פסטיבל ברלין ה-73, שנחתם בסוף השבוע שעבר, היה הראשון מזה שלוש שנים שהתקיים במתכונת מלאה ובהתאם הוא גם היה חגיגי ונוצץ במיוחד. הכרטיסים להקרנות נחטפו במהרה ומאות אלפי צופים מילאו את האולמות הרבים ברחבי העיר במה שנותן תקווה לתחייה מחודשת של בתי הקולנוע שעדיין לא התאוששו ממגפת הקורונה. התחרות הרשמית השנה כללה 19 סרטים, ביניהם גם שני סרטי אנימציה, ופרס דב הזהב הוענק במפתיע לסרט הדוקומנטרי "On The Adamant" של הבמאי הצרפתי הוותיק ניקולס פיליבר העוקב אחר מוסד פריזאי ייחודי לאשפוז יום בקרב בעלי הפרעות נפשיות. מעבר לכך הוקרנו עוד מאות סרטים חדשים במסגרות השונות של הפסטיבל, הנותנות ביטוי גם לקולנוע נסיוני וכזה שבימים רגילים לא זוכה לחשיפה על המסך הגדול, ובסקירה הבאה אתם מוזמנים לקרוא על כמה מהסרטים הבולטים בו.
המשלחת
סרטו החדש של אסף סבן ("בית בגליל") עוקב אחר חבורת נערים במהלך נסיעתם עם משלחת בית ספרם לפולין במסע בעקבות אתרי ההנצחה לשואה. זהו סרט שפועל בשני מישורים ושוזר אותם אחד בשני: מצד אחד הוא מתאר באופן ריאליסטי את החוויה האבסורדית שבמסע ומצד שני מספר סיפור התבגרות דרמטי. בעקבות זאת זה גם סרט שאפשר לבחון בשני מובנים, פוליטי ודרמטי.
בבחינת האלמנט הפוליטי ניכר כי קיים בסרט ממד ביקורתי כלפי אופיו של המסע: החל מתחושות הרדיפה שמנסה לייצר קצין הביטחון בקרב התלמידים, דרך דרישת המורים מהעד המתלווה למסע להפסיק להתרפק על שנות ילדותו טרום המלחמה ולהגיע לחלקים הדרמטיים יותר בסיפור שלו, וכן בדרכים המניפולטיביות בהן מתבקשים הנערים לשחזר את חוויות השואה והציפייה התמידית מהם לבכות ולחוש הזדהות עם הקורבנות. החזרה הרפטטיבית בהליכות ביערות וממחנה למחנה, תוך כדי קיום טקסים בהם מוקראים טקסטים מלאי פאתוס, גורמת לצופים לחוש אבסורד כלפי החוויות שעוברים הנערים במהלך ימי הביקור שלהם בפולין. אותו ממד ביקורתי כלפי המתרחש במסע משולב בסרט בעיקר דרך הומור, שמופיע במחוות קטנות, מופעי ריקוד מגוחכים וגרסאות אקוסטיות המלאימות שירים פופולריים לטובת חגיגת השכול. בכך הוא סרט שמהרהר על כמה מן המרכיבים של אתוס מכונן של החברה היהודית-ציונית בישראל ואפשר לקרוא אותו כסרט המעביר ביקורת על האופן בו המסעות לפולין משמשים ככלי לטיפוח רגשות לאומניים וקנאיים בקרב בני נוער, גם אם הוא עושה זאת באופן די מעודן ולא מתריס או ישיר, כך שלא נראה שהוא צפוי לעורר אנטגוניזם מיוחד.
בבחינתו כדרמה, באופן אישי מצאתי כאן כמה אלמנטים לא ריאליסטיים הנובעים לא מעט מאופן עיצוב הדמויות. בתור מי שאמורים להיות בגיל תיכון, התלמידים בעלי אופי ילדותי מדי שאינו הולם את הגיל אותו הם אמורים לגלם, ובסגנונם התמים התקשיתי לתפוס אותם בתור ייצוג מהימן של בני נוער ישראלים בימינו. בנוסף לכך, אירועים לא אמינים המתרחשים במהלך הסרט, מקנים לו תחושה של פנטזייה רומנטית ונוסטלגית על גיל הנעורים. על אף זאת, ניכרת מיומנות קולנועית גבוהה בעשייתו המתבטאת בהצלחה של יצירת שני מסעות מקבילים: זה הרשמי של בית הספר המתרחש במחנות וביערות, אל מול מסע ההתבגרות המתרחש במקביל בבתי המלון בו לנים הנערים המתעניינים יותר ביחסיהם אחת עם השני ובלצאת לבלות מאשר לצפות שוב ב"רשימת שינדלר" או לבקר באושוויץ. היכולת בבניית העולם של המרחב הפרטיקולרי והמוזר בו נמצאת המשלחת מראה על עבודת בימוי מרשימה של סבן, שיחד עם הצילום והעריכה יוצרים סרט מהנה לצפייה ומעורר מחשבה. // אורי תור
Superpower
העיסוק בפלישה הרוסית לאוקראינה עמד בחזית הפסטיבל השנה עם לא מעט מחאות, מחווות וגם סרטים שהוקדשו לנושא, כשהמרכזי שביניהם הוא "Superpower" שעוסק דווקא בשאלה שאולי לא רבים מעלים כמרכזית ביותר על סדר היום – כיצד השפיעה המלחמה על שון פן? הכוכב ההוליוודי נמצא כאן בתפקיד המתעד והמתועד, מי ששואל את השאלות וגם עונה עליהן, בדוקו נרקיסיסטי ומביך לפרקים על חוויותיו משהותו באוקראינה ערב פרוץ המלחמה, הקמפיין שהוא מוביל בארה"ב לעורר מודעות אליה ועל הערצתו לנשיא ולדימיר זלנסקי. על אף שהסרט נעשה בזמן קצר יחסית ואינו בעל יומרות דוקומנטריות גבוהות, אפילו אם בוחנים אותו בסטנדרט של דוקו בסגנון נטפליקסי עם בחירות פסקול חסרות טעם, או משהו שמנסה להידמות לכתבה עיתונאית, הוא פשוט לא מספיק טוב, וההתמקדות העודפת בדמותו המאצ'ואיסטית של פן בתור מי שבא להציל את המצב מובילה ללא מעט סצנות מגוחכות, כמו למשל זו בה הוא עוטה על עצמו אפוד מגן ומתעקש להגיע לאיזור הקרבות.
מעבר לכך, הסרט שואף לבנות דיוקן על זלנסקי והחלקים בהם הוא מצליח לעניין מופיעים בעיקר במונטאז'ים של קטעי ארכיון אינפורמטיביים המציגים את דמותו הטלווזיונית ופרסומו טרום תקופת הנשיאות, וכן על השינוי בדעת הקהל האוקראינית על פועלו כנשיא לפני ואחרי הפלישה הרוסית. יחד עם זאת, קשה להגיד שהסרט מספק איזשהו מידע שלא נראה כבר בכתבת חדשות כלשהי בשנה האחרונה. זמן רב מוקדש לבניית בילד אפ לפגישות פן – זלנסקי, שנראה שארכו במצטבר דקות בודדות ולא נאמר בהן משהו שלא נשמע באחד מהנאומים של נשיא אוקראינה. על אף שבסיס הסרט עומדות כוונות טובות בניסיון לעורר מודעות לתוצאות ההרסניות של המלחמה באוקראינה, הוא מבצע בחירות עריכתיות תמוהות ומבזבז את הפוטנציאל הטמון בחומרי הגלם שתיעדו מי שהיו במקום הנכון ובזמן הנכון. // אורי תור
לימבו
האסתטיקה המרהיבה של "לימבו" – שמראה שבשחור-לבן יש הכי הרבה גוונים – היא כשלעצמה סיבה טובה לראות את הסרט היפהפה הזה, שהיה מועמד בתחרות הראשית בפסטיבל. העלילה מתחקה אחרי בלש משטרתי שנשלח לחקור מחדש את היעלמותה של נערה אבוריג'ינית בלב המדבר האוסטרלי, מקרה ממנו המשטרה התעלמה לפני 20 שנה. הבלש, מקועקע וקשוח, הוא גלגול מקומי של דמות הבלש האהובה מסרטי הפילם נואר: הוא רוכש את אמון התושבים בזכות שתיקות וסיגריות, ונקרע בין המוסר האישי שלו לחובתו החוקית והמקצועית. המתחים בעיירה בין התושבים הילידים ללבנים הגזענים מזכירים כמעט במפורש סרטי אינדיאנים ישנים על הסְפר האמריקאי, והשוטים הרחבים של מדבר אינסופי, שכוללים כמעט תמיד גם מכוניות מפורקות, ישנות, בצידי הדרך, נראים כמו הגרסה הריאליסטית והמפחידה באמת של סרטי "מקס הזועם" (שגם צולמו בנופים אוסטרליים).
במאי הסרט איוון סן, בעצמו אבוריג'יני, הצליח לחצוב סיפור על הפער בין חוק לצדק. לכל האבוריג'ינים בעיירה ברור לגמרי מי רצח את הנערה, אבל המשטרה פשוט לא מסוגלת להוכיח את זה. על אף המתחים ביניהם, על דבר אחד כל האבוריג'ינים מסכימים: לא מדברים עם שוטרים, ובטח שלא עם שוטרים לבנים. בניגוד לסרטי בלשים קלאסיים – בהם הבלש צריך להתעלם מהשמועות ולכרות מתוכן את הראיות האמיתיות – ב"לימבו" הראיות דווקא מבלבלות יותר מהידע שהקהילה המוחלשת שומרת ומתחושות הבטן המשפחתיות, שמאוששות בהדרגה. במקביל, האבוריג'ינים, שנרדפים על-ידי המשטרה ושאר רשויות השלטון, נדחקים לכרות אבני אופאל כדי להתפרנס – והשוטים שמתעדים את הכרייה, הסינון והליטוש, הם לא פחות ממדהימים. הם גם סמל יפה לסינון העובדות וליטוש האמת אליה נדרש החוקר, ואולי גם אנחנו כצופים.
לא הכל מושלם בסרט. הסימבוליקה הדתית – הלימבו הנוצרי מופיע כבר בשם – קצת מעיקה. גם חלק מהרמזים לא באמת ברורים לקהל, שלא מצליח לפתור את התעלומה בראשו. אבל כל זה לא מעמעם את העובדה שמדובר בסרט ייחודי, שנוגע בצדק, באדמה, בניתוקים בין הורים לילדים, ובעיקר, עושה הכל בשפה קולנועית נהדרת, של אסתטיקת נופים מוקפדת, משחק ריאליסטי וקצב מדויק. // גולי דולב השילוני
במים
הונג סאנג-סו, עליו כתבתי כאן בעבר, הוא אחד הבמאים האהובים עליי, ולשמחתי גם אחד הבמאים האהובים על הברלינאלה. בשנה שעברה, סרטו הקודם הוצג בתחרות הראשית; "במים", סרטו החדש, הוקרן השנה בהקרנות מיוחדות שהפכו בן-רגע לסולד-אאוט. בעיניי, "במים" הוא לא פחות מאחד משיאיו האמנותיים. סרט קטן ופשוט מצד אחד, אך מצד שני רדיקלי ועמוק בעיוורון המכוון שהוא כופה על הצופים.
לכל הסרטים של סאנג-סו יש כמעט את אותה עלילה: משולש רומנטי וקולנועי מתגלגל אל מחוץ לעיר. השלישייה משתכרת מסוג'ו ומנהלת שיחות ארוכות, שמתחזות ללהג יום-יומי אבל למעשה מהוות הרהור פילוסופי. מכיוון שכל הסרטים שלו כל-כך דומים, הצופה, שיודע בדיוק למה לצפות, מפתח רגישות עצומה לפרטים הקטנים – צבע הסוודר, הבעות הפנים. כך, סאנג-סו הפך לאחד האוטרים הכי קיצוניים ורפלקסיביים בתולדות הקולנוע. גם הפעם הנוסחה עובדת, כשצלם, שחקנית ובמאי יוצאים מהעיר כדי לצלם סרט קצר. באופן לא מפתיע, גם הסרט האמיתי קצר: כ-60 דקות. אך הפעם, הקאץ' ברור כבר מהשוט הראשון. מצמצתי פעמיים, ניקיתי את המשקפיים – אך ללא הועיל. הסרט כולו לא בפוקוס!
הטריק הזה, שמעצבן לפרקים, הוא הרבה יותר ממניירה. הטשטוש מתכתב כמובן עם השיחות של השלישייה, וממחיש את הקושי לאמוד יופי, לנוכח כל מה שמונע מאיתנו "לראות דברים כהווייתם". חוסר קשב, דעות קדומות, אלכוהול, מתחים בין-אישיים – כולם מטשטשים אותנו. והתודעה שלנו היא ממש כמו העדשה המבולבלת בסרט, שמקרבת ומרחיקה אותנו מהאמת בו-זמנית, באותה תנועה. השלמות היא בכך שהטשטוש הזה גם מפרה ומעשיר, כי הוא מאלץ אותנו להשלים פרטים עם הדמיון. בסצנה בלתי-נשכחת, הגיבורים מתלהבים מפרח שצומח סתם כך ברחוב – אבל בגלל הטשטוש, אנחנו בכלל לא יכולים לחזות ביופיו. כמה הומור עצמי יש ברגע הזה, בו סאנג-סו חושף את הקושי שלו לדברר את רעיונותיו בסרטיו. הרגע הזה מעמיד במרכז את האשליה שהקולנוע מחויב לה, ואת ההשלמה הדמיונית שהצופים מבצעים בראשם במהלך כל צפייה במציאות/סרט. שבוע אחרי ההקרנה, ואני לא מפסיק לדמיין את הפרח הזה – ברור לי שהוא הכי יפה בעולם. // גולי דולב השילוני
Afire
כריסטיאן פצולד, אולי הבמאי הגרמני הבולט ביותר שפועל בשני העשורים האחרונים, הציג בפסטיבל את סרטו העשירי והדי-חריג לפילמוגרפיה שלו, המתאפיינת לרוב בדרמות חמורות סבר הנושאות מטענים היסטוריים ופוליטיים. הפעם הוא יוצר סרט שניתן להגדיר כקומדיה עם מאפיינים דרמטיים, המתרחש כולו על פני מספר ימים באיזור נופש על חופי הים הבלטי בצפון גרמניה. במרכז העלילה מסופר על סופר צעיר בשם לאון שנמצא בתהליכי כתיבת הרומן השני שלו, ויוצא לחופש עם חבר טוב בבית הקיץ של הוריו, בו נופשת גם נדיה ואליהם מצטרפים המציל המקומי ובהמשך גם המו”ל של לאון. הסרט מתמקד בדמותו מלאת החשיבות העצמית של הגיבור הראשי, המודאג יותר מעתידו המקצועי ואינו נענה לנסיונות החיזור של נדיה או מתעניין באנשים שסביבו. ההומור הממלא את הסרט, ומוצג בעיקר דרך גיחוך על הדמות הראשית, חושף פן קומי לא מוכר אצל הבמאי שמספר כי בעשייתו הושפע לא מעט מסרטי קומדיות קיץ, שבהחלט אפשר להגדיר אותו ככזה, ובעיקר מאריק רוהמר.
מעבר לכך, פצולד משייך את הסרט לחלק השני בטרילוגיה תמטית, הכוללת את סרטו הקודם "אונדינה", אשר לקח את מיתוס נימפת המים לברלין המודרנית וגם בו שיחקה פאולה בר שעושה כאן עבודה מעולה יחד עם שאר הקאסט. הפעם, במקום מים, האלמנט המרכזי הוא אש שנוכחת ברקע דרך שריפות המתפשטות ביערות באיזור, ומקנות ממד של סכנה המרחפת באוויר לכל אורך הסרט, מה שיוצר תחושת הזרה ואווירה דיסטופית שמשאירה את הצופה במתח מתוך ציפייה לאירועים שעתידים לבוא. כשהסכנה מתפרצת והסרט נכנס לרגעים הדרמטיים שלו, הוא לא מגיע לאותם שיאים שנראו בכמה מהסרטים הקודמים של פצולד שהקנו לו הצלחה בינלאומית כמו "ברברה" או "פיניקס". אך יחד עם זאת, בזכות כתיבה של דינמיקה מעניינת בין הדמויות השונות ודיאלוגים חדים המגובים בעבודת משחק ובימוי מעולה מדובר באחד הסרטים הטובים והמהנים שהוקרנו השנה בפסטיבל. // אורי תור
Music
סרטה החדש של הבמאית הגרמניה הוותיקה אנגלה שנלק, נועז מבחינה קולנועית שלא מפחד לקחת הימורים גדולים ולדעתי גם מצליח בהם. הסרט הוא אדפטציה מודרנית לטרגדיה הקלאסית "אדיפוס המלך", פרט שהכרחי לדעת לפני הצפייה על מנת להבין את הסיפור שעומד בבסיס העלילה. אך גם אז מדובר בסרט חידתי, כזה שדורש פענוח שקשה מאוד לעשות לאחר צפייה בודדת כיוון ששנלק עושה כאן כמה בחירות אמנותיות כמעט רדיקליות: כמו למשל שהדמויות בסרט מתבגרות בשנים רבות אך נראות אותו דבר, וכן באופן שימושה בשפה הקולנועית הכולל שוטים ארוכים וממושכים, והתמקדויות רבות בנופים ובטבע או בתקריבים שרוב משמעותם היא סימבולית. מההתחלה, "Music" אינו סרט שמאפשר לצופה לשבת בנוחות אלא כזה שדורש צפייה אקטיבית והתמסרות, כאשר בשליש הראשון שלו כמעט ולא נאמרת מילה של דיאלוג, והוא מציג רצף של סצנות אילמות ועוצמתיות בקולנוע טהור ומהודק שמצליח לדבר בשפה ברורה וטעונה גם ללא קול.
המצלמה לוקחת את הצופה לכיוונים לא צפויים, לפעמים היא עוקבת אחר הדמות מקרוב רק דרך הרגליים או נשארת בקלוז-אפ על מקום מסוים לאחר שהגיבורה עזבה את הפריים, ולעיתים היא מתבוננת מרחוק באופן סטטי וממושך על ההתרחשות. בכך, ניכר הדגש על המבע מה שיכול להפוך את הסרט לפופולרי בקרב סינפלים אך גם להרחיק אותו מהקהל הרחב, וסביר שזה סרט שיקטב את דעת הקהל. יחד עם זאת, לא רק שהוא אינטלקטואלי ומרשים מבחינה אסתטית אלא כזה שגם מעורר הרבה רגש המתפרץ דרך השתיקות העוצמתיות או בחלקו האחרון הכולל מספר ביצועים מוזיקליים אשר מהם גם נגזר שמו. הסרט אמנם זכה רק בפרס התסריט בפסטיבל אבל היה ייחודי ובולט לטובה בסגנונו וביכולתיו הקולנועיות משאר סרטי התחרות והצליח ליצור מעשה קולנועי מקורי ועוצמתי. // אורי תור
עד סוף הלילה
הסרט הגרמני "עד סוף הלילה" עורר הרבה התרגשות בפסטיבל, ואפשר להבין למה. מדובר במותחן מלא באלימות וסמים, במרכזו ניצבת גיבורה טרנסג'נדרית ששוחררה מהכלא וכעת חוסכת כסף לניתוח התאמה מגדרית. באופן מאוד מפורש, הסרט מנסה לשלב בין שלוש מסורות קולנועיות שאוהבים בברלינאלה. הראשונה: סרטי האקשן והפשע, עם השוטרים הרעים והסמים. השנייה, המלודרמות של פאסבינדר – מההישגים הגדולים ביותר בקולנוע הגרמני – שהתגלגלו אחר-כך אל במאי פסטיבלים כמו אלמודובר, שמשתמשים בקיטש בתוך הקשר להט"בי, אירוני וצבעוני. והמסורת השלישית היא פוליטיקת הזהויות העכשווית, במסגרת פסטיבל שמחויב כבר שנים ארוכות לתת במה לקבוצות מיעוט מופלות – אתנית, לאומית, מגדרית ועוד. אך בסרט אין ממש נשמה, אולי בדיוק כי הוא מנסה, מעט יותר מידי, לרצות את כל המשבצות בפסטיבל.
הסרט בסך הכל מהנה לצפייה, ועם זאת, לדעתי יש בו בעיה אחת גדולה: אמינות רגשית. כשנאמר שהדמויות הן זוג אוהב – בכלל לא רואים את זה על המסך. הדבר הזה ממש מהותי: הדמויות מלשינות אחת על השנייה, אחת כביכול מתוך אהבה, אחת כביכול כי יש דברים שיותר חשובים לה מהאהבה. אך כל זה בכלל לא עובר כשהקהל לא מרגיש שהן מאוהבות זו בזו. הבעיה במשחק לא נגמרת שם: המאפיונר לא מפחיד מספיק, הסמים לא ממסטלים מספיק, ולכל הדמויות הסקסיות והמפתות אין בכלל סקס-אפיל, גם לא בסצנות המיניות, שמשום מה נשארות מאוד צנועות. לכן זה מפתיע במיוחד, לדעתי, שהסרט קטף את פרס שחקנ.ית המשנה של הפסטיבל.
עם זאת, התסריט של הסרט מהנה, עם יותר רגעי אקשן מותחים מרגעי קיטש מעיקים וכמה תפניות מפתיעות. בניגוד חריף למלודרמות של אלמודובר, האסתטיקה של הסרט דווקא פשוטה, זולה ומלוכלכת ובשורה התחתונה, על אף שהצילום מעט מנייריסטי ושהמשחק מגושם, מדובר במותחן פשע עכשווי, מגניב וכיפי. // גולי דולב השילוני
Manhole#
אל ההקרנה הכי הזויה בפסטיבל התגלגלתי לגמרי במקרה. הסרט – האשטאג מכסה ביוב שמו – תורגם לגרמנית בתור "האשטג גולי" (Gulli בגרמנית זה מכסה ביוב, לצערי), וכמובן הייתי חייב לראות מה מקרינים בשמי. בהקרנה לילית, מאוחרת ומחוץ לתחרות, בקולנוע מזרח גרמני ישן, מצאתי את עצמי בהקרנת סרט אימה פסיכולוגי יפני, של במאי שמסתבר שהוא מוכר ונערץ בז'אנר.
העלילה של הסרט פשוטה ומופרכת בדיוק באותה מידה: ערב לפני חתונתו, בחור נופל לביוב. במשך משהו כמו תשעים דקות הוא מנסה להחלץ ממנו, בסיפור שמקבל עוד ועוד טוויסטים מפתיעים. בכזה סרט מותח אסור לעשות ספוילרים, אבל אפשר לומר שהסרט בוחן שאלות של זהות והתחזות, ושבאיזשהו שלב השאלה הופכת מ"איך יוצאים מפה" ל"מי תקע אותי כאן". בדרך יש רמזים בלשיים מוזרים שמפוזרים דרך חשבונות טוויטר – אני יודע, זה נשמע מוזר, אבל בחיים לא ראיתי סרט שמכיל כל-כך הרבה התכתבויות בצורה כזו טבעית וטובה, אני נשבע שזה לא היה קרינג'י.
הסרט לא הכי אמין מבחינה עלילתית – בקטע לא ברור, יש וייפיי וקליטה נהדרים גם בעומק הביוב, והסרט נפתר בדאוס אקס מאכינה כמו בכיפה אדומה. אבל האמת שזה ממש ממש לא משנה. בתור מה שהוא – מותחן מופרך – הסרט פשוט נהדר. קשה מאוד לצלם סרט בחלל כל-כך קטן, אבל למרות שהם לא מושלמים, הצילום והעיצוב בסרט הצליחו להפוך גם בור דחוק של ביוב אפלולי לאתר מספיק מעניין בשביל סרט שלם. אך עם כל הכבוד לטוויסטים של הסרט, ההפתעה הכי גדולה, עבורי, הגיע בסוף: המעריצות היפניות בקדמת בקהל, שמחאו כפיים נרגשות כשעלה הכוכב הראשי על הבמה, הבהירו לכולנו שמדובר באליל ג'יי-פופ. סרט הזוי, מומלץ בחום לערב שיכור עם חברים. // גולי דולב השילוני
