הסרטים השווים מפסטיבל ברלין ה־72

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל ברלין ה־72 שנערך בחודש שעבר היה הדרך של אחד משלושת הפסטיבלים הגדולים והנחשבים בעולם לסמן חזרה מסוימת אל החגיגיות של המסך הגדול. אמנם השוק, שהוא האירוע המרכזי לתעשיה בפסטיבל, התקיים און־ליין, ואמנם תפוסת האולמות לסרטים המוקרנים הופחתה לחצי, אבל זה בכל זאת היה זה הישג של אירוע קולנועי בתוך גל האומיקרון שבדיוק גאה באירופה. המקרה שממחיש בצורה הטובה ביותר את התנאים שהפסטיבל פעל בהם הוא שהשחקנית הצרפתייה איזבל הופר, שהיתה אמורה להגיע לטקס קבלת דב הזהב לכבודה כאורחת כבוד של הפסטיבל, נאלצה לבטל את הגעתה מאחר שחלתה בקורונה, והאזינה לברכות שקיבלה בוידאו.

בכל זאת, בין המון הסרטים שמילאו את התכניה העשירה של הפסטיבל, נמצאו סרטים חדשים של יוצרים ותיקים ומוערכים, לצד כמה מן השמות החמים של הקולנוע העכשווי, ביניהם קלייר דני, אולריך זיידל, ודריו ארג׳נטו, אלן גירודי, קוונטין דופייה ואנדרו דומיניק. ארבעה מחברי אוף סקרין בחרו את הסרטים האהובים עליהם מברלין, שכנראה עוד תשמעו עליהם במהלך השנה הקרובה כשיגיעו לאחד הפסטיבלים בארץ.

This Much I Know To Be True

בעקבות המגפה, ניק קייב החליט שהוא לא רק מוזיקאי, ועשה הסבה לקדרות. בתחילת הסרט החדש שלו "This Much I Know to Be True" הוא מציג בפירוט סדרה של 18 פסלונים המגוללים את קורות חייו של השטן, שמזכיר את קייב עצמו. אפילו יצירות חרסינה מעניינות כשניק קייב מציג אותן, ובכל זאת, כמעט כל הסרט הוא הופעה חיה של ניק קייב ווורן אליס, שותפו ליצירה, מנגנים את השירים מהאלבומים "Ghosteen" ו"Carnage", לצד כמה שיחות פילוסופיות והרהורים על החיים ועל ניק קייב של כיום. הסרט, שצולם במשך חמישה ימים, חושף את קייב כשבע שנים לאחר הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותו, כשבנו ארתור נהרג בנפילה מצוק תחת השפעת אל אס די.

זה הסרט השני שיוצר הקולנוען האוסטרלי אנדרו דומיניק על ניק קייב, אבל החברות של השניים עמוקה יותר. קייב הלחין את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", מערבון שזכה לאהדה רבה בקרב חובבי קולנוע עצמאי, ולחניו יישמעו השנה שוב כשיצא לאוויר העולם והנטפליקס "בלונדינית", הסרט על מרילין מונרו שכבר הספיק להפוך לשערורייה. בשנת 2016, כשנה לאחר שבנו מת, דומיניק וקייב שיתפו פעולה בצילום הסרט "עוד פעם אחת עם רגש", שקידם את האלבום של קייב שיצא באותה השנה, וגם הוא צילם את קייב ואליס מופיעים בשילוב שיחות על החיים ותהליך היצירה.

אם בסרט ההוא הטרגדיה היתה טרייה וחדה, בסרט החדש קייב מהרהרים על השינוי שעבר מאתר אותו אסון. הוא מספר בגילוי לב על איך הוא הפסיק להגדיר את עצמו כמוזיקאי, ומתמקד בהיותו אדם, אזרח, אב, בעל. ניכר שקייב רוכש אמון רב בדומיניק, והקרבה החברית בין השניים מביאה לרגעים מרגשים ונוגעים לאורך הסרט. למשל, באחת הסצנות קייב משתף את דומיניק בשאלות שהוא מקבל באתר האינטרנט שלו, ממעריצים שנמצאים ברגעי שפל ומצוקה בחיים ומחפשים את עצתו. קייב מעדיף לחכות כמה ימים לפני שהוא עונה להם, כדי לחשוב טוב ולהתחבר לצד האנושי שלו, שלא בא לו בטבעיות. האפלה שמקיפה אותו לא יכולה להיות מוחשית יותר.

אבל הדבר המרגש והמסעיר ביותר בסרט הוא, איך לא, ההופעה. לא מדובר בהופעה מול קהל אלא בצילום שנועד לסרט עצמו אבל בתכנון חסכוני ויעיל של העמדות מצלמה ותאורה מצליח דומיניק ללכוד את ההופעה של קייב ואליס בחיות מרהיבה וסוחפת, שעובר משיא אחד לאחר ולוכדת קולנועית את האנרגיה המחשמלת של שני הוירטואוזים. ההישג של דומיניק כאן מזכיר לי רק את זה של ג'ונתן דמי ב"הפסיקו להיות הגיוניים" שתיעד הופעה של להקת Talking Heads. כמו במקרה שלו, גם חוויית הצפייה ב"This Much I Know to Be True" היא לא פחות מאקסטטית. // יובל פרנס־מדר

הסרט יוקרן בסינמטקים הישראליים במסגרת אירוע הקרנה בינלאומי שיערך בערב ה־11 במאי.

אלקרס

צפיתי בסרט אחד בלבד בפסטיבל שנחתם בתחילת החודש שעבר, ויצא שדווקא הוא זה שזכה בפרס דב הזהב. בזכות המקריות התחלתי להרהר בו ובזכייתו לעומק, כי עם כל הכבוד ויש כזה, אלקרס לא היה מסוג הסרטים שאחרי הצפייה בהם אמרתי לעצמי – "זה זה, זה הסרט הזוכה". אך מאחר ולא הייתה לי השוואה לסרטים האחרים בתחרות, חיפשתי את התשובה שלי בתוך הסרט, שבלט בעיקר בזכות היכולת המוחלטת של הבמאית הספרדיה קרלה סימון להבין אנשים, את הדמויות שכתבה. 

"אלקרס" מגולל את סיפורה של משפחה כפרית בקטלוניה, אשר מעבירה כל קיץ בקטיף אפרסקים וממנו מתפרנסת. כבר בהתחלה אנחנו מבינים שזהו הקיץ האחרון שלהם כי בעל האדמה החליט שאת שדות עצי הפרי הוא מחליף בלוחות סולאריים. לאור כך הדינמיקה המשפחתית משתנה בהדרגה, והסרט הוא למעשה שרשרת ארוכה של תגובות כל אחד מבני המשפחה למכה הזו. הבמאית אינה מתרכזת בגיבור או גיבורה מרכזיים אלא מאפשרת מספר רב של נקודות מבט על הטרגדיה ומעבירה אותנו את חוויות הקיץ האחרון – מרגע הבשורה בהתחלה עד כריתת העצים בסוף, כמין תיעוד של שגרה שנכנסה בה קוץ.

עבודת הבימוי של קרלה סימון מצטיינת בשתי גזרות משיקות. האחת היא היכולת הפנומנלית לבימוי שחקנים, שלא משאירה קצה אחד פרום. בסרט מרובה שחקנים כמו זה, שהפונקציה של כל אחד מהם קריטית בתוך הדינמיקה המשפחתית, כנראה שאין דרך אחרת. כהמשך ישיר, הגזרה השניה היא היכולת של סימון לנסח את התגובה האישית לצד הקולקטיבית, בהתייחסות יוצאת הדופן של הדמויות לזמן – על ידי העיסוק בעונות השנה, בגילן של הדמויות, בהשפעה של ניסיון החיים שלהן, בזמן הקולנועי ובזמן שלנו כצופים בסרט. 

סימון מיטיבה לעשות זאת בעזרת דימויים קולנועיים מרהיבים בעדינותם. כמו הרגעים בתוך הסרט הססגוני והרווי הזה שבהם מתרחשת השהייה של המציאות, של קיפאון בזמן. כמו הפעמים בהן בני המשפחה נעצרים ונאלמים יחד, כל פעם מחדש, לנוכח מראה המשאיות התעשייתיות שדוהרות לכיוונם ממרחקים. דימוי יפייפה ונכון כל כך בתוך הקצב הפועם במהירות של הסרט הזה, שמאפשר טעימה מכאבם הפנימי ומעיד על הבנה אדירה של טבע האדם, מתי מתאחד ומתי מתפרק, מהי המהות של שייכות ומהי משפחה.

היה שווה להגיע עד ברלין להקרנה באולם המרכזי והלא-נוח של הברלינלה כדי לשמוע את אנחת הקהל המתמוגג לאותם רגעים שקופאים בזמן. למראה ידייה של אם המשפחה מעסות את גבו נושא הנטל והכאב של האב לאחר יום בקטיף. תנועות ידיה, בדרכן הייחודית בה שוטטו על גבו ובאופן בו צולמו, הן התגלמות הדימוי הקולנועי המאפשר קולנוע של שגרה כדרמה רועמת.

זהו לא סרט שצועק "אני יצירת מופת", אלא שובה באנושיות שלו ובשגרתיות המובחנת שבו. // חן שמואלי

רימיני

המאסטר אולרייך זיידל עושה זאת שוב – סרט דחוס, אלים וקשה, שמהווה, מתחת לקליפה המחוספסת, חקירה עדינה ורגישה של הנושאים הכי אנושיים והכי אוניברסליים. ובמקרה הזה, אחרי שחקר אמונה, אהבה ואפילו מרתפים כפריים – זיידל בודק מהי משפחה. על הדרך, איך לא, יש סחיטה מינית, שירים נאציים, ניכור הורי, ופופ אוסטרי קיטשי שרק אם שותים את הכמויות המופרכות שגיבור הסרט לוגם אפשר אולי להנות ממנו. בתמצות, "רימיני" עוקב אחרי ריצ'י בראבו, זמר להיטים שמאלצי ומזדקן שלפני כמה עשרות שנים כנראה גם הצליח, ובתפקידים הדוריים שהוא ממלא באילן היוחסין הבעייתי שלו. ענף מעליו – אבא דמנטי בבית־אבות ואמא שהסרט נפתח במותה, לצידו – נשים שמשלמות לו כדי להגשים פנטזיות מיניות עם כוכב מזדקן, ולאחריו – בת זועמת, שבשלב מסוים גם נכנסת להריון ומוסיפה הבטחה להמשך השושלת. הבת מפציעה בחייו של ריצ'י אחרי שנים של נתק, ודורשת ממנו לא אהבה ולא יחס, אלא פשוט הרבה כסף. הניסיון להיענות לה עומד בלב המהלך הכפול של הסרט: מצד אחד, ריצ'י מאבד את עכבותיו המוסריים, פושע ופוגע בשלל אנשים, ואפילו מנסה לשדוד את אביו; ומצד שני, את כל זה הוא עושה בשביל בתו, וכך לומד מחדש, בדרכו המעוקמת, מהו חום ומהי קירבה.

כמו כל מהסרטים העלילתיים של זיידל, גם הסרט הזה מלא בהומור שחור ועדין, בסטים מרהיבים, ובצילום יציב ומדויק להחריד, שנוכח גם ביצירה הדוקומנטרית שלו. ההתפתחות האיטית של הסרט לא מרגישה איטית, כי במקום לשעמם, זיידל מפנה את המבט מהעלילה אל האווירה – אל ביתו של ריצ'י, אל הפליטים בעיירה שבה הוא חי, אל החוגים בבית האבות – וכך משקע את הצופה בעולם הייחודי של הסרט. גם בברוטאליות וגם בשפה הקולנועית, רימיני מזכיר מאוד את סגנונו של גדול הבמאים האוסטריים החיים, שזיידל מהווה סוג של בן ממשיך ומופרע שלו – מיכאל הנקה. מרכזיות המוזיקה בסרט, שמזכירה, בשינויים וסייגים, גם את "המורה לפסנתר" של הנקה, שהוקרן גם הוא בברלינאלה כחלק מהרטרוספקטיבה של איזבל הופר, מוסיפה תמה שנייה לסרט: אמנות. האם מוזיקה, אולי כשלעצמה ואולי כמשל לקולנוע ולתחומי יצירה נוספים, היא שעשוע זול ועלוב, או דרך להתעלות מעל היומיום? האם מותר לפשוע בשם היצירה והאמנות, או למחול לאמנים על שגיונותיהם? ומה המקום של הערצה בחוויה של צריכת תרבות? אין לי תשובה לשאלות האלו, אבל אני יודע שאת זיידל אני מעריץ. // גולי דולב השילוני

המשקפיים האפלים

בפסטיבל היו ללא ספק אין ספור סרטים חדשים שדחפו את המדיום הקולנועי לאפיקים חדשים ומרגשים, אך למרות זאת, היה רק סרט אחד שכלל סצנה בה זונה עיוורת ויתום סיני נאכלים על ידי להקת נחשי מים ערמומיים – "המשקפים האפלים" של מאסטר האימה האיטלקי, דאריו ארג'נטו. בסרטו החדש, הבמאי חוזר לשורשי סרטי הג'אלו, ז'אנר אשר יצר בעצמו לפני 50 שנה. הסרט מספר את סיפורה של דיאנה, עובדת מין שמאבדת את חוש ראייתה, אך לא את חושה לצדק ומוסר. דיאנה מאמצת יתום סיני בשם צ'ין ויוצאת איתו למסע משותף אחרי רוצח סדרתי שאחראי לטרגדיות הגדולות בחיי שניהם. במהלך הסרט, האפלה שבמשקפי דיאנה משתוות אך ורק על ידי האפלה ברחובות איטליה המסתורית וחסרת הרחמים.

"המשקפיים האפלים" לא מוסיף הרבה לנוסחת סרטי הג'יאלו – גם פה יש רוצח סדרתי בעל כפפות שחורות וזהות מסתורית, משטרה לא מתפקדת, אישה תמימה שנרדפת בעקבות פעילותיה המיניות ואלימות ומין גראפים במיוחד. אך הפעם נוספת דמות אחת קריטית למשוואה – נלה, כלבת הנחייה הנאמנה והאמיצה של דיאנה. נלה אינה אך רק חברה נאמנה לדיאנה, אלא גם כלבת שמירה יעלה, שבסוף הסרט נתקלת בקונפליקט מוסרי עקרוני בין חינוכה החדש לבין שורשיה. במובן מסוים, זהו הקונפליקט שנמצא בלב הסרט המשקפיים האפלים כולו כסרט ג'יאלו עכשווי: הסרט נדרש להתמודד עם המסורת העשירה של דאריו ארג'נטו לעומת טרנדים עכשוויים בז'אנר סרטי האימה, בעלי הסטנדרטים והרגשיות שלא תמיד מתיישבים עם הטעם הקולנועי המיושן של מאסטר האימה המזדקן. אני ממליץ על סרט זה לכל חובבי סרטי האימה למינהם,  אשר מעוניינים לראות סרט ששורשיו נטועים עמוק באדמת הג'יאלו העשירה, בעוד שצמרתו מגיחה בגאון מעל יער סרטי האימה שהושפעו ממנו. // אורי יעקובוביץ'

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email