מה מגלים לנו הסרטים הישראליים שנוצרו רגע לפני המלחמה?

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

הקולנוע הוא מראה שבה משתקפת דמותה האמיתית, הפנימית והנסתרת-לפעמים של חברה. מבט על סרטים מזמן ומקום מסוימים מלמד על התת-מודע הקולקטיבי שהוליד אותם (אחת הדוגמאות המוכרות היא סרטי האקספרסיוניזם הגרמני בתקופת הקולנוע האילם של שנות העשרים – זרם שחזה כביכול את עליית היטלר לשלטון). זה מוביל לשאלה המתבקשת הבאה:

מה שיקף הקולנוע הישראלי של לפני 7 באוקטובר?

קודם כל, בעיניי, מבט על הסרטים שהשתתפו בטקס פרסי אופיר האחרון והוקרנו בהקרנות אקדמיה בשנה האחרונה מציף תמה חוזרת וברורה של הסתרה, התחזות והדחקה. כאילו בלי לדעת ובלי להתכוון – היוצרים הישראלים עסקו בקונספציה והעלמת עין עוד לפני הטלטלה העצומה שהביאה איתה אותה שבת.

בולט בהקשר הזה "החייל הנעלם" של דני רוזנברג, שהספיק להיות מוקרן פעמיים, ביום הקולנוע הישראלי ובפסטיבל  חיפה (שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר), ועכשיו נראה שהלך הרוח התרבותי לא יאפשר לו לבוא במגע עם קהל זמן רב. זה מצער, בעיניי, כי דווקא סרט כזה שעוסק באופן ישיר בצבא , בכיבוש ובהשפעה של מלחמה על הנפש הישראלית יכול לעורר דיון מרתק במשמעויות אירועי החורף הזה.

בסרט, חייל עורק מהיחידה הקרבית שבה הוא משרת בזמן לחימה בתוך רצועת עזה ובורח לשטח ישראל. בתל אביב, אשר מתנהלת בשגרה מוחלטת כמעט, הוא מחליף את מדי הצבא בבגדים שגנב מתייר צרפתי על החוף (חולצה לבנה מכופתרת שהופכת את החייל הסורר למעין מלאך על אופניים) וממהר לפגוש את מכריו, משפחתו ובעיקר בת־זוגו – לפני שיגלו אותו. החייל הוא כוח-מתנגד למלחמה, לאלימות ולכל המסרים הגלומים בביטוי "ביחד ננצח". הוא הולך (או יותר נכון רץ, נוהג, רוכב ושוחה) אחרי ליבו ורגשותיו, מנסה להשאיר את המלחמה מאחור בידיעה שבשלב מסוים היא תשוב ועמה הדין שיהיה עליו לקבל.

הוא לא חושב על "היום שאחרי", על ההשלכות של מעשיו או על המדינה – אלא על הצרכים האישיים שלו, וגם כשכולם סביבו בטוחים שנחטף, הוא לא מסגיר את עצמו – אלא ממשיך עם העמדת הפנים והפנטזיה עד הרגע שהיא קורסת לגמרי. מתישהו עוד אכתוב בהרחבה, אני מקווה, על הסרט הענק הזה, על המאוורר המסתובב מ"אפוקליפסה עכשיו" ועל סצנת אכילת האבטיח.

למרות שאינו קשור לצבא ומלחמה באופן ישיר, גם "הפילגש" של מעיין ריף, בו משחקת דאנה איבגי אישה אשר ניהלה רומן עם גבר נשוי שמת בפתאומיות – סובב כולו סביב העמדת פנים והתחזות. גיבורת הסרט המרגש הזה מוצאת את עצמה במצב ביניים של לא־פה־לא־שם, לא מסוגלת באמת להתאבל על האובדן אבל גם לא יכולה לחשוף את עצמה ואת המציאות שקדמה למותו של הגבר. כך, במסווה של קולגה לעבודה, היא מתקרבת אל אשתו יותר ויותר, עד הסצנה המדהימה שבה היא מוצאת את עצמה על מיטתם כשדמעות, דם והאמת נשטפים ממנה החוצה.

אלו לא הסרטים היחידים מהתקופה האחרונה שנבנו סביב העמדת פנים והתחזות. גם "גן קופים" של אבי נשר, בו מעוצבת דמות פיקטיבית על מנת לסייע לאדם אחר ׳לברוא׳ את עצמו כסופר מצליח – למרות שהוא לא – נשען על מבנה כזה, וגם בו ההתחזות קורסת בסופו של דבר באופן טראגי. וגם, כמובן, הזוכה הגדול של פרסי אופיר השנה ונציג ישראל לאוסקר, "שבע ברכות", הוא סרט שעוסק בסודות והסתרות ארוכות שנים בתוך משפחה אחת – שצפות על פני השטח בהדרגה עד סופו המהדהד.

גם אם הצבא, הכיבוש והסוגיה הפלסטינית לא נוכחים באופן ישיר בכל הסרטים, אין ספק כי השקר שכולנו סיפרנו לעצמנו וחיינו אותו, אשר קרס בבת אחת באותה שבת, משתקף מהסרטים הישראלים של השנה החולפת. גם אם היוצרים לא ידעו לתאר בדיוק מה מודחק, מה לא מסופר וממה אנו בורחים – תחושת ההתחזות והעמדת הפנים עוברת כחוט השני בין היצירות שלהם. ואם כבר מדברים על שני – אני מזמין את כל מי שעוד לא קרא לצלול אל המאמר פרי עטו של שני קיניסו, שפורסם בכתב העת הזה, ופורס את משנתו על האופן שבו הקולנוע הישראלי צריך להתייחס אל נקודת השבר הזו – אל הרגע שבו הפסקנו להאמין לשקר של עצמנו.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email