"Backrooms" החל כתופעת רשת שהתגלגלה מתמונה בודדת ברשת, לסדרת יוטיוב שזכתה למעמד קאלט – וכעת הופכת לסרט אימה מעורר סקרנות מבית ההפקות A24 הטרנדי.
קיין פרסונס, יצר את הסדרה בגיל 16 בלבד – ומלאכת בימוי הסרט הוטלה בידיו כשנתיים לאחר מכן. את התמונה המקורית שנתנה לו את ההשראה, הוא מצא כאמור, בשיטוטים בפורומים ברשת. זה דימוי של "חדר אחורי" בבניין תאגידי, כמעט ריק לחלוטין. החדר, מעין "מרחב ביניים" שכזה – ההומוגניות העיצובית והריקנות שלו יוצרים תחושה עוכרת שלווה.
22 הסרטונים שיצר בסדרה המקורית נעו בין הרחבת המיתולוגיה של העולם שנבנה מאותו דימוי בודד (דרך סרטוני הדרכה של חברה בדיונית שהגה, Async) לבין סרטוני פאונד-פוטג' של אנשים שנקלעו למרחב הבלתי נגמר של אותם חדרים אחוריים.
ליצירת הסרטונים, פרסונס השתמש בתוכנת בלנדר, שאיתה יוצרים סרטי אנימציה ומשחקי מחשב. מגבלות התוכנה הובילו לכמה מהמאפיינים הסגנוניים העיקריים של הסרטונים: מיקום הסדרה בשנות ה-90, שימוש בסגנון הפאונד-פוטג', ובאסתטיקת קלטות VCR. פרסונס גם נמנע מהתמקדות בדמויות אנושיות, תוך מתן דגש על החוויה ה"מוחשית" והא-לוגית שיוצר השיטוט במרחב.
אותו מרחב מתאפיין באסתטיקה של משרדים שננטשו, בהם חדרים המובילים לעוד חדרים ריקים. כך למשל, הם אינם רחוקים מהעיצוב המשרדי של הסדרה "ניתוק" – חללים פוסט-קפיטליסטיים בהם הכל הפך לזהה באחידותו הבנאלית.
באחד הסרטונים, מוצגת התוכנית של חברת Async להפוך את המרחב הבלתי נגמר למרחב אחסון זול עבור הייצור הבלתי פוסק של העולם הקפיטליסטי. בהתאם, אפשר לראות במרחב תמונת מראה של עולם צריכה בלתי פוסק דרך הריקנות עוכרת השלווה שלו, ושל המפלצות הרודפות את מסדרונותיו. לצד כך ניתן להוסיף את אסתטיקת ה-VHS, המדמה את עידן הקדם-סמארטפונים והרשתות החברתיות, לפני שהקפיטליזם נהפך סופית למציאות השגורה בעולם. חוסר היכולת שלנו למפות את עצמנו בתוך המרחב הזה הוא ההיבט המאיים יותר מכל.
"Backrooms", כמו יצירות אחרות, משתמש במאפיינים אנכרוניסטיים כדי ליצור חוויות ותחושות של זיכרון רחוק או שיבוש בזמן. זאת בניגוד למאפייני התרבות הקפיטליסטית העכשווית שהתמכרה לאסתטיקה נוסטלגית כהתרפקות על העבר.
אחרי ההצלחה הכבירה של הסרטונים ביוטיוב (כ-78 מיליון צפיות) ובאותם פורומים אינטרנטיים בהם נוצר, קנו A24 את הזכויות של הסדרה של פרסונס, והשאירו, כאמור, את המושכות בידיים שלו. הוא היה בן 20 בתחילת הצילומים, ולא ממש הפיק סרטים לפני כן, לפחות לא במובן הקונבנציונלי של המילה. לפרסונס הוצמד התסריטאי וויל סודיק (שזהו סרטו הקולנועי הראשון לאחר מספר קרדיטים בסדרות כמו "הומלנד" ו"ווסטוורלד"). בסרט מככבים צ'יווטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות") והכוכבת הדנית העולה רנאטה ריינסב ("האדם הגרוע בעולם" ו"ערך סנטימנטלי"). השאלה העיקרית שנשאלה, האם פרסונס, והקונספט של הבאקרומס, יצלחו את המעבר מסרטונים קצרים ליצירה קולנועית מלאה?
התשובה היא כן ולא. פרסונס, והצוות שעבד איתו, הצליחו לשמר היטב את המסתורין של מרחב הבאקרומס גם במעברו למציאות. גם ההיבטים הסגנוניים של הסרטונים הועתקו לסרט – חברת Async, התקופתיות של תחילת הניינטיז, והשימוש (החלקי) בפאונד-פוטג' ואסתטיקת VHS. הבעיה היא שפרסונס וסודיק ראו בצורך לעבור לסרט עלילתי ארוך ושחקנים מקצועיים את הדחף ליצור ניואנסים פסיכולוגיים וקווים עלילתיים שפוגעים באימה הפשוטה, אך האפקטיבית, שעבדה כל כך בסרטונים המקוריים.
הגילוי האיטי של הבאקרומס מקנה לסרט איכויות אימה מעולות, שמסתכמות בסיקוונס פאונד-פוטג' בו קלארק ושני עוזריו יורדים לחקור לעומק את החדרים השונים. הבעיות מתגלות דווקא לקראת חלקו האחרון של הסרט, בו ניתנות תשובות והסברים פסיכולוגיים לא מספקים, ואפילו מגוחכים, לדמויות שנקלעות לחדרים האחוריים.
אחד ההיבטים המפחידים בסרטי אימה הוא דווקא היעדר ההסברים – הציפורים, הניצוץ נעשים למפחידים ומאיימים יותר דווקא בשל חוסר היכולת שלנו להבין את מקור האימה. זהו גם ההיבט שראוי להערכה בסרטונים המקוריים. דווקא הגילויים בסרט מעקרים אותו, הופכים אותו למוסבר על יתר המידה וגם סותרים ומבטלים את אותם מושגים שהדהדו בסרטונים המקוריים. גם המאפיינים הביקורתיים כלפי הקפיטליזם מתערערים. מה שנותר מהסנסציה הויראלית, הוא עוד סרט "אימה עילית" מפס הייצור של A24.
