״ברבי גורמת לנשים להרגיש רע בנוגע לעצמן; היא מציגה את כל מה שפסול בתרבות שלנו. הבובה הזו מחזירה את התנועה הפמיניסטית חמישים שנה אחורה, הורסת את הערך העצמי של ילדות ונערות והורסת את כדור הארץ בהאדרה של צרכנות חסרת רסן״. אלו הן רק חלק מהטענות המועלות במהלך הסרט ״ברבי״ כנגד המותג עצמו. אז מה יש לסרט להציע כדי לחדש את הבובה? האם בעולם פוסט פוסט פוסט… מודרניסטי, האם בשביל ״לנצח אותם״ צריך להצטרף אליהם? לא, ממש לא. צריך לומר זאת בברור – הסרט ״ברבי״ באמת מציג כל מה שפסול בתרבות שלנו, או לפחות בקולנוע ההוליוודי של העשורים האחרונים. החל מחוסר מקוריות ובנאליות סיפורית, סוף ידוע מראש, סטריאוטיפים מגדריים, ליהוק משעמם וכמובן, הגרוע מכל, עטיפה נוצצת של מודעות וביקורת עצמית. אשר ממש כמו הבובה עצמה, גם היא עשויה פלסטיק, והחלקים הקטנים בה עלולים לחנוק ילדים מתחת לגיל 6.
חייבים לומר, השיח המטא קולנועי של הסרט מתיש לרגעים וברגעים אחרים ממש מסוכן. המודעות של הסרט לעצמו יוצרת אשליה שאין צורך לבקר את הסרט, או את המסרים שלו, מכיוון שהסרט עושה זאת בעצמו ועל כן מודע לבעייתיות של אותם מסרים. מבולבלות? גם אנחנו. נראה שזה הפתרון הכי יעיל היום כנגד ביקורת: לאמץ את הביקורת על ההגמוניה ולא להתכחש לה או להתגונן, לאמץ את השיח הפוליטי שדורש שוויון לנשים, צרכנות מודעת וייצוג מגוון. כך אפשר באותה הנשימה להמשיך ולפעול בדיוק באותה צורה, בדיוק דרך אותו מנגנון צרכני היפר־קפיטליסטי שמחמם את הכוכב ומדכא את מי שבתחתית השרשרת, בדיוק באותם סטנדרטים של יופי וטיפוח. רק שהפעם יש גם ברבי אפרו־אמריקאית שהיא גם הנשיאה (איסה ריי) וברבי שמנה (שרון רוני) שאפילו אומרות כמה משפטים במהלך הסרט, אז יש בעצם ייצוג לכולן, לא?
כי זו בדיוק מטרתו העיקרית של הסרט: לחדש את המותג של ברבי כך שיתאים לאווירת הפוליטקלי־קורקט המתנהלת היום. אך אל תטעו, ״ברבי״ הוא סרט שנוצר ביוזמת חברת מאטל ועבור חברת מאטל, היצרנית של ברבי. המטרה הייתה ועודנה למכור עוד בובות ברבי – והיא אכן מצליחה. הסרט הוא לא יותר מפרסומת מאוד מאוד מתוקצבת ומתוחכמת למותג בעייתי בלשון המעטה, החל מהמסרים שלו, דרך ההיסטוריה שלו ועד לאופן הייצור של מוצריו. בכנות, הסיבה שבגללה בכלל כולנו מדברות וכותבות על ברבי היא לא בגלל הסרט עצמו, אלא בזכות הקמפיין האגרסיבי לשיווק הסרט, שכלל עשרות שיתופי פעולה עם מותגי אופנה, טיפוח ומה לא. נראה שהסרט עשה סיבוב ענק עוד לפני שהגיע למסך הגדול להגשים את ייעודו, אם זה הוא אכן ייעודו.
״ברבי״ מתחיל בהומאז' ל״2001: אודיסאה בחלל״ של סטנלי קובריק, מעשה מעט יומרני אבל מלא בהומור ומודעות עצמית. לאחר מכן מגיע מונטאז׳ כתוביות ססגוני שבו אנחנו רואים את ברבי (מרגו רובי) מתעוררת ומנהלת את שגרת יומה המושלם. בתחילת הסרט מוצג לנו עולם אירוני ודמיוני שבו נשים לא סובלות מאפליה או דיכוי, ולא אוחזות בכל האמונות או הסטריאוטיפים שאנחנו רגילות לזהות אצל נשים. להפך, נשים הן מי שמטיסות את המטוס, מגיעות לחלל או מנהלות את המדינה. אך כשברבי מגיעה לעולם האמיתי היא נתקלת בעולם פטריארכלי שנשלט כולו על ידי גברים, עולם שהוא אנטיתזה מוחלטת לברבילנד. ברבי מגיעה לחברת מאטל ופוגשת שם את המנכ"ל (ויל פרל) אשר מיד מנסה להכניס אותה לקופסה ולמשול בה. במהלך הסרט ברבי לומדת על הסתירות הפנימיות שיש במותג שלה, ובכך אולי בנשיות כולה. בסופו היא גם זוכה למפגש מרגש עם הרוח של רות הנדלר, הממציאה של ברבי. בעזרת המפגש הזה הסרט מטעין בנו את התחושה שהכוונות היו טהורות, והבובה עצמה נוצרה בידי נשים ולמען ילדות, משהו פשוט התבלבל בדרך. אך עכשיו ברבי יכולה לצאת לדרך חדשה, דרך פמיניסטית, שבה אף גבר לא מחליט איך היא צריכה להראות או כמה היא צריכה לשקול. הבעיה הייתה בגברים, לא בברבי, לא במנגנון הקפיטליסטי הדורסני, אלו היו הגברים כל הזמן הזה.
זה המקום לדבר על היחסים בין נשים וגברים בסרט. המחול המוצג בסרט בין הגברים לנשים הוא מחול הרסני, משחק סכום אפס, בו הזהויות היחידות הקיימות הם גבר או אישה ושום דבר באמצע. אולי הייצוג הבעייתי ביותר בסרט הוא של קן, העזר כנגדה של ברבי. את קן (ריאן גוסלינג) אנחנו פוגשות לראשונה בים, כאשר הוא מנסה להרשים את ברבי ונופל על הישבן. כאשר הוא מגיע לעולם האמיתי הוא מבין כי העולם שייך לגברים, והדבר קוסם לו. הוא מחליט להביא את בשורת הפטריארכיה לארץ הברביות ובזמן שברבי נלקחת חזרה לחברת מאטל, קן מבסס את שלטונו והופך את כל הברביות למלצריות אהבלות המנסות לרצות את כל הקנים באשר הם. כך אנחנו למדות על הרצון החבוי שקיים בכל גבר, לשלוט באישה. קן הופך מאידיוט גמור לגבר רעיל, ובכך מנציח את הסטריאוטיפ הגברי, כשהגבריות ריקה מתוכן ומלאה בקוביות בבטן, סוסים ואופנועים. קן חווה משבר אקזיסטנציאליסטי אשר אמור לשקף אולי איזשהו משבר שיש בגבריות פוסט מהפכת מי טו. בסופו הוא לומד שעליו להבין מי הוא באמת, ועוד כותרות כלליות וניו אייג'יות. הבעיה שלו נפתרת כלא הייתה והוא חוזר להיות ילד מגודל ומאושר.
אם להודות על האמת, הסרט ״ברבי״ לא מפעים מתוך עלילה מתוחכמת או דמויות אנושיות חד פעמיות; הדבר שמרשים בסרט הוא ההפקה הגרנדיוזית והיצירתיות בעיצוב עולמה של ברבי. הסרט עבר מאיימי שומר לאן האת׳ווי עד שהגיע לידיה של גרטה גרוויג, במאית סרטי אינדי כגון ״נשים קטנות״ ו״ליידי בירד״. סצנת הקולנוע האמריקאי העצמאי השתנתה מקצה לקצה מאז שנות ה־90 של קוונטין טרנטינו וסופיה קופולה ועד ימינו. אם בשנות ה־90 ותחילת המילניום הקולנוע המסחרי אימץ את הבמאים הצעירים ונתן להם פלטפורמה ותקציבי עתק על מנת לייצר את הסרטים שלהם, כיום הבמאיות והבמאים אשר זוכים להצלחה, מגויסים להוליווד לרוב על מנת לביים סרטי זיכיון, כגון סרטי מארוול ודי סי ומלחמת הכוכבים. גרטה נכנסה לפרויקט בכוונה לשנות את תדמיתה של ברבי; ואני שואלת – לא הגיע הזמן למשהו חדש? המדיום מוצף בניסיון לספר את הסיפור של אותם מותגים בעייתיים מן העבר, כמו פיטר פן, שלגיה וברבי, במודל 2023. מה עם סיפורים חדשים ומקוריים? דמויות שלא ראינו וחוויה קולנועית שלא משעתקת את עצמה מסרט לסרט?
״ברבי״ מציג מבט מורכב על הבובה השנויה במחלוקת ואפשר לראות כך גם את הסרט עצמו. מצד אחד במאית צעירה פורצת דרך ומנגד חברת צעצועים עם אג'נדות מאוד ברורות. מצד אחד ניסיון להציג את מערך הכוחות בצורה סאטירית ומנגד בובה אשר מיוצרת במפעלים נצלניים במדינות עולם שלישי, לרוב על ידי נשים. אבל השמנת מקולקלת והחתול מסריח, ואי אפשר באמת לעשות את הדבר ולחתור תחתיו. מצד אחד קצת יותר מסרט תדמית להצלת המותג של ברבי, מצד שני, באמת?
