״אסטרואיד סיטי״: ווס אנדרסון משחק עם הזמן ועם החלל

כמו בכל סרט חדש של ווס אנדרסון כך גם הפעם התעוררה בי ציפייה לסרט מושלם, מתוך איזו אידאליזציה של העבר הקולנועי של מי שאכן ביים יצירות מופת כמו "משפחת טננבאום" ו"מר שועל המהולל". את הסרטים הטובים פחות – "רכבת לדארג'ילינג", למשל – אני לרוב שוכח, ונראה לי שאני לא היחיד. לכן, אולי זה לא מפתיע שאידאליזציה דומה של העבר עומדת בליבו של ״אסטרואיד סיטי״, הסרט החדש שהגיע בסוף השבוע לאקרנים. מבחינת תסריט, הסרט מביא את הסגנון המזוהה עם ווס אנדרסון לשיאים חדשים, שקשורים בתפיסת זמן מיוחדת וסבוכה. אנסה להציג נושא זה כאן – ולעשות את זה עם ספוילרים קלים בלבד.

"אסטרואיד סיטי" לא סתם קורה בעבר – הוא מתרחש בנקודה קונקרטית להחריד. העלילה עצמה מתרחשת בשני צירי זמן שונים, כסיפור בתוך סיפור, כמו בכמה סרטים אחרים של ווס אנדרסון. בעלילה המרכזית, השנה היא 1955, והמיקום הוא עמוק־עמוק בלב המדבר האמריקאי, עם להקת קאנטרי, חולות אדומים־כתומים וקאובוי (שמגולם על ידי ג'ארביס קוקר, הסולן האגדי של להקת פאלפ). גם סיפור המסגרת של הסרט, שהוא למעשה תכנית על מחזה, מתרחש באותה תקופה, עם קלישאות שפשוט נגזרו מסרטי הדרמה של שנות החמישים – כמו מכונת הכתיבה, הוויסקי והבקתה מחוץ לעיר. אבל העבר שנגלה בסרט הוא לא סתם קלישאתי: באמת, הוא טוב מכדי להיות אמיתי.

הממד ההיסטורי בשתי העלילות הוא לגמרי מלאכותי. זה מתבטא, למשל, בייצוג המיעוטים, שנראה כמעט כמו פרודיה על הפוליטיקלי־קורקט של העידן הנוכחי – אבל ממש לא מתאים לדרום העמוק והגזעני של ארצות הברית באותן שנים, בו פשוט לא התייחסו ככה לשחורים, סינים או הודים. גם היחס לנשים בסרט מטורף – הן מדעניות חזקות ועצמאיות – ואפילו נשיקה בין שני גברים מבליחה בסרט כעניין די קליל, למרות שהומוסקסואליות ממש לא הייתה נושא קליל בשנות החמישים. וכמובן, האידאליזציה של העבר בולטת במיוחד באסתטיקה: כל הקטעים בדרום ארצות הברית מצולמים בצבעי פסטל כה שמשיים, כה צבעוניים וכה יפים – אפילו בסטנדרטים ווס אנדרסוניים. אם הייתי רואה את הסרט בבית ולא בבית הקולנוע, בטח הייתי בודק פעמיים שלא נדפקה לי הבהירות במסך.

כמובן שווס אנדרסון יותר מתוחכם מזה, כי ההתרפקות שלו על העבר היא למעשה התרפקות על העתיד. הסרט שייך לסגנון בשם רטרו־פוטוריזם: ייצוג נוסטלגי של איך שחשבו פעם על העתיד. כן כן, היו שנים, לפני ״סיפורה של שפחה״ או ״מראה שחורה״, שאנשים היו ממש אופטימיים ביחס לגורל האנושות. הם כתבו ספרים על איך נטוס בחלליות בין כוכבים, ועשו סרטים שדמיינו איך בתחילת שנות האלפיים ילדים יסעו על סקייטבורדים מעופפים (״בחזרה לעתיד״).