"באטמן" אפל, מלנכולי ומסוגנן מאי פעם: ביקורת סרט

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הסיפור של באטמן מוכר: לבוש בחליפת עטלף, המיליארדר היתום ברוס ווין הוא למעשה פורע חוק המאיים על הפושעים במושחתת שבערים, גות'האם. לאורך השנים, הגיבור האייקוני רשם על שמו כמה מאבני הדרך של סרטי גיבורי העל. "באטמן" (1989) של טים ברטון היה מהאבות המייסדים של הז'אנר, ומאז טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן התארים "ריאליסטי" ו"מציאותי" דבקו עד לאחרונה כמעט בכל סרט גיבורי על שלא השתייך למותג המתחרה של מארוול. "באטמן" (2022) מגיע כדי להמציא את איש העטלף מחדש – קודר יותר, מלנכולי יותר, מפחיד יותר ומסוגנן יותר. לשם כך, הבמאי והתסריטאי מאט ריבס ("קלוברפילד" מ־2006, וסרטי כוכב הקופים) הוציא מהבוידעם את התואר הותיק של באטמן כבלש הכי טוב בעולם, וניגש ליצור סרט בלשי נאו־נוארי שמושפע יותר מכל מ"זודיאק" (2006) ו"שבעה חטאים" (1995) של דיוויד פינצ'ר.

בעיבוד החדש, גיבורנו נמצא בתחילת דרכו, כשהוא כבר הפך לכח מעורר אימה בסמטאות החשוכות של העיר, אבל הוא עוד צעיר, בוסרי ולא מאוזן. הוא נדרש למשימה גדולה כשרוצח סדרתי אכזר ממען אליו מכתבים שמוצמדים לקורבנותיו. הרוצח המתכנה "הרידלר" (פול דאנו בהופעה מבריקה ומרתקת) תוקף בזה אחר זה את אנשי החוק והשררה של העיר שסרחו בעבור בצע כסף ואז מנסח חידות משעשעות שישלהבו את ההמון בדרך לחשוף את האמת על העיר המושחתת שלהם. הדרך למציאת הרידלר מחזקת את שיתוף הפעולה של באטמן עם השוטר הישר ג'ים גורדון, מפגישה אותו עם הפורצת – אשת החתול – סלינה קייל, אבל בעיקר מעמתת את ברוס וויין עם השלדים בארון המשפחתי שלו ועם הדימוי מעורר האימה שהוא עוטה על עצמו.

נהוג לתפוס את גיבורי העל כפי שהם משתקפים דרך הנבלים שלהם. מבלי לחשוף את הגילויים של הסרט, הרידלר של מאט ריבס מעוצב כתוצר של חיים שהם המראה המעמדית של ברוס ווין. זה לא חדש: ב"באטמן חוזר" (1992) של טים ברטון (שנותר סרט הבאטמן האפל ביותר עד היום) היה זה הפינגווין שהוצג בצורה דומה. אבל בימינו, כפי שקרה כבר ב"ג'וקר", הדינמיקה המעמדית הופכת למניפסט מוצהר של הנבל – וכאן היא משולבת במאבק בפשיעה השלטונית. ברוס בעצמו לא מסוגל להצדיק את הפריבילגיה שלו שעומדת גם היא על המוקד. כך למעשה, "באטמן" של מאט ריבס הוא באטמן של הצייטגייסט, או לפחות איך שבהוליווד תופסים את התודעה הפוליטית של דור ה־Z.

באטמן וקאטוומן

כל זה לא בא לומר שהסרט לא מתעניין בנבכי נפשו המצולקת והמיוסרת של ברוס וויין. אדרבא, זה הסרט שנובר הכי עמוק במקומות הכי אפלים של באטמן. "באטמן" חוסך מהקהל את הפלאשבק המוכר לרגע ההריגה של הוריו של ברוס הילד לנגד עיניו, אבל כפי שסיפר רוברט פטינסון בריאיון, זה הצריך ממנו "להראות" את הרגע הזה על הפנים שלו במשך כל הסרט כולו. זה מורגש, כואב, ויחד עם הלבוש השחור והאיפור שמתחת למסיכת העטלף, כבר עורר בדיחות על באטמן אימו (Emo). רבים מסרטי באטמן מעלים את השאלה האם באטמן הוא המסכה, או שאולי זה מי שהוא באמת וברוס זו הצגה שהוא מעמיד. בסרט הזה אין מקום לשאלות: ברוס לא קיים, יש רק באטמן. אין רגע אחד בסרט שבו ברוס מתחזק את תדמית הפלייבוי הנערץ. הוא מתבוסס באובססיה מלנכולית שאוכלת באמת כל צד אחר בחיים שלו והופך את עצמו למכונת נקמה. כמו שבאטמן אומר בסרט, הוא לא מסתתר בצללים, הוא הצללים.

העמקה הטוטאלית של התהומות הנפשיים של ברוס מייצרת באטמן מיוסר ומצולק יותר מכל קודמיו, שהכאב שלו ניכר מבעד לשתיקותיו ולארשת פניו הקפואה. היא גורמת לברוס להתחיל את הסרט כמעט כמו מתבגר שדוחה מעליו כל דאגה, אפילו את זו של אלפרד, המשרת המסור. "אתה לא אבא שלי" הוא מטיח בו. אמנם השמיעה הסלקטיבית של ברוס את העצות של אלפרד לא זרה לגרסות קודמות של הדמויות, אבל תמיד היא מתקיימת בתוך קשר אוהב ומשפחתי בין השניים. לטעמי, בהשתלטות של אובססיית האבל של ברוס על כל עולמו, גם אבדה כאן זווית מרגשת על הדמות שהיתה מחצינה רבדים נוספים בדמותו.

למרות שהסרט מספק את ליטרת האקשן והמכות המתבקשת, העלילה הבלשית של הסרט מרעננת ונותנת לו תחושה שונה מסרטי באטמן קודמים. קוראי הקומיקס ידעו שזה באמת אלמנט מהותי של הדמות שתפס מקום שולי בעיבודים הקולנועיים עד היום. היא מכניסה אותנו באיטיות ובמסתורין יחד עם ברוס לתוך עולם צללים שלא הכרנו, וגם מקנה לסרט אופי של פרק בסיפור שימשיך עם התעלומה הבאה. מנגד, היא מתגלה לדעתי גם כנקודת החולשה המרכזית של הסרט. הגילויים המשמעותיים בסרט הם כלל לא פרי של חקירה בלשית, אלא של חשיפה נוספת שהרידלר מנדב. נכון שבסרט נרצה שיהיו עליות ומורדות, ואנו מצפים לרכבת הרים של משחק מוחות שבה מדי פעם גם ידו של הנבל תהיה על העליונה. אבל כאן במשך רוב הסרט באטמן מובל על ידי איש החידות. כיוון שהרידלר תוקף נוכלים מושחתים, באטמן אפילו לא נלחץ לצאת להגנתם, והוא סקרן יותר להיכנס למחילת הארנב שהרידלר מייצר לו וללמוד על העבר המשפחתי שלו שעומד להיחשף. באטמן אמנם יודע לפצח את "חידות החמיצר" של הרידלר, אבל פתירת משחקי מילים איננה הישג הראוי לתואר "הבלש הגדול בעולם".

הרידלר

לעומת זאת, כוחו של הסרט הוא ביצירת עולם המושתת על מיתולוגיה של דמויות, מקומות ואטמוספירה. מאט ריבס הפגין את היכולות האלה כבר בסרטי כוכב הקופים, וגם הפעם הוא בוחש ברגעים מוכרים מהעבר של הדמות בקולנוע ובקומיקס ומייצר מהן עולם חדש וקוהרנטי, שפשוט כיף להיכנס לתוכו. כבר בפתיחה, הסרט מפתיע עם קריינות של באטמן שכאילו נתלשה מדפי הקומיקס ומצאה ביטוי קולנועי. גם הזווית הבלשית בכל זאת עוזרת לו לרתום אופי מציצני לסרט, ולבחון דרכו את הדמויות במצבים שונים לבד וביחד. בשנת 2022, כשסרטי גיבורי על נזכרים בעיקר בשל סיפוקים מידיים של שילוב מותגים מסרטים שונים, ועוד אזכור, ועוד אחד, זה נהדר עוד יותר לצפות בסרט קומיקס המבוסס על סיפור ודמויות. במשך כמעט שלוש שעות של הסרט נשארתי סקרן ומעוניין, ואפילו רציתי עוד במקומות שבהם זירזו את העלילה.

הסרט מגיע לרגעי השיא שלו כשברוס יוצא לרחובות בחליפה וגלימה. ריבס משקיע את כל הכלים הקולנועיים שעומדים ברשותו כדי לגרום לצופים להרגיש את הנוכחות המפחידה של הבאטמן. בכמה מן הסצנות שבהן הוא נלחם בפושעים, יהיו אלו בריונים עלומי שם בסמטאות או פושעי צמרת כמו אוז קובלפוט "הפינגווין" (קולין פארל נטמע בתפקיד לחלוטין), הסרט מלווה דווקא את נקודת מבטם של הפושעים, שקופאים במקום, נסים על נפשם, או מנסים להילחם קרב חסר סיכוי מול האביר האפל המתקרב לעברם. זה לא רק מסעיר ומרענן ביחס לדמות, אלא קשור בצורה חכמה בתהליך הפנימי שברוס עובר בסרט. יחד עם הצילום האקספרסיבי ביותר של גרייג פרייז'ר ("חולית" מהשנה שעברה), ששוחה בצללים וברפש של העיר, תמיד מטושטש מעוות ומלוכלך, והמוזיקה של מייקל ג'אקינו שחודרת מתחת לעור ומרעידה את הגוף – "באטמן" מנצח עם תפיסה אודיו-ויזואלית בלתי מתפשרת שתופסת גם את האווירה המיתית וגם את הפרספקטיבות האישיות של הדמויות.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email