קולנוע שותק ורועם: איך פתאום התחלתי לאהוב סרטים אילמים?

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לפני מאה שנה הסתובב בברית-המועצות במאי משוגע אחד, שכל-כך אהב קולנוע עד שהוא שינה בשבילו את השם. הוא נולד עם איזה שם ביידיש, אבל זרק את היהדות והמסורת לטובת הקומוניזם והקדמה, וקרא לעצמו דז'יגה ורטוב: "כיסוי מסתובב" באוקראינית (בערך), כינוי שהתייחס לסלילי מצלמות הקולנוע הישנות. נוסף לסרטים המעולים שהוא ביים, הוא גם היה חלוץ הקולנוע הדוקומנטרי, קולנוע האוונגארד ויומני הקולנוע, והיה גם תיאורטיקן. סרטו הידוע ביותר, יצירת המופת "האיש עם מצלמת הקולנוע" (1929), נפתח בהצהרת הכוונות הבאה:

"אזהרה לצופים: סרט זה הוא ניסוי בדברור הקולנועי של אירועים אמיתיים ללא עזרתן של כתוביות, ללא עזרתו של סיפור, ללא עזרתו של תיאטרון. יצירה נסיונית זו חותרת ליצור שפה בין-לאומית אמיתית של קולנוע, המתבססת על הפרדתו האבסולוטית משפת התיאטרון והספרות".

ובאמת, מאותה נקודה והלאה, הסרט, שמתעד את החיים העירוניים בברית-המועצות המתפתחת, לא כולל אף מילה כתובה. זאת בניגוד לכל הסרטים האילמים מאותה תקופה, שכללו מסכי כתוביות שעזרו להבנת העלילה.

דוגמה לכותרת מסרט אילם

הפסקה הזו הייתה עבורי סמל למה שקולנוע אילם מייצג: ניסיון מרשים מאוד, יומרני, לא לגמרי מובן ולא תקשורתי בעליל. כן, אני כמובן לא אודה בכך בקול רם, אבל עד לא מזמן גם אני חשבתי שראינוע הוא עניין די משמים. שתי הקרנות שהלכתי אליהן לאחרונה שינו לגמרי את התמונה, ופתחו עבורי צוהר להבנה אחרת לגמרי של הפורמט, שהזמינה סדרת מחשבות סביב החוויה הקולנועית והמשנה של ורטוב.

אתחיל דווקא מההקרנה השנייה. למדתי הקיץ בקורס יידיש, במסגרתו הוזמנו לכל מיני פעילויות תרבותיות בשפה – כמו מקהלה ביידיש, סדנת בישול של מאכלים אשכנזיים מפוקפקים וצפייה בסרט אילם. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בבדיחה טובה – איך סרט אילם יכול ללמד אותי יידיש? – אבל בהן צדקי, אני נשבע שטעיתי. הסרט הסובייטי "לאכן דורך טרערן" (צחוק מבעד לדמעות, 1928), על עיירה יהודית ברוסיה שלפני המהפכה, לא כולל מילה. ובכל זאת, ברור לגמרי כשצופים בו אילו סצנות הן "אילמות ביידיש" – דוגמת הריב המשפחתי בין האב לבתו – ואילו סצנות הן "אילמות ברוסית" – כמו הדיאלוג בין קצין הצבא לחייט היהודי, למשל.

את כל הסרטים האילמים שראיתי עד כה ראיתי משום שהם זכורים בתור יצירות מופת. "צחוק מבעד לדמעות" הוא כנראה הסרט האילם הסתמי הראשון שראיתי: חוץ מעניין היידיש, אין באמת סיבה לצפות בו. אבל דווקא הצפייה בסרט השמרני הזה, בליווי יפהפה של פסנתר, הייתה חוויה מטלטלת.

הצפייה ב"סרט אילם דו-לשוני" הפילה לי אסימון. לכל שפה בקולנוע האילם יש תנועות משלה, הבעות פנים משלה ואווירה משלה – שמוכיחות שהקולנוע האילם הוא פחות אוניברסלי, והרבה יותר ספציפי, ממה שחשבתי. סוף-סוף הבנתי את החתרניות שבפרויקט הקולנועי שדז'יגה ורטוב ניסה לפתח: קולנוע אילם באמת. פתאום תפסתי את הגאוניות והמופרכות של הקולנוע המהפכני בשנות החופש והפריחה בברית-המועצות, השנים שלפני סטלין הנורא, ואת הכוח הגדול של שפה בקולנוע, גם כשרק שותקים אותה.

אבל בשורה התחתונה, החזון של ורטוב נכשל: רוב הקולנוע מבוסס היום על מילים, עלילה ומשחק, "שפת התיאטרון והספרות", במילות הפסקה שלו. נשארו המון שרידים והשפעות שלו, למשל בצילומי חדשות ובזרמים מסוימים בעשייה דוקומנטרית, אבל אין היום סרטים שהם פנטומימה בלי עלילה כמו הסרטים של ורטוב עצמו, סרטים אילמים שכביכול רק מתבוננים באירועים. כל זה מנותח עד לזרא, אבל מרוב עיסוק באיסורים שורטוב השית על עצמו, מעולם לא חשבתי על מה שכן נשאר בסרטיו. הקרנה אחרת, בקינו בבילון (Kino Babylon) שבברלין, גרמה לי להבין הכל אחרת.

הקרנת הסרט "מטרופוליס" עם תזמורת חיה, בקולנוע בבילון בברלין

קינו בבילון הוא הקולנוע היחידי בעולם שיש לו תזמורת קבועה. כ-20 נגנים, תלוי בסרט ובפסקול, יושבים שם כל שבוע ומנגנים לרקע הסרטים האילמים המוקרנים. האולם עצמו ישן-נושן, גדול אך לא עצום, מכובד אך לא מפואר. יש כרטיסנים, בירות ומכונת פופקורן, והדבר הכי מופרך במקום הזה הוא הצ'יל שבה הוא מקרין סרטים, ממש כמו בשנות העשרים של המאה שעברה. בישראל, כל הקרנה מתוזמרת היא חגיגית ומהודרת. טיפת חגיגיות אין בקינו בבילון, פשוט אנשים שעושים את העבודה שלהם. וזה בדיוק כל העניין. בקוּליות, בלי כל הטקס, אפשר באמת להבין איך צפו פעם בסרטים אילמים, ואיך הבמאים דמיינו את חוויית הצפייה כשהם יצרו את סרטיהם. ותאמינו לי, זה מרגש נורא.

הלכתי לשם לראות את "מטרופוליס" (1927), אולי הסרט האילם המפורסם ביותר אי-פעם, יצירת מדע-בדיוני מפוארת על התקוממות משיחית של פועלים שחיים מתחת לעיר פאר. לשמחתי זו הייתה הפעם השלישית שראיתי אותו, כך שבמקום להתמקד בתוכן יכולתי להתמקד בהתרחשות. כל-כך הרבה דברים התפספסו כשראיתי את הסרט לבד במחשב, או בהקרנה מחתרתית עם איזה מוזיקאי אלטרנטיבי. לדוגמא, הסצנה בסרט שבה הווילונות הענקיים נפתחים נראית אחרת לגמרי כשהסרט מוצג בין שני הווילונות הענקיים של האולם. הסצנה שבה שלד מנגן בעצם דמוית-חליל עוצמתית פי עשרה כשיש נגן חליל ממש בקדמת הבמה, ואפשר לא רק לשמוע אותו, אלא גם לחוש איך כל האולם משחק במבטים, איך כל הצופים עוברים, בחווית תלת-מימד שכזו, בין השלד במסך השטוח לנגן שיושב לידו.

מתוך "מטרופוליס"

דז'יגה ורטוב אולי התנתק מהתיאטרון והספרות – אבל על המוזיקה הוא לא ויתר. גם בסרטיו הייתה תזמורת. ואחרי שהבנתי איך נצפה קולנוע אילם בזמן אמת, זה בכלל לא מפתיע. הקולנוע האילם היה הרבה יותר מהקרנה: הוא היה חוויה שלמה. התזמורת הייתה יקרה, אז כל האולמות היו גדולים וצפופים. האולמות היו גדולים וצפופים, אז אפשר היה להרעיש במעברים. היו מאכלים, ומשקאות, והבמאים כתבו סצנות שהתכתבו עם התזמורת, ועם האולם, ועם ציפיות הקהל מהאולם. יסלחו לי כמה הוגים ביקורתיים, אבל הקולנוע האילם לא היה סתם שחזור של מעשה אמנות מצולם ומשועתק שמוקרן שוב ושוב, כמו צפייה בצילומים מודפסים במוזיאון. הקולנוע היה מאורע קולקטיבי, עממי, שנחווה באופן חד-פעמי יחד עם מאות אנשים, בדומה – ויסלח לי עכשיו ורטוב – לאיזו הפקת תיאטרון מטורפת.

מפתה לשאול כיצד השתנתה השפה הקולנועית היום, עם יצירת סרטים שמותאמים לנטפליקס ולסטרימינג. לא רק שאין תזמורת, הבמאים של היום יודעים שחלק מהצופים יעשו להם פאוז כשהם ירצו להשתין, ואפילו – חס ושלום – שחלק יראו את הסרט על מסך הסמארטפון כשהם באוטובוס. והכי חשוב, הם יודעים שכמעט כולם יראו אותו לבד. אני נהניתי בטירוף מ"מטרופוליס", אבל בסוף ההקרנה, קיבלתי החלטה: נשבעתי לעצמי שיותר שלעולם לא אראה יותר סרטים אילמים בלפטופ. לא פלא שזה משעמם נורא – לראות סרט אילם בלי תזמורת ואולם זה כמו לראות סרט מודרני על מיוט.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email