולנועיים שחשבתי עליהם במהלך העשייה הוא דווקא "המלקטים והמלקטות" של אנייס ורדה – סרט שכל כולו נוכחות של היוצרת. מבחינתי זה סרט שהיה חלוצי במובנים של שימוש במצלמת וידאו קטנה, ובהפיכת הפרקטיקה התיעודית הלא מהוקצעת, וצילום ״ביתי", לסגנון שהוא בעל משקל אמנותי. בנוסף, הקולנוע של ורדה הוא מאוד הומניסטי וגם כשהוא מבטא ביקורת חברתית, המבט על הדמויות הוא תמיד חומל ואנושי. אלו הדברים שאני לקחתי מהקולנוע שלה, שהוא מעורר השראה בעיניי.

על מה את עובדת היום – כבר התחלת לחשוב על הפרויקט הבא?

האמת היא שאני מתכוונת לחזור קצת לבימוי קולנוע עלילתי, ועובדת על סרט קצר. ברוב תקופת הלימודים שלי התעסקתי בבימוי עלילתי, ולמרות שתמיד הייתה לי אהבה לקולנוע דוקומנטרי, הדבר האחרון שחשבתי זה שאביים סרט כזה על המשפחה שלי. זה הדבר הכי רחוק מהאופי שלי שהיה ניתן להעלות על הדעת. בכל אופן, העשייה של "תמונת ניצחון" לימדה אותי המון דווקא על טכניקות של בימוי קולנוע עלילתי, ובחדר העריכה לפעמים הרגשנו שאנחנו עובדים עם חומרים מבוימים שאת הסיפור שלהם ניתן לספר בהמון דרכים ומהמון זוויות – צריך רק לבחור.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email