ברבי סרט

הבובה שיש לה הכל: "ברבי" הוא מהסרטים החשובים של זמננו

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מה אפשר לאחל לבובה שיש לה הכל? סרטי קיץ תמיד נושאים עמם הבטחה ל״אירוע קולנועי״ גדול. לפעמים זה מתממש, לרוב פחות. אבל הסרט החדש מבוסס על מותג הבובות "ברבי" הוא באמת אירוע מתגלגל הנמשך כבר תקופה, שלא לומר עשור, ועבר בין מספר ידיים עד שהגיע לבמאית גרטה גרוויג. הסופ"ש, "ברבי" יצא למסכי הקולנוע, לצד לטוען נוסף לכתר "האירוע הגדול של הקיץ" – "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן. כמי שבמלוא הכנות מעולם לא חיבבה במיוחד את סרטיו של נולאן עד היום, מהרגע הראשון שהשיח סביב סופ"ש ״ברבנהיימר״ ניצת ברשתות – היה לי ברור באיזה סרט אצפה קודם. ספוילר: הוא מתחיל בב׳.

מעטים הסרטים שציפיתי להם לאורך כל כך הרבה זמן, ומהרגע שנודע לי שגרטה גרוויג תביים את "ברבי", נשמתי לרווחה. עם או בלי בן זוגה הבמאי נואה באומבך (אבל בעיקר עם) גרוויג הצליחה לברוא בשני סרטיה הקודמים, "ליידי בירד" ו-"נשים קטנות", עולמות קולנועיים סוחפים, עם דיאלוגים שנונים ובעיקר עם דמויות נשיות לא צפויות, מצחיקות ומרגשות. כלומר, ההפך מברבי – בובה בלונדינית שליטרלי עשויה מפלסטיק. הניגודיות של החיבור הזה הופכת את הסרט החדש להרבה יותר מעניין בעיניי, במיוחד כשמרגו רובי, אולי האישה שהכי עונה על אידאל היופי הפטריארכלי, מככבת בתפקיד הראשי.

בניגוד לסדרות סרטים אחרות המבוססות על צעצועים ("רובוטריקים", "ג׳י איי ג׳ו" ודומיהם), פה לא רק שלא מתעלמים מהעובדה שמדובר בצעצוע – משתמשים ברעיון הזה כמנוע עלילתי. בעולם של ברבי, בובתו של "קן" נבנתה בצלמה, וזה הלך הרוח הכללי: הברביות העפילו לכל עמדות המפתח ומנהלות את העולם, והקן-ים נמצאים שם רק כקישוט חסר דעת אך נוגע ללב. "אלן" אחד מיוחד (מייקל סרה בתפקיד הכי טוב שלו מאז "סקוט פילגרים") שנמצא איפשהו באמצע הסקאלה. בעולם של ברבי, הכל ורוד. ליטרלי. כבר נכתב לא מעט אודות המחסור העולמי בצבע הורוד שהפקת הסרט גרמה – וברבילנד היא אכן ארץ החלומות, עם רקעי אולפן מצויירים א-לה-הקוסם מארץ עוץ ובתי חלומות מצועצעים. כל יום הוא היום הכי טוב בברבילנד, והברביות מכלות את זמנן במשחקי כדורעף בחוף מלאכותי ומסיבות נוצצות עם כוריאוגרפיה מדוקדקת. 

barbie

יותר מכל, העולם של ברבי הוא עולם של אוטונומיה נשית. יש ברבי נשיאה אפרו אמריקאית (איסה ריי הנהדרת), יש ברבי כבדת משקל (שרון רוני שעושה את ההפך הגמור מהתפקיד שלה ביומן השומן), יש ברבי פיזיקאית (אמה מאקי שאכן נראית בדיוק כמו מרגו רובי) ועוד ועוד ועוד. כל אחת חיה את שגרת היום המהממת שלה. זו דווקא ה-ברבי, הברבי הסטריאוטיפית, שיום אחד מתחילה לחשוב על המוות ועל לפתח צלוליטיס, רחמנא ליצלן. במטרה להחזיר את חייה לסדרם, היא נעזרת בברבי המוזרה (קייט מקינון בתפקיד מושלם) שמספרת לה שסך חוויותיה הן פועל יוצא של מה שעובר על מי שמשחקת בה. מכאן, ברבי יוצאת מברבילנד לעולם האמיתי במסע להשבת העצמיות שלה. קן (ריאן גוסלינג) שבהתחלה סתם משתרך אחריה, מגלה שבעולם שלנו יחסי הכוחות הפוכים, וכל כך מתאהב בקונספט של הפטריארכיה שהוא מחליט לייבא אותו לברבילנד, בזמן שברבי פחות או יותר נחטפת ע״י חברת מאטל, היצרנית שלה.

הסרט גדוש במודעות עצמית – והוא לא שם כעלה תאנה, לשמחתי. המפגש של ברבי עם העולם הפטריארכלי מייצר הרבה רגעים קומיים מעולים אבל גם מעלה שאלות קיומיות לא קלות, ומציף אותן בקול רם. ביחס למה שהוא בסופו של דבר סרט לכל המשפחה, יש בו כמות דילמות אקזיסטנציאליסטיות שלא היו מביישות קורס מבוא לפילוסופיה, כמו משבר הערך העצמי של קן או הרצון של ברבי להבין למה היא מרגישה כמו שהיא מרגישה. המפגש של ברבי עם נשים אמיתיות משקף הרבה מורכבויות ביחסים בין נשים במציאות של ימינו, והמפגש של הנשים האמיתיות עם ברבילנד מזכיר להן שרצוי להשמיד את הפטריארכיה ויפה שעה אחת קודם.

איך שלא נהפוך את זה, ברבי היא תוצר פופ. גם הסרט לא חף ממניירות הוליוודיות מלוקקות, אבל בעיניי זו הסיבה שלשמה נתכנסנו וחלק מהקסם של הסרט. במקום להתעלם מהזיוף והשעבוד, גרוויג משתמשת במאפיינים האלו כדי להעמיק את הדמויות שלה. גם בעיצוב האמנותי, בעריכת הפסקול ובדיאלוגים – היא משתמשת במוכר, במצופה, ומאירה אותו מזווית אחרת – לא כטריק קולנועי או שיווקי, אלא כחלק מהמסע שהדמויות עוברות. הן כולן מתקיימות בתוך פרדיגמת פלסטיק נוצצת, ובמהלך הסרט נאלצות להביט בה באופן קצת שונה.

Barbie

בואו נדבר רגע על ריאן גוסלינג: הוא תמיד מושלם (בעיקר ב"לה לה לנד"), אבל וואלה, הפעם הוא הגזים. הוא מצחיק ומעורר סלידה ורחמים ושובה לב בבת אחת. גרוויג ידעה טוב מאוד מה היא עושה כשהיא ליהקה אותו, וזה משתלם במיוחד בסיקוונס ריקוד בניחוח ג׳ין קלי שכאילו נתפר למידותיו החסונות. בכלל, אחד הדברים הכי בולטים בסרט הזה זה אהבת הקולנוע שבו. זה לא בהכרח מה שהיינו מצפים מסרט על בובה, אבל זה מאוד מסתדר עם אווירת ההתרפקות הנוסטלגית שאופפת את ברבילנד. בריאיון שהעניקה לאתר לטרבוקסד, גרוויג ציינה 30 סרטים שהשפיעו עליה במהלך הכתיבה והעיצוב של הסרט, כשהעדכני ביותר שבהם הוא כמתבקש, "המופע של טרומן", אך היתר, רובם ככולם, הם סרטי אולפנים מהסיקסטיז עם אווירה חלומית ודגש גדול מאוד על המוזיקה. 

הפסקול של הסרט הזה הוא אירוע בפני עצמו. לא מעניין אותי בית דין, לעורך הסאונד של הסרט הזה מגיע את כל הפרסים השנה. אפשר להרגיש את הפרטים הקטנים בסאונד, שמדגישים את המלאכותיות של העולם של ברבי וזולגים לעולם האמיתי (וחוזר חלילה). גם השירים שמושמעים במהלך "ברבי" נתפרו למידותיו: אם זה השיר של ליזו שפותח את הסרט או מסחטת הדמעות של בילי אייליש שבסיום. מארק רונסון שאצר את השירים, יחד עם גרטה גרוויג, עשו הרכיבו עולם מוזיקלי הולם לברבי דגם 2023, כשבראשו להיט הטיקטוק התורן שמסמפל את ״ברבי גירל״ האגדי של להקת אקווה.

לשמחתי, מבעד לכל הרעש והצלצולים (כבודם במקומם מונח), זה עדיין סרט של גרטה גרוויג. כזה שיש בו דמויות נשיות מורכבות וברות הזדהות, שלא מנסה לחנך או להיות דידקטי ובעיקר בא להזכיר לך שזה בסדר להרגיש לא בסדר, במיוחד מול אמא שלך שיצרה אותך ורק רוצה שיהיה לך טוב. זה סרט עם נקודת מבט ייחודית מאוד על פערי הכוחות בין גברים ונשים, וגם כשהוא לא בדיוק מצליח לגשר על הפערים ולהשמיד את הפטריארכיה, זה עדיין חתיכת הישג לטעמי. יש אינספור סרטים על גברים שמתוסבכים עם הגבריות שלהם ועם המקום שלהם בעולם ומבטאים את זה בנקיטת צעדים שמשנים סדרי עולם (כן אני מדברת על "אופנהיימר" אבל זה נכון בערך לכל סרט אי פעם), אבל אין ממש סרטים שעושים את זה מנקודת מבט נשית, שמצליחים גם להעביר את המורכבות של המצב האנושי והנשי בפרט, וגם להיות ממש מהנים. "ברבי" עושה את זה בקלות.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email