אין ארץ אחרת

יש למה לחכות: הסרטים הבולטים של פסטיבל ברלין

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

לפני שבועיים נחתם פסטיבל ברלין ה־74, והצליח לעורר כמה סערות שחרגו מעולם הקולנוע ונקשרו במלחמה בעזה ובמדינות ישראל בשטחים. מצד אחד, הארגון הגרמני וקהילת היוצרים נקראה לנקוט עמדה ברורה בנושא ונתקלה בעמדות המנומסות והממוסדות של הנהלת ה״ברלינלה״ ושל גרמניה, ומצד שני, נאום הזכיה של יובל אברהם ובאסל אדרה עם סרטם ״אין ארץ אחרת״ עורר הדים גם בתקשורת הישראלית וגרר האשמות מנותקות ובזויות באנטישמיות ושלל טורי דעה נלווים.

במבט רחב יותר, היתה זו המהדורה האחרונה של המנהלת מרייטה ריזנביק והמנהל האומנותי קרלו שטריאן, שיוחלפו בשנה הבאה בטרישיה טאטל האנגליה. עליה תוטל המשימה להפיח רוח חדשה בפסטיבל הותיק, שהתקשה בשנים האחרונות להתחרות באבק הכוכבים של ונציה וקאן.

בין כותרת אחת לאחרת, הוצגו בפסטיבל שלל סרטים מרחבי העולם. ככל שנה, סביר להניח שרבים מהם ימצאו את דרכים אל אולמות הקולנוע בישראל בהמשך השנה, או לפחות אל מסכי הפסטיבלים המקומיים. עד אז, סיכמנו עבורכם רשמים מכמה וכמה סרטים בולטים של הפסטיבל – אלה שתרצו לגזור ולשמור לקראת הזדמנות צפייה, וגם כמה שאולי לא.

דהומיי

דהומיי

זוכה פרס דוב הזהב

הזוכה בפרס דב הזהב היוקרתי הוא סרטה של מתי דיופ ״דהומיי״, סרט תיעודי באורך של שעה, המתמקד בהחזרת אוצרות, שנבזזו על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי, לארץ מוצאם בנין שבמערב אפריקה. הסרט של הבמאית הסנגלית־צרפתיה (אשר זכתה בפרס ה״גרנד פרי״ של פסטיבל קאן ב־2019 עם סרטה ״אטלנטיקס״) משלב במיומנות בידיון ומציאות בעודו חוקר את המורכבת סביב החזרת השלל הקולוניאלי לאפריקה, ומשמש גם כתגובה לסרטם של אלן רנה וכריס מרקר משנת 1953 על אמנות אפריקאית וקולוניאליזם ״גם פסלים מתים״.

תהליך החזרת האוצרות הבזוזים החל כמהלך ביקור של נשיא צרפת עמנואל מקרון במערב אפריקה בנובמבר 2017, אז הפתיע את העולם כשקרא להחזיר את חפצי המורשת האפריקאית חזרה ליבשת. עם זאת, צרפת החזירה מאז רק 28 חפצים לאפריקה, מתוכם 26 הושבו לבנין. במסעם מתמקד הסרט, שקרוי על שם שמה העתיק של הממלכה, ממלכת דהומיי.

מבעד לעדשת המצלמה, דיופ חוקרת בקפדנות את נבכי המוזיאון, את הארכיטקטורה שלו, את צוות המשמורת, את החוקרים ואת אלו האמונים על הובלת האוצרות. עם הגעתם לבנין, הסרט לוכד את הבדיקה המדוקדקת של מצבו הפיזי של כל חפץ על סמך דיווחים שסיפקו עמיתים צרפתיים. עם שובם הביתה, הסרט לוכד את הבחינה המדוקדקת של מצבו הפיזי של כל חפץ מצד צוות החוקרים המקומיים. לאורך הסרט נשמע קול מאגי־חייזרי, זהו קולו של פריט 26, פסל העץ של המלך גזו, שליט דהומיי באמצע המאה ה־19. הקול מדבר בשפת ה־Fon המקומית, מנחה את הצופים במסע שלו חזרה למולדתו, בכך מחדיר ממד מיתי לחוויה הקולנועית היבשה למדי.

הסרט מתפתח באיטיות מאתגרת, באופן שמזכיר את איטיות הליך ההחזרה עצמה, וצובר תאוצה רק במחצית השנייה שלו, במהלך חילופי דברים מרתקים בין סטודנטים באוניברסיטת אבומי־קלווי. הדיון בין הסטודנטים מציג ריבוי נקודות מבט מקומיות על החזרת אוצרות תרבות ועל תהליכי דה־קולוניזציה באפריקה בכלל. חלק מהסטודנטים מביעים תסכול על החזרת רק בודדים מהחפצים שנבזזו ורואים בכך מחווה סמלית בלבד ולא פיצוי אמיתי. תזכורת לאובן הנרחב יותר של היבטים בלתי־מוחשיים של מורשתם כמו שפות ומסורות. יתר על כן, הסטודנטים מעלים חשדות לגבי מניעים פוליטיים פוטנציאליים מאחורי העיתוי של צרפת למאמצי ההחזרה.

הסרט אמנם לא פורץ דרך חדשה לגמרי בחקר החזרת אמנות שנבזזה, אבל הוא מעורר הרהורים מסקרנים על משמעות התהליך. יש לציין שפסקול יוצא דופן של היוצר הבריטי דין בלאנט מעשיר את חווית הצפייה, ומחדיר את הנרטיב באווירה סוריאליסטית מעט לצד הקול החייזרי של אובייקט 26. בסך הכל, הסרט משמש תיעוד מעורר מחשבה של רגע מעניין בהיסטוריה הקולוניאלית של צרפת באפריקה, אבל לא מצליח להותיר חותם קולנועי עמוק. העובדה שהוא קיבל את הפרס הגדול של הפסטיבל עלול לרמז על אמירה פוליטית של חבר השופטים, יותר מאשר אמירה אמנותית. // אריאל ברנשטיין

אין ארץ אחרת

אין ארץ אחרת

הסרט התיעודי הטוב היותר

במציאות שבה הגבולות והגדרות בין האנשים החיים בין הירדן לים נדמים בלתי־עבירים, הסרט ״אין ארץ אחרת״ משמש עדות לכוחה של סולידריות בין בני אדם. הסרט, שזכה בפרס חביב הקהל במסגרת היוקרתית ״פנורמה״ וכן בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל, נוצר על־ידי קולקטיב של יוצרים ואקטיביסטים ישראלים ופלסטיניים. זכייתו כבר הספיקה לעורר מהומה בארץ ובעולם, כאשר נאום הזכייה של יובל אברהם, שבו הגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד, הוגדר על ידי גורמים מסוימים כנאום ״אנטישמי״, וזכה לביקורת אף מראש עיריית ברלין.

ביסודו, הסרט מתאר את מאבקן של הקהילות הפלסטיניות באזור מסאפר יטא בדרום הר חברון נגד גירוש מאדמתם. למרות נוכחותן ארוכת השנים של קהילות פלסטיניות באזור לפני הכיבוש של 1967, בתחילת שנות השמונים הכריז צה״ל על שטח של כ־30 אלף דונם במסאפר יטא בתור "שטח אש 918״ ובכך דרש שיתפנו מן האזור. במאי 2022, אחרי מאבק משפטי של עשרות שנים, בג״ץ דחה את עתירת הקהילות הפלסטיניות והתיר לצה״ל לגרש מבתיהם את מאות תושבי הכפרים. התוצאות, כפי שמתוארות בצורה כואבת בסרט, דחפו את הקהילות למאבק הישרדות, שנעשה קשה מיום ליום, שבו הן נדחקות אט אט החוצה ונאלצות לאבד את אדמותיהם.

במרכז הסרט מוצבת החברות שנרקמת בין באסל אל־עדרא ובין יובל אברהם. באסל, אקטיביסט מהכפר א־תוואני, מפגין חוסן מול המצוקה ומתעד ללא לאות את המציאות הקשה של חיי היום־יום תחת הכיבוש. מול הריסות בתים שגרתיות בידי כוחות המנהל האזרחי ומול אלימות מתנחלים שמטרתה לדחוק את תושבי האזור החוצה, באסל עומד עם מצלמה ומבקש מהעולם להתערב.  לעומת זאת, יובל, עיתונאי ישראלי השולט בערבית, מגיע תחילה לדווח על מצוקתם של הקהילות הללו, אך מוצא את עצמו הופך לפעיל מרכזי בעצמו, ומבלה אינספור שעות לצד באסל ומשפחתו.

ידידותם המתפתחת משמשת כקונטרה נוקבת לנרטיבים מושרשים של סכסוך ופילוג בין העמים במרחב. למרות מתחים מזדמנים, כולל חילופי דברים בלתי נשכחים שבהם באסל אומר ליובל שיפסיק ״להיות כזה מתלהב, אתה תהיה פה כמה ימים ותחזור הביתה. את הכיבוש אתה לא תסיים״. נדמה שהקשר בין השניים הלך ונהיה עמוק מן הצפוי, ומתעלה מעל פערי הלאום והפריבילגיה.

הסרט אינו קל לצפייה, ומציב בפנינו מראה למציאות שהתקשורת בישראל ממעטת לדווח עליה, אך בדיוק משום כך חשוב כל כך לצפות בו, המציאות במסאפר יטא היא חלק ממדיניות שמתבצעת בשם כולנו. הכאב הבלתי־פוסק בעת הצפייה בסרט מדגיש כמה הצפייה בו חשובה. כך, מתוך המאמצים המשותפים של יובל ובאסל, לצד פעילים ישראלים ופלסטינים במסאפר יטא, אל מול דיכוי ממסדי ואלימות מתמשכת, עולה מקור השראה – מגדלור של תקווה ושל סולידריות ברגע של שפל בהיסטוריה המדממת בין שני העמים. // אריאל ברנשטיין

ג׳נט פלאנט

ג׳אנט פלאנט

״ג׳אנט פלאנט״ הוא סרט ביכורים מקסים על מערכת היחסים בין נערה מתבגרת ומשונה לאמה ההיפית, המסופר לאורך חופש גדול אחד. מרכז הסרט הוא ההתבגרות של הילדה, אך גם האמא מתפתחת לאורכו, דרך שלוש מערכות יחסים – שתיים מהן רומנטיות עם גברים, ואחת עם אישה שעוברת לגור איתה לכמה שבועות ומטלטלת את עולמה. גם האמא וגם הילדה מגלות בתוכן עצמאות חדשה, שמאפשרת להן לאהוב את עצמן יותר, ואולי גם להתרחק אחת מהשנייה. זה לא סרט מושלם, אך הוא משופע ביופי הזה של סרטים פשוטים ובוסריים, קצת כמו ״חיים שלמים״ המהולל, ולכן הזיופים הקטנים דווקא הופכים אותו ליפה וכן יותר.

האסתטיקה בסרט ראויה לאזכור מיוחד. בובת טרול, חולצות עם פייטים והתרגשות מקניון חדש בעיירה – דרך אלף ואחד אלמנטים קטנים, בעיקר עיצוביים, הסרט זורק את הצופה לאווירת ניינטיז נוסטלגית וברורה. בתחילת הסרט התעצבנתי קצת מסצנות שבהן האמא גוררת את הילדה לפסטיבלים רוחניים, שבהם גורואים בזקן ארוך ניגנו מוזיקה מעצבנת. אבל לאורך הסרט הכל התחבר, כשהבנתי שהטקסים הניו־אייג׳יים האלו עוסקים כולם בהפיכה לסובייקט, בגילוי עצמי, ולכן הם מעשירים ומחכימים את קו העלילה. היה משהו כל־כך עדין באופן שבו הכל התחבר בסוף בסרט – אפילו טראומת הדור השני לשואה של דמות האם הורגשה רק במובלע. הסרט השאיר בי טעם של עוד – ואני כבר מחכה לראות איך ייראה הסרט הבא של הבמאית המבטיחה. // גולי דולב־השילוני

A Traveler's Needs הונג סאנג־סו

A Traveler's Needs

כבר מהיום הראשון לפסטיבל ידעתי שסרטו החדש של הונג סאנג־סו יהיה הסרט האהוב עליי בו – וכמובן שהוא לא אכזב. האוטר הדרום־קוריאני המיוחד הזה הוא האליל של הברלינאלה, והאמת שגם שלי. סרטיו התמודדו בתחרות הראשית לא פחות משבע פעמים, דבר שיצר סביבו הילה קדושה וכמעט נלעגת, כשהוא נתפס בתור הגורו של הקולנוע הפילוסופי־אמנותי.

כפי שטענתי במאמר שפורסמתי כאן בעבר, סאנג-סו ייצר רדיקליות חדשה בקולנוע דרך רפלקסיביות קיצונית. גם סרטו החדש עמוס לעייפה בחזרתיות: דמויות שונות אומרות בו בדיוק את אותו הדיאלוג. אך דווקא החזרה אחד לאחד על אותן המילים, כל פעם בהקשר עלילתי ורגשי קצת אחר, מאלצת את הצופה להיות קשוב לפרטים הקטנים, להתמקד, ולגלות עדינות שלרוב עוברת מתחת לרדאר.

זהו שיתוף הפעולה השלישי של סאנג־סו עם הכוכבת הצרפתייה איזבל הופר, שמשחקת כאן מורה תמהונית לצרפתית שמדברת עם התלמידים שלה רק באנגלית. שוט נהדר שבו היא יושבת לבדה בפארק ומנגנת בחליל בזיופים מחרידים לוכד בתוכו יותר רגשות אקזיסטנציאליסטיים מנובלה שלמה. מצד אחד, היא כל־כך חופשייה; מצד שני – היא כל־כך אבודה. המורה לצרפתית מעוררת הערצה כשהיא פשוט נהנית מהנגינה עצמה, בלי שיהיה אכפת לה בכלל מזה שהיא מזייפת, ומאידך – היא  גם נראית כה שיכורה, מטורפת ועלובה.

יש הרבה במאים מוצלחים בעולם, אך רק סאנג־סו מסוגל להעביר כל־כך הרבה ניואנסים ברגע אחד. בפרימיירה, הופר אמרה שהיא אוהבת לעבוד עם סאנג־סו, כי הוא אחד האנשים היחידים שמצליחים לעשות קולנוע שהוא שירה. אמרה וצדקה. // גולי דולב־השילוני

דברים קטנים כאלה

דברים קטנים כאלה

סרט הפתיחה של הפסטיבל השנה היה ״דברים קטנים כאלה״, עיבוד קולנועי בכיכובו של קיליאן מרפי לרומן של קלייר קיגן הנפלאה הנושא את אותו השם. מרפי מגלם את ביל פרלונג, סוחר פחם אירי, צנוע וחרוץ, המנווט את החיים באירלנד הענייה של שנות השמונים. ביל פרלונג הוא בעל מסור ואב לחמש בנות, ועל אף הרקע הקשה שגדל בו, הוא הצליח להקים עסק קטן למכירת פחם שמפרנס את משפחתו. במהלך משלוח שגרתי למנזר המקומי לקראת חג המולד, התקופה העמוסה ביותר מקצועית, פרלונג מגלה דבר מטריד אשר מעמיד אותו מול דילמה אתית – האם לעשות משהו לגבי מה שראה, או להתיישר עם תרבות השתיקה בקהילה הקטנה הנשלטת על ידי הכנסייה.

בעוד שהסרט לוכד את הנרטיב של הרומן של קיגן, הוא לא מצליח לבטא במלואו את המתח העדין הקיים בספר בין עדינות לאלימות המכוסה במעטה דק של נימוסין. בעוד שקיגן טווה בספרה באופן מופתי אווירה שנעה בין חזית של אדיבות וחסד לבין האפלה והאלימות המתקיימות מתחת לפני השטח, הסרט נשען בכבדות על אווירה אינטנסיבית מבשרת רעות, בעיקר באמצעות העריכה והסאונד, והאינטנסיביות שבארשת פניו של מרפי עצמו. בכך הסרט מחמיץ את המשחק העדין של קיגן אשר מתהלכת בחכמה בין עוצמות שונות של מתח.

אף על פי כן, הסרט שופך אור על סוגיה כואבת וחשובה המוכרת בשם ״מכבסות מגדלנה״. סוגיה מושתקת זו צפה רק בעת האחרונה בשיח הציבורי באירלנד. החל מהמאה ה־18 נפתחו מוסדות כליאה רבים באי במטרה ״להציל״ בנות שאבדה דרכן. מוסדות אלה, שנוהלו על ידי הכנסייה הקתולית ואושרו על ידי המדינה, החזיקו באינספור נשים בניגוד לרצונן, הכפיפו אותן לעבודה נצלנית ואף הפרידו ביניהן לבין ילדיהן. ב״מכבסות מגדלנה״, שנוהלו על ידי נזירות קתוליות לאורך המאה ה־20 עד לסגירה סופית בשנות ה־90,  הוחזקו יותר מ־10,000 נשים. הסרט משמש כתזכורת נוקבת לזוועות שספגו הנשים הכלואות במוסדות אלה, ומדגיש את הצורך בהכרה ובצדק. לכן, למרות שהסרט מפספס את הניואנסים העדינים שבספרה של קיגן, הוא בכל זאת מעורר שאלות על הצורך לדבר על עוולות מושתקות גם במחיר אישי, ועל המורשת האפלה של דיכוי ממוסד באירלנד. // אריאל ברנשטיין

פפה pepe

פפה

זוכה פרס דוב הכסף לבימוי הטוב ביותר

הסרט ״פפה״ הוא הזייה מוחלטת. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט כל־כך מיוחד: במשך כל השעה הראשונה פשוט שאלתי את עצמי שוב ושוב מה לעזאזל קורה פה. הדמות הראשית בסרט היא רוח‏־הרפאים של היפופוטם, שמנסה להבין למה הוא נורה למוות בבוליביה ואיך זה קרה. ההיפופוטם המת מדבר בווייס־אובר מוזר ולוקח אותנו לשחזור היסטורי ופסבדו־אוטוביוגרפי, שמתחיל בקבוצת תיירים גרמניים באפריקה בשנות השבעים.

הסרט משלב בין קטעים עלילתיים לצילומי טבע, ומערבב בין קולנוע עלילתי, דוקומנטרי ומסאי. אך אין טעם שאנסה להסביר מה בדיוק קורה בו על המסך. בתחילת הסרט – מוצגת חטיפה של עדר היפופוטמים מנמיביה לדרום־אמריקה, בידי ברון הסמים פבלו אסקובר. בסופו, יש תחרות מלכת היופי ליד נהר. הסרט המתחכם מטפל ישירות בשלל נושאים פילוסופיים, אקולוגיים ופוליטיים כבדים, כמו מינים פולשים, יחס האדם לטבע, זכויות ילידים ופשע מאורגן. אך יש בסרט המהיר גם קטעים דרמטיים חזקים, כמו התפרקות הנישואין של זוג כפרי מבוגר וקטטה של היפופוטמים שרבים על הנהגת העדר.

זה אקספרימנטלי להחריד, אבל איכשהו הכל מתכנס בסוף לנרטיב ברור אחד, כך שהסרט הרבה יותר נגיש משאולי נשמע. למשל, העילה המרכזית למריבה בין בני־הזוג המבוגרים הנזכרים היא שהגבר טוען שהוא איחר הביתה כי הוא ראה מפלצת, והאישה מתפרצת עליו כי נמאס לה לגמרי מהשקרים שהוא מספר לה אחרי שהוא מבלה עם אחרות בבר. אנחנו הצופים יודעים שהגבר הבוגדני דווקא צדק – ושהוא אכן נתקל בהיפופוטם כשהוא יצא לנהר.

הסרט רחוק מלהיות מושלם, אבל הערבוב בין אמת לבדיון ובין טכניקות קולנועיות שונות הוא פשוט מבריק. לא פלא שהבמאי נלסון קרלוס דה לוס סנטוס אריאס זכה בדוב הכסף על הבימוי. // גולי דולב־השילוני

שבעת הצעיפים אטום אגויאן

שבעת הצעיפים

הסרט החדש של הבמאי הקנדי המוערך אטום אגויאן עוקב אחרי נסיון להעלות לבמה עיבוד חדש־ישן של האופרה הנודעת והפרובוקטיבית ״שלומית״ (סלומה), מאת ריכרד שטראוס ואוסקר ויילד. באופן צפוי למדי ההפקה מסתבכת ופותחת מחדש סודות אפלים וטראומות כואבות, כשהעלילה מחוץ לבמה מקבילה, כמובן, לעלילת האופרה עצמה.

אגויאן נהנה מפופולריות רבה בישראל, והוא אפילו זכה בפרס דן דוד לפני כמה שנים. זאת למרות שהוריו, בני המיעוט הארמני במצרים, בטח לא היו חובבי ציון גדולים. הם קראו לבנם ״אטום״ מתוך תמיכה נלהבת בפרויקט הגרעין המצרי, שקודם באותה תקופה. יש בזה משהו סוטה לגמרי – וכל ההקרנה דמיינתי תינוקות ישראלים שקוראים להם ״אחד וחצי טון״ או ״טנק מרכבה״.

אני אוהב את אגויאן ו״אקזוטיקה״ שלו הוא סרט מופתי. ובכל זאת, משהו לא עובד בסרט החדש. יש משהו מאוד מרשים בסרטים קלאסיים, מוקפדים, מבוימים היטב וגדולים מהחיים – ואין ספק שפסטיבל אירופאי הוא המקום המתאים עבורם. לרגעים זה נראה לי כמו סרט שאינגמר ברגמן יכול היה לביים, במיוחד בסצנות ריקודי הצללים. אך ברגעים מסוימים הסרט צפוי מדי, וברגעים אחרים – הוא לא פתור מספיק. יש בו יותר מידי מניירות, והרגשתי שאני כמעט ולא מבין את הדמויות בסרט – אני יודע עליהן רק את מה שקריטי להתקדמות העלילה.

״שבעת הצעיפים״ הוא סרט שעוסק ביצרים האנושיים הכי בסיסיים, כמו קנאה ותשוקה, והוא מנסה להראות אמנות נצחית, גדולה מהחיים. זה אולי עניין של טעם אישי, אבל קטעי אופרה בגרמנית בליווי אפקטים מוזיקליים ״מרגשים״ ממש לא עושים לי את זה. יש בסרט רגעים נחמדים, אבל לא שווה לרוץ בשבילו לאקרנים. // גולי דולב־השילוני

The Wrong Movie קרן ציטר

The Wrong Movie

The Wrong Movie של קרן ציטר הוא סרט מחוספס וחזק שמזכיר קצת את המוקדמים של הרמוני קורין. הסרט מתלווה לחבורת נרקומנים מחוקים בניו־יורק שמוצאים זמן להעלות ליוטיוב סרטוני אנבוקסינג ולייפסטייל. הכל אלים וקשה בסרט, אך כמו אצל קורין – הכל גם מתאמץ להיות נורא מגניב. ובאמת, עם שורות מחץ ושחקנים מתים־מהלכים – הסרט יכול להפוך לקאלט היפסטרי שיצטטו גם עוד עשרים שנה.

ובכל זאת, רגע אחד בסרט היה גדול גם עליי: כששני מכורים פתחו תיק שהם פילחו מאיזו בחורה בציפייה למצוא בו שטרות, וגילו לאכזבתם שהוא מלא בחול. לוקח כמה שניות להבין שזה לא חול שם בתיק – אלא האפר של האבא האנס של הבחורה שנשדדה, שמת ונשרף לפני כמה ימים.

צפיתי בסרט באתר המשרפה הישנה של ברלין, ששימשה את הנאצים לשרוף קומוניסטים ויהודים ואחר כך חזרה לשמש קרמטוריום ציבורי עד שנסגרה לפני כמה שנים והפכה למרכז תרבות אלטרנטיבי. השוט שבו האפר התפזר על המסך – שראיתי בתוך המשרפה שברחוב אדולף, באותו חלל שבו בערו פעם התנורים – עורר בי תחושת בחילה כואבת ועזה. נדיר שבנדירים שסרטים מעבירים אותי חוויה גופנית כזו קיצונית. וזה אולי נשמע מגעיל – אבל מבחינתי, זה גם היה אחד משיאי הברלינאלה. אינסטינקט ההקאה הזכיר לי עד כמה סרט טוב יכול לטלטל אותך, וכמה החלל משפיע על חווית הצפייה. סרט הארדקור, אבל מומלץ בחום. // גולי דולב־השילוני

Subject: Filmmaking

Subject: Filmmaking

הבמאי הגרמני הוותיק אדגר רייץ, שמוכר בעיקר בזכות סדרת הסרטים ״היימאט״ העוסקת בהיסטוריה המודרנית של גרמניה, זכה גם הוא לפרס מפעל חיים השנה בפסטיבל והציג סרט חדש שעשה יחד עם במאי שותף. הסרט שבגרמנית נקרא ״שעת קולנוע 23״ מתבסס על סרט ישן של רייץ משנת 1968, ״שעת קולנוע״, ובו הוא מתעד את עבודתו כמורה לקולנוע בכיתה בבית ספר לבנות במינכן. כעת, 55 שנים אחרי, כשהוא בן 90 ותלמידותיו לקראת סוף העשור השביעי לחייהן, מתקיים מעין מפגש מחזור שבו מוקרנים הסרט המקורי יחד עם הסרטים הקצרים שיצרו התלמידות במסגרת השיעור.

הסרט נפתח עם קטע ארכיון מהסרט המקורי בכתובית שעושה פרפרזה לקולנוען־תיאורטיקן ההונגרי בלה באלאז׳, לפיו ״כל עוד קולנוע לא נלמד כמקצוע חובה בבתי הספר, אנחנו לא מכירים באחת ההתפתחויות האנושיות החשובות ביותר בזמננו״. כך, ממוסגר הקולנוע והלימוד שלו כמעשה חשוב מאין כמוהו. מדובר בסרט מינימליסטי מאוד אך אפקטיבי למדי בהעברת הרעיון של קולנוע ככלי ביטוי אמנותי שכל אחד יכול לקחת בעשייתו, והנשים בו נזכרות בערגה בחוויות הלימוד שלהן ובסרטים אותם יצרו יחד בצוותים מאולתרים. סרט הטלוויזיה המקורי נוצר בעקבות פיילוט שלא צלח להכניס את לימודי הקולנוע כמקצוע חובה למערכת החינוך הציבורית בגרמניה ורייץ משמש בו כמעין מטיף לשימוש בקולנוע ככלי פדגוגי. בשלב מסוים כמעט כל משפט שאמר בסרט זכה לתשואות הקהל ונראה כי על אף הקריירה המוצלחת והענפה שפיתח כבמאי במהלך השנים הוא שמר על צניעות ועל תפקידו כמחנך בעל רצף רעיוני אחיד לגבי הקולנוע והחשיבות שהוא רואה בלימוד שלו. // אורי תור

Made in England: הסרטים של פאוול פרסבורגר

מרטין סקורסזה זכה השנה בפרס דב הזהב למפעל חיים ובין היתר הוצג בפסטיבל גם סרט חדש שאותו הוא מקריין, דוקומנטרי של הבמאי דיוויד הנטון על צמד הקולנוענים מייקל פאוול הבריטי ואמריק פרסבורגר ההונגרי. השניים פעלו יחד באנגליה לאורך שנות ה־40 וה־50 וסרטיהם מהווים נדבך חשוב ומעט נשכח בתולדות הקולנוע. הם השפיעו רבות על סקורזסה שצפה בהם כילד כשהיה מסוגר בביתו עקב מחלת האסטמה. בתחילת ההקרנה מרטין נכנס במפתיע להציג את הסרט לקול תשואות הקהל וסיפר על קרבתו האישית לפאוול שבסוף ימיו היה נשוי לתלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה והאגדית של סקורסזה.

הסרט מתבסס ברובו על קטעים מן הסרטים המשותפים של פאוול ופרסבורגר המלווים בקריינות של סקורסזה, שמעביר בדרכו את הצופה מעין שיעור בתולדות הקולנוע. הקטעים המעניינים יותר הם אלו בהם סקורסזה מספר על ההשראה שלקח מסגנונם הקולנועי. תשוקתו ליצירתם המשותפת, שאותה הוא מכיר לפרטי פרטים, ניכרת הן כשהוא מסביר בהתלהבות כאחרון המעריצים על סצנת הריקוד ב״נעליים אדומות״ או כשהוא מדגים כיצד סגנונם השפיע על עיצוב סצנות האגרוף ב״שור הזועם״ או על ״עידן התמימות״.

בכלל, אהבת קולנוע רבה מועברת בעשיית הסרט והוא מעורר סקרנות רבה לצפייה בסרטיהם של צמד היוצרים, אך יחד עם זאת כסרט תיעודי מצאתי אותו כחסר בשל היותו מתבסס יתר על המידה על הצגת סצנות מהסרטים המקוריים ותיאור העלילה שלהם, בלי לספק ערך מוסף משמעותי משל עצמו. החיסרון המרכזי שלו הוא בניסיון לדחוס את הפילמוגרפיה של השניים יחד עם סיפורם האישי במעין גודש של פרטים שיוצר אמנם שיעור גנוז ומעניין בתולדות הקולנוע, כזה שיהווה צפייה חביבה לסינפילים, אך אולי גם עדיף לדלג ישירות לצפייה בסרטים של פאוול ופרסבורגר, המרכיבים את הסיכום שמוצג בו. // אורי תור

exergue – on documenta 14

הסרט הארוך ביותר שהוקרן בתולדות הברלינלה נמשך לא פחות מ־14 שעות ומתעד את המהדורה ה־14 של תערוכת האמנות ״דוקומנטה״ שהתקיימה בשנת 2017. התערוכה נערכת אחת ל־5 שנים בעיר קאסל שבגרמניה אך מהדורה זו הייתה ייחודית כיוון שהתרחשה במקביל גם באתונה, דבר שהוביל לחריגה תקציבית גדולה ובעקבותיה סערה תקשורתית. הסרט מחולק ל־14 פרקים שמציגים באופן לא כרונולוגי את תהליך האוצרות, ההכנות והקיום של התערוכה, וכן את הפיאסקו התקציבי. הוא מתמקד בעיקר באוצר הראשי של התערוכה, אדם שימצ׳יק הפולני, שהבמאי היווני דימיטריס אתירידיס קיבל גישה בלתי מוגבלת להתלוות אליו במשך שנתיים.

נדרשת יומרה גדולה להציג סרט כה ארוך על סיפור כה ספציפי עם דמות אחת מרכזית, ובאופן טבעי הסרט לא שומר על רמת זהה של עניין לכל אורכו. הפרקים המעניינים יותר בסרט הם הראשונים שמראים את מסעות האוצרות בין יוון, לבנון ואפריקה, והאחרונים שמתעסקים בקיום התערוכה. בין לבין ישנם גם כמה פרקים שכוללים סצנות משעממות, ובהן ישיבות קבלת ההחלטות האמנותיות וחישובי התקציב של צוותי האוצרים והמארגנים, שממצות את עצמן מהר אפילו אם הן משרתות את הנרטיב הכללי.

הליווי של דמות אחת, שהסרט מחפש כמעט תמיד את נקודת מבטה, מאפשר חשיפה ישירה ומעמיקה לאופיו החידתי של שימצ'יק: אדם שקט אך בעל נוכחות כריזמטית ושאיפות מגולמניות, אאוטסיידר מובהק שמצא עצמו במרכז העניינים של עולם אמנות אך עדיין לא פועל על־פי הנימוסים והקודים המקובלים במעמדו, ואינו לוקח חלק באינטריגות – דבר שרק מגביר את הביקורת הציבורית כלפיו. לעתים נראה כי סרטו של אתירידיס, שגם צילם בעצמו ללא צוות נוסף, משמש כמעין כתב סנגוריה אל מול חצי הביקורת שספג מושא תיעודו.

על אף עיסוקו של הסרט באירוע אמנות כה מרכזי, האמנות עצמה נעדרת בחלק גדול מהסרט, והוא מתמקד לא פחות בבירוקרטיה, בארגון הפסטיבל ובשיח הציבורי סביבו. בקטעים בהן היא כן מופיעה, למשל בסצנות שמציגות מיצגי פרפורמנס וביצועים מוזיקליים או תערוכות שונות, נוצרת זרימה ששוברת את הסגנון המתבונן ומקלה על חווית הצפייה. בכלל, עבודת העריכה המאתגרת של הסרט מרשימה מאוד בכך שהיא מאפשרת לייצר רצף קצבי בסרט שרובו משתמש בסגנון תיעודי של ״זבוב על הקיר״ שנקטע לעיתים דרך שילוב של קטעי ארכיון ומונטאז׳ים אך לא משתמש בקריינות חיצונית. סגנונו המתבונן של הבמאי מרגיש לפעמים כה טבעי עד כדי כך שנוכחותו לא הייתה מורגשת למשתתפים ברוב הזמן (למעט מקרים בודדים וספציפיים שבהם הוא מגיב). הצופה עוקב אחר האוצרים החל מהקפה בבוקר, דרך ישיבות התכנון והביקורים בתערוכות במהלך היום ועד לריקודים בבר בערב. בעידן שהרבה סרטים דוקומנטריים מציעים רק גישה מוגבלת וערוכה לעילא למושאי התיעוד שלהם ומתיימרים להציג זאת כאיזשהו מבט ל"מאחורי הקלעים", הגישה חסרת הצנזורה כאן אינה סטנדרטית.

העיסוק בזמן הוא חלק אינהרנטי מהיצירה והצורה הקולנועית שלה וגם מחוויית הצפייה בה, בוודאי בפורמט של הקרנה קולנועית. השאלה הטבעית שעולה מסרט באורך כזה היא האם 14 שעות הן הכרחיות או רק גימיק? כבר לאחר כמה שעות צפייה ניתן להבין כי הסרט לא נבנה אל עבר קתרזיס מסוים אלא נע באופן מעגלי, כך שגם סדר הקרנת הפרקים נראה לעיתים כמעט חסר חשיבות. מסיבה זו ייתכן גם כי מספיק לצפות רק בכמה פרקים על מנת לתפוס את מהות הסיפור ולהבין את דמותו המרכזית, ואכן בהקרנת הסרט שנפרשה על פני יומיים רצופים עם הפסקות מספר הנוכחים באולם הלך והצטמצם מפרק לפרק. יחד עם זאת, מי שמוכנים להתמסר ליצירה לכל אורכה, יוצאים נשכרים מן ההזדמנות לצפות ביצירה תיעודית נועזת שלוקחת את הצופה למסע ייחודי. // אורי תור

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email