אמריקן אוטופיה דיוויד ביירן

סיבה להיות מאושרים: דיוויד ביירן וספייק לי שומרים על ההנאה שבהופעה החיה

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

אפשר לומר שניגשתי אל "אמריקן אוטופיה", סרט ההופעה החדש של סולן "טוקינג הדס" המיתולוגית דיוויד ביירן, עם ציפיות רבות אבל גם חששות ותהיות. גילוי נאות תחילה: "טוקינג הדס" היא הלהקה האהובה עליי; הסרט "הפסיקו להיות הגיוניים" (Stop Making Sense) שתיעד את הלהקה בהופעה הוא סרט ההופעה החיה המושלם בעיניי; וחשוב מכל, התמזל מזלי ללכת לאחת ההופעות של "אמריקן אוטופיה", שהעלאתו בברודווי תועדה בסרט החדש בבימויו של ספייק לי.

ההופעה עצמה נותרה מרהיבה ומבריקה כמו בגרסה החיה. ביירן ו־11 הנגנים שלו, תכננו מראש כוריאוגרפיה מדויקת לכל שיר. להבדיל מהופעה רגילה, בה לכל נגן יש את הנקודה שלו על הבמה ועלייה הוא נותר סטטי פחות או יותר, כאן הכלים חולקו בצורה אחרת. את התופים חילקו כך שמספר נגנים מחזיקים סוגי תוף שונים, מה שמאפשר לכלל הנגנים לרקוד ולזוז בחלל הבמה. כבר מראשיתה של להקת "טוקינג הדס" (שהתפרקה בשנת 1991), ניסיונותיו של ביירן היו ליצור תחושת אחווה ומשפחתיות בהופעות. זה היה המרכיב הרגשי העיקרי ב"הפסיקו להיות הגיוניים" שביים ג'ונתן דמי המנוח. זוהי אותה התחושה אותה מנסה להעביר ביירן בהופעה החדשה, מהחלל המשותף והקרבה בין כל הנגנים ועד התלבושת האחידה של כולם. בדרכו התמימה והכמעט ילדותית, ביירן הצליח ליצור מופע מהנה מאוד (לא סתם האלבום הוא חלק מהפרויקט הנרחב יותר "סיבות להיות מאושר", "Reasons to Be Cheerful").

אלא שהפעם יש להופעה מרכיב אקטואלי מהותי ביחס לעידן טראמפ והיחס השלילי כלפי מהגרים, מרכיש שבולט בהגיגיו השנונים והאופטימיים של ביירן על אוטופיה אמריקאית בארצות הבית ובעולם בכלל. למשל בשיר "Everybody's Coming to My House", ניכר כי הוא מתנגד לקולות השמרניים שנשמעים בארצות הברית ומאמין בחשיבות מעמדם של המהגרים בתרבות האמריקאית. את אהבתו למוזיקת עולם והשפעתה הניכרת עליו ניתן לזהות במספר אלבומים בקריירה שלו (למשל במקצבים אפריקאיים ב־"Remain in Light" של "טוקינג הדס" ועד למוזיקה לטינית באלבום הסולו שלו, "Rei Momo"). היבט חשוב זה מקבל משמעות בהופעה – חצי מהנגנים אינם אזרחים אמריקאיים.

 

אמריקן אוטופיה דיוויד ביירן
אחווה ומשפתחיות במופע מהנה במיוחד.

 

אז מה לגבי הסרט? אחת הסיבות ש"הפסיקו להיות הגיוניים" נחשב בעיניי סרט ההופעה הטוב ביותר היא שדמי, ביחד עם חברי הלהקה, מצאו דרך לגרום לצילוםלא להרגיש כמו תיעוד חיוור של הופעה, אלא חוויה שנוצרה במיוחד עבור הקולנוע והיא במקרה גם הופעה חיה עם קהל. דמי בחר להתמקד רק בחברי הלהקה, בלי ראיונות מאחורי הקלעים או צילומים של הקהל. באמצעות בחירה נכונה של זוויות צילום ועריכה מופלאה הוא העצים קולנועית את תחושת ההנאה והאחווה שהייתה במופע החי. כבר מהרגעים הראשונים של "אמריקן אוטופיה", ניכר שספייק לי אינו עומד באתגר.

בניגוד לדמי, התעוזה והראוותנות המוערכות של לי בסרטיו העלילתיים לא מתרגמת בהצלחה לסרט הופעה שדורש מינימליסטיות ועידון. למעט קטע אחד, בחירותיו של לי מבחינת מיקום המצלמה ועבודת העריכה הוציאו אותי מהסרט במקום להעצים את החוויה החיה. קאטים עריכתיים אכזריים שוברים את מרחב הבמה ואת רצף הכוריאוגרפיה המורכב עליו עמלו ביירן וחבריו. במשך רוב הסרט תהיתי מדוע ביירן בחר דווקא בלי למלאכת הבימוי, ושאלה זו נענתה לקראת סוף ההופעה. כשביירן בחר פותח בגרסת כיסוי לשיר הפוליטי "Hell You Talmbout" של ג'אנל מונה, המנציח מספר רב של אפריקאים-אמריקאיים שנהרגו על ידי כוחות המשטרה ומקרי גזענות אחרים. ברגע זה הסרט עובר מקטעי ההופעה לתמונות של ההרוגים המוזכרים בשיר, כשלצד כל תמונה עומדים בני המשפחה של ההרוגים. הרגע הכואב הזה הינו הרגע היחידי בו לי מביא לידי ביטוי את הזעם הקולנועי שלו לכדי ביטוי מוצלח בסרט.

למרות זאת, אהבתי לשיריו של ביירן ולהופעה הנפלאה הצליחו להסיח את דעתי רוב הזמן מהבעיות הקולנועיות של הסרט, וסביר שהצופים בסרט ייסחפו בהנאה הרצופה אותה מעניקים ביירן ונגניו לקהל. הרי בסופו של דבר, גם בעיני עלו דמעות ומפי נשמעו מילות השירים בקולי קולות, וזה מה שחשוב.

 

אמריקן אוטופיה דיוויד ביירן

 

 

 

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email