מצער להודות, אבל שנת 2022 בקולנוע לוותה בתחושה של קיפאון. אמנם לימבו ההפצה שנוצר בשלוש השנים האחרונות התחיל להתייצב, אך הקולנוע נותר חלש מבעבר. אל מול פופולאריות ההפצה בסטרימינג, תוצרים מסחריים שסומנו כהבטחות אכזבו בקופות, וסרטים עצמאיים ואמנותיים רבים התקשו להגיע לקהל, לזכות להפצה מקומית, או לייצר קונצנזוס ביקורתי של ממש.
דווקא הסרטים שהצליחו להותיר רושם משמעותי השנה, הגיעו יחסית מהשוליים: מחד, סרטים קטנים שפרצו לקדמת הבמה כמו "הכל בכל מקום בבת אחת" או "המרד הגדול" ("RRR") הגיעו מיוצרים שהיו יחסית עלומים ואתגרו את הקונצנזוס בשפה קולנועית או מאפיינים ייחודיים. מאידך, נרשמו מעט הצלחות ענק הוליוודיות כמו "אווטאר: דרכם של המים" ו"אהבה בשחקים: מאווריק" כשמאחוריהן יוצרי קולנוע ותיקים שבחרו להמשיך יצירות עבר מצליחות.
אם כך, נאחל ששנת 2023 תהיה מלאה בסרטים מהסוג שקצת חסר לנו: סרטים שנוצרו ללא פשרות, שיש בהם מידה של סיכון – כזה שמשקף גם את השאיפה לקחת את הקולנוע צעד אחד קדימה. עד אז, אלו הסרטים שהכי אהבנו משנת 2022 בסדר אקראי:
הפייבלמנים
"משפחה. אמנות. זה יקרע אותך לשניים", אומר הדוד בוריס לסמי הצעיר, בן דמותו של סטיבן ספילברג בסרטו החדש "הפייבלמנים". לסיכום 50 שנות קריירה, ספילברג, שעיצב מחדש במו ידיו (לטוב ולרע) את הפנטזיה הקולנועית ההוליוודית, חוזר לילדותו שלו בסרט חצי-אוטוביוגרפי. זו הפעם השלישית בה הוא לא רק מביים אלא גם שותף לכתיבת התסריט, אחרי "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אינטליגנציה מלאכותית". אמנם הם נוצרו במרחקים דומים של שני עשורים אחד מהשני, אך אפשר לראות בשלושתם כטרילוגיה על כוח הבריאה הגדול של הדמיון והפנטזיה, והמחיר הכבד שההתמסרות אליה עלולים לגבות במציאות. כאן, כאמור, הוא עוסק ברעיון הזה באופן הישיר והאישי ביותר.
כאמור, הסרט עוסק בהתבגרותו של ספילברג, במערכת היחסים שלו עם משפחתו, חבריו וכמובן עם האמנות שהגדירה אותי כפי שהוא הגדיר אותה – הקולנוע. "לידת" הדמות של סם פייבלמן היא בהקרנת הקולנוע הראשונה בה הוא נוכח וסיום התבגרותה היא בהכרה של כוחה של השפה הקולנועית והיכולת לרתום אותה לרצונו. במהלך השנים המעצבות בחייו, פייבלמן המתבגר, כסינפיל ויוצר חובבן, מגלה את הקולנוע כחרב דו־צדדית: כוחו הטרנספורמטיבי של הקולנוע המאפשר לנו לראות את עצמנו באור אחר וגם לגעת בפצעים פתוחים, יציף בהכרח ויתור והתמודדות כואבים מול המציאות. כל הרעיונות הללו מתגלעים במערכות היחסים של סם עם סביבתו, ובעיקר דרך סוד משפחתי אודות אמו שמתגלה לסם דרך הסרטים הביתיים שהוא מצלם (ברגע שמתכתב עם "יצרים" של אנטוניוני) ומאיים לערער את מערכת היחסים הבעייתית גם כך בין שני הוריו.
לאורך כשעתיים ועשרים, "הפייבלמנים" נבנה על שיאים דרמטיים שביד פחות מיומנת, היו הופכים בקלות לבדיחה מלודרמטית מביכה. אבל ספילברג, שהואשם לא פעם ביצירת פנטזיות נאיביות וילדותיות, מכניס למארג הזה כנות ועוצמה רגשית מכמירת לב. סצנה שמתרחשת לקראת סיום הסרט, המתארת ויכוח גלוי לב במסדרונות בית ספר תיכון בין סם לבריון שלו, היא בקלות אחת הסצנות היפות והטובות בפילמוגרפיה של הבמאי.
סיפור ההתבגרות של סם מסתכם בסצנה סמלית ובלתי נשכחת בה הוא מפנים את היכולת לרתום ולהשתמש בקולנוע כשפה, במפגש חצי-מקרי עם במאי המערבונים ג'ון פורד (אותו מגלם במאי אחר: דיוויד לינץ'). המפגש הזה, שמבוסס על רגע אמיתי בחייו של ספילברג, ממחיש בפשטות וצלילות את הגדולה של מי שהפך את פני הקולנוע האמריקאי, ושידו כנראה נגעה בחלומות של כולנו. // אוהד עמיחי
הכל בכל מקום בבת אחת
"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט אקשן מוצלח, סרט פילוסופי מגניב, סרט מדע בדיוני מהנה ודרמה משפחתית מצחיקה. כל אחד מהמרכיבים האלו הוא לא כזה ייחודי, אבל כשמוזגים את כולם יחד, מקבלים את אחד הסרטים הבולטים של השנה שחלפה לה. העלילה עוקבת אחרי משפחה סינית-אמריקאית שנקלעת למשבר כשהאמא מנסה להסתיר מהסבא את הנכדה הלסבית שלו. המשבר הזה מחמיר קצת, נאמר זאת בעדינות, כשמסתבר שהנכדה הלסבית היא גם ישות אפלה שנעה בין שלל יקומים, במטרה להחריב את המולטיוורס בו מתקיים הסרט. האמא רודפת אחריה בין עולמות – בחלקם היא סלבריטי, בחלקם היא מפתחת רומן מבוסס-נקניקיות עם פקידת שומה. במהלך המרדף, היא מנסה להרגיע את בתה, וכך מחזקת נורמות משפחתיות בין-דוריות תוך עיקום את חוקי הפיזיקה.
בין לבין יש מכות סיניות, סטים גדושים וצבעוניים, בדיחות גסות ומפגרות ורפרנסים לשלל מסורות פילוסופיות, מהניהיליזם של ניטשה ועד למונאדות של לייבניץ. הסרט מתמקם בתור החולייה חדשה במסורת שסרטי המטריקס המציאו: קצב מהיר, רמה מפחידה של דיוק קולנועי, ובעיקר – שילוב בין פיו-פיו לתהיות מעוררות מחשבה. בכך, הוא יותר טוב מהמטריקס הרביעי והאחרון. השילוב בין מיניות להט"בית וסיפור הגירה לסרט כזה מגניב גם מוכיח שפוליטיקה פרוגרסיבית יכולה להיות ממש כיפית. לכן, "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא סרט שמזכיר כמה טובים סרטי אולפן גדולים יכולים להיות. // גולי דולב השילוני
על פילוסופיה ויקומים מקבילים ב"הכל בכל מקום בבת אחת"
3,000 שנים של כמיהה
סצנת הסיום מסרטו החדש של ג'ורג' מילר, והראשון מאז "מקס הזועם: כביש הזעם", לא יצאה לי מהראש. בפארק מצועצע שנדמו כמו הדמיה ממוחשבת של שכונה חדשה וירוקה, מתהלכים לעבר האופק אלת'יה (טילדה סווינטון) וג'ין (אידריס אלבה), ג'יני שמצאה במקרה בבקבוק זכוכית עתיק. לעברו של ג'ין מתעופף כדורגל של קבוצת ילדים, והוא מקפיץ אותו במיומנות, בועט לעבר מנורת רחוב, וממשיך ללכת. הסצנה הזו מצליחה לזקק, מבחינתי, את ההומור הביזארי, האסתטיקה המלאכותית והנפלאה, והחום של הסרט העצום הזה.
"3,000 שנים של כמיהה" עוקב ברובו אחרי שיחה ארוכה ומפותלת בין ג'יני שנכלא לפני אלפי שנים בבקבוק, לבין אישה שלא מוכנה לבקש ממנו משאלה. ג'ין מספר לאלת'יה על חייו שהובילו לכליאתו, על אהבותיו ואכזבותיו. זוהי אגדה אסוציאטיבית ופסיכדלית, בעלת טון מתקתק אך מלאת מודעות עצמית. עולם הסרט זרק אותי לדמויותיו המוזרות של דיוויד לינץ', ועיצוב התפאורות המלאכותי הזכיר לי את בתי הבובות של דאגלס סירק. יותר מכל הסרט הציף אותי באהבה לאסתטיקה פלסטית, מלאכותית, עליה מסתכלים רבות מלמעלה. השימוש במסכים ירוקים, מרחבים מצועצעים, עיצוב דמויות מוגזם ואפקטים "זולים" – כל אלו יצרו חוויית צפייה הזויה, חלומית ומספקת. מצאתי את עצמי המומה אל מול העוקצנות והחוצפה של מילר, שהביא למסך הקולנוע יצירה משוחררת וייחודית באמת. // ליה דקל
אש האהבה
בז'אנר האהוב עליי בקולנוע התיעודי (ובחיים) – התבוננות האדם בטבע – בלטו השנה שני סרטים מרהיבים ביופיים, אשר הוקרנו במחוזותינו במסגרת פסטיבל דוקאביב האחרון. שניהם עוסקים ביחסי האדם והטבע, אך גם מציפים דיון רפלקסיבי על תפקידו של האמן, על פעולת ההתבוננות, על אובססיה, סבלנות ואהבה. הראשון והמוכר יותר (שגם יצא להקרנות מסחריות בקולנוע "לב"), "אש האהבה", עוקב אחר זוג חוקרים צרפתיים אשר טיפסו על הרי געש מסוכנים ותיעדו אותם, ביחד – עד ליומם האחרון; והשני, "מלכת הקטיפה" מתאר את מסעם של צלם טבע נודע וחוקר המתלווה אליו, אשר יוצאים אל הפסגות של ההימלאיה בחיפוש אחר נמר שלג נדיר – המכונה בקרב המקומיים "רוח הרפאים של ההרים".
שני הסרטים הללו מתהדרים בצילומים עוצרי נשימה, פסקולים יפהפיים (הפסקול של "מלכת הקטיפה" נכתב בידי וורן אליס וניק קייב והוא אחד היפים ששמעתי לאחרונה) ומעל הכל – דמויות בלתי נשכחות, שהם הלחם והחמאה של הקולנוע התיעודי. אלו סרטים שמתארים מסעות מעוררי השראה בחיפוש אחר הנסתר והנשגב – מסעות אשר ניתן להשוות (והסרטים דוחפים לכך) לפעולות הצילום והקולנוע עצמן. אלו סרטים שהם שירים ממש, וכל מילה נוספת שאכתוב עליהם רק תמעיט מערכם. // גדי רימר
גלגל המזלות
בשנתיים האחרונות, הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י פרץ לתודעה אחרי שזכה באוסקר על פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר וקטף את פרס התסריט בפסטיבל קאן על סרטו ״הנהגת של מר יוסוקה״. אבל, המגוצ׳י בן ה-44 הוא במאי ותיק ומיומן, שאפשר לגשת לסרטיו בתחושה שאנו בידיים טובות. כחודש אחרי הפצת סרטו זוכה האוסקר הופץ בארץ גם ״גלגל המזלות״, שביים קצת קודם לכך ועליו זכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ברלין של 2021. על אף ש״הנהגת של מר יוסוקה״ (הנהדר גם כן) עורר את רוב תשומת הלב, סרט זה ראוי לכל השבחים ורצוי שלא יחמוק מתחת לרדאר.
הסרט מגולל טריפטיך קסום שממשיך את הנטייה של המגוצ׳י לעסוק ברגשות ונושאים אנושיים ואוניברסליים, הפעם עם שלושה סיפורים קצרים על משולש אהבה לא צפוי, פיתוי כושל ומפגש מקרי שמעורר רגשות עבר. כל הסיפורים מונעים על ידי צירופי מקרים, הזדמנויות מוחמצות ושקרים, בהנחייתו של מאסטר מחשבה ופואטיקה שמשטה בנו דרך פנטזיה וכאב, ומציג בחוסר שיפוטיות את החיים כמו גלגל ענק שבהם מה שעולה בסוף גם ירד, ושהחיים גדולים יותר מכולנו.
כמו הדמויות, הסיפורים נחשפים מולנו בעדינות ופשטות לירית, ומעלים באיפוק הדרגתי רגש מפעים שמתמלא עד הפרק השלישי, שמבלי לגלות יותר מידי, מציג אחדות ואחווה אנושית מרגשת במיוחד שמגיעה דרך כוחו של הזיוף – ובכך גם של אומנות? – ליצור מפגש אנושי מנחם ולהשלים חלקים חסרים בנו.
עם דיאלוגים ארוכים המצולמים בסבלנות אסתטית שעשויה להזכיר לעיתים את הקולנוע של אריק רוהמר או הונג סאנג-סו, רגשות עדינים וטוויסטים קטנים ששווים את סבלנות הצופה, זוהי אנתולוגיה קולנועית מפתיעה וייחודית שמשלבת רגש ומחשבה ויורה חץ ישר ללב של מי שיבחר להתמסר אליה. // נועה דולברג
אחרי השמש
אחד הסרטים המדוברים של השנה נחת בבתי הקולנוע בישראל בסופ"ש האחרון של 2022, והצפייה בו מיד טרפה את הקלפים של השנה המנומנמת הזו, כאילו שמרו לנו את הטוב לסוף. סרט הביכורים של הבמאית הסקוטית־אמריקאית שרלוט וולס מבוסס על סיפורה האישי ועוקב אחר סופי בת ה־11 ואביה במהלך חופשה בטורקיה בסוף שנות ה־90, לצד הנסיון של סופי הבוגרת להתחבר מחדש עם אותו עבר שנצרב בנפשה כשם שהתיעוד מהטיול נותר "צרוב" ונוכח בקלטות וידאו המפוקסלות מימי הדי.וי.
על פני השטח לא קורה הרבה בחופשה הזאת, שמלאה במשחקים יומיומיים ושתיקות שאותן הדמויות לא תמיד יודעות למלא במילים. אבל כבר למן הדימוי הפותח של הסרט – מבעד לצילום וידאו מהטיול בעבר נחשפת אט אט השתקפותה המטושטשת כרוח רפאים של סופי הבוגרת בהווה – "אחרי השמש" מזמין את הצופות והצופים בו לחפש את הדברים הסמויים מן העין; להתחבר לרגשות ולתובנות שנותרות חמקמקות גם כשהן מתבהרות, ותכונה זו היא שמשאירה אותם כואבים, מוחשיים ומסתוריים בעת ובעונה אחת לנצח. החיפוש הזה דורש קשב מיוחד, כזה שרואה לנגד עיניו את חלוף הזמן, שהוא מן הכוחות המופלאים של אמנות הקולנוע.
באמצעות עריכה אליפטית חכמה, עיצוב פסקול מהפנט, צילום נטורליסטי והופעות מדהימות בצניעותן של פול מסקל ופרנקי קוריו, וולס מצליחה לשלב בין נקודת המבט התמימה של סופי כילדה ואת הרפלקציה של סופי הבוגרת בצורה מלנכולית ופואטית שנכנסת מתחת לעור ומציפה ברגשות. בניגוד לכל כך הרבה סרטי פסטיבלים וסרטים אמנותיים שהלכו השנה לאיבוד בניסיון לייצר סנסציות שיתחרו בספקטקל ההוליוודי, "אחרי השמש" מצליח להתבלט דווקא בהיותו מפוכח ועדין, מורכב רגשית ופתוח לפרשנות. אי אפשר לחכות יותר לראות מה יהיה הסרט הבא של וולס. // יובל פרנס־מדר
סינמה סבאיא
הרבה זמן לא יצאתי מסרט חדש שהזכיר לי למה אני אוהב קולנוע ובחן מחדש את האפשרויות הגלומות בו כמדיום אמנותי. בעשור האחרון, נוצרו כמה סרטים ישראליים על מורי קולנוע ממרכז הארץ שמגעים ללמד קבוצות בפריפריה. "סינמה סבאיא" הוא אולי הסרט המורכב והשלם בז'אנר הזה, שהפתיע אותי בתסריט החזק ובבימוי הנבון. המשחק הטבעי והשפה הדוקומנטרית שלו הפרו את השחקניות בסצנות ארוכות ומרתקות, שהרגישו אותנטיות ונוצלו במלואן כדי לעורר בנו רגש וקרבה לדמויות. הרגעים הקטנים שנתפסו במצלמת התלמידות, למשל של צילום מים זורמים, והפרשנות שכל אחת מהן מעניקה לצילומים אלה, מביאות לבניית דמויות עגולות בצורה יוצת דופן לסרט שאורכו רק שעה וחצי.
פשטות הסיפורים והקשרים של כל אישה עם משפחתה והאופן בו היא מנהלת את חייה יכלו בקלות ליפול לעלילה של סרט דרמה מלודרמטי, אולם דווקא בזכות המינימליזם, ונגיעות הבימוי העדינה של אורית פוקס־רותם, הודגשו האנושיות והאהבה שנעו בין הדמויות לנושאי הצילומים שלהן וראינו איך כל אחת רואה את עולמה בדרך שהרגישה הטהורה והישירה ביותר. בתקופה דיכוטומית, שבה הכל צבוע שחור או לבן, מרענן לראות קשת רחבה של דמויות שונות ומגוונות ולגלות יחד איתן מחשבות על אמנות ועל החיים שלנו כאן. כל אחת ואחד מהצופים יכולים להזדהות עם דמות בסרט אם זה לדמות עצמה או לקרוב משפחה. // עידו שץ
ג'קאס לנצח
אחד המאפיינים הייחודיים של קולנוע הוא היכולת שלו להנציח רגעים חולפים בזמן. היבט זה נוצל בידי מספר במאים כדי להדגיש את מעבר השנים, כמו בסדרת הסרטים הדוקומנטרית "Up" או ב"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר. סדרת הסרטים האחרונה שמישהו ציפה שתצטרף לרשימה זאת היא סדרת הפעלולים והמתיחות הדוקומנטרית "ג'קאס", שנוצרה בתחילת המילניום כתוצר טלוויזיוני ובהמשך עברה גם לקולנוע. אך הנה, ב2020 החליטו החברים להתאחד יחדיו שוב, ולראשונה מאז 2010 (הספין-אוף "חרא סבא" לא נחשב) יצאו לצילומי סרט חדש. לכן, אני שמח להכריז שהסרט שיצא, "ג'קאס לנצח" הוא אחד הסרט המהנה שראיתי השנה.
הסרט, כמו כל סרטיהם הקודמים, אינו בדיוק "סרט" במובן הסטנדרטי, אלא אוסף רגעים וולגריים, כואבים ובעיקר מצחיקים במיוחד שפשוט קשה להישאר אדישים כלפיהם. במידה מסויימת היבט זה ממשיך מסורת קולנועית ישנה, המבוססת על "אטרקציות" אותן הצופים לחוות במספר סרטים קצרים. ההנאה הקולנועית לא נבעה מהסיפור, אלא מהדימויים הייחודים שהוצגו במהלך הסרט – לרבות סרטי הקסמים של מלייס או התעלולים המשוגעים של באסטר קיטון.
הזמן הרב שחלף מימי שיאה של כנופיית ג'קאס, בעשור הראשון של המאה, מוצג באופן מרגש. חברים הקבוצה המקוריים כבר אינם בשנות העשרים לחייהם, והסרט החדש מתמקד גם בחשש שגופם כבר אינו מסוגל להתמודד עם האתגרים הקיצוניים שהם מעמידים לעצמם. לכן, הם מצרפים לחבורה גם כמה כוכבים צעירים שמשתלבים בקלות עם החבורה המקורית. "ג'קאס לנצח" מצליח לייצר ערגה ונוסטלגיה אל העבר, לעסוק בחשש מהזקנה לצד העברת הלפיד לדור הבא. אבל יותר מכך, זה שיר הלל לכוחה של חברות שעומדת במבחן הזמן, וקבלה של השינויים המתחוללים בה. זאת כמובן לצד כמה מהקטעים הכי קורעים, מצחיקים וכואבים שהועלו בתולדות הסדרה. מה שבטוח, זה שהחותם של סרטי "ג'קאס" בנוף הקולנועי העכשווי הוא בהחלט נצחי. // דולב אמתי
אל מטורף
בסיומה של שנה קולנועית דלה במיוחד שבמהלכה ננעץ המסמר האחרון בארון של הקבורה של "קדושת" פסטיבלי הסרטים האמנותיים, "אל מטורף" הוא בבחינת התגלות של ממש. כשלושים שנה והתמוטטות עצבים אחת לקחו לבמאי ומאסטר האפקטים המיוחדים זוכה האוסקר פיל טיפט ליצור את פרויקט חייו. את האפקטים פורצי הדרך שלו כולם מכירים מ"מלחמת הכוכבים", "רובוקופ" ועוד רבים אחרים, והוא במידה רבה אחד מהאנשים המרכזיים שעיצבו את הדמיון הקולנועי של דורות שלמים.
ההמתנה הייתה יותר מראויה, שכן מדובר ביצירת אמנות חסרת פשרות אך בעיקר באחד מאותם סרטים נדירים שממחישים לכל אורכם שהקולנוע עוד לא קרוב אפילו לומר את מילתו האחרונה, ומצעידים אותו למרחבים יצירתיים חדשים כמעט לחלוטין. הכל, כאמור, בטכניקת סטופ-מושן טהורה, כשטיפט משכיל לנצל את ההתפתחויות הטכנולוגיות השונות בצילום ועריכה על מנת שהם יתמכו בעולם שיצר ולא להפך.
ב"אל מטורף" כמעט ואין נרטיב ובוודאי שלא דיאלוגים, אפילו מילה בודדת לא נאמרת. ישנה דמות ראשית דמוית אדם המכונה המתנקש, שיוצאת למסע בגיהנום חסר כל פשר ולוגיקה פנימית. יצורים דוחים ורודניים שולטים בו וקיומם הממשי לכשעצמו מוטל בספק ויותר מנרמז שהם פרי הפחדים הקמאיים ביותר הן של האנושות והן של כדור הארץ עצמו ככוכב לכת. סרטו של טיפיט מלא בהשפעות ודימויים שניתן להיאחז בהם ולפרשנם – החל מההשפעה הברורה מהעולם של הירונימוס בוש ועד פילוסופיות פוסט-פוסט ניהיליסטיות, שכן בגיהנום של טיפט המילה גאולה לא קיימת בלקסיקון. התופת שולטת בו לחלוטין, וזה מהפנט ועובד על כל חוש אפשרי כמו שזה מאיים בדרך הממשית ביותר שניתן להעלות על הדעת. "אל מטורף" מתייצב במהירות בשורה מצומצמת מאוד של סרטים אפוקליפטיים נבחרים שהציעו חזון רדיקלי ושונה לגמרי מכל מה שבא לפניהם ("ליל המתים החיים" של רומרו, "מקס הזועם" המקורי של מילר ו"ברזיל" של גיליאם הם הדוגמאות המיידיות – משלושתם כמובן שואב טיפט השפעות ברורות). בסופה של שנה מרובת אירועים קשים בארץ ובעולם נדמה כי "אל מטורף" הוא המראה חסרת הפילטרים להווה ולעתיד. ככזה הוא גם יכול להוות קריאת השכמה לפעולה. // שני קיניסו
הסרט של הסופרת
״הסרט של הסופרת״, סרטו החדש של הבמאי הדרום קוריאני הונג סאנג-סו אשר זכה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ברלין השנה, הוקרן בארץ עד כה רק בפסטיבל ירושלים האחרון, בדומה לסרטיו האחרים של הונג אשר מוצגים בארץ רק בפסטיבלי קולנוע או הקרנות בודדות בסינמטקים לכל היותר. על אף זאת, לפי כמות הצופים שהגיעו לצפות בסרט בהקרנותיו הבודדות כאן, ותגובתם, אפשר היה לחשוב כי יש קהל מעריצים נלהב לקולנוע של הונג גם בישראל. קהל כזה, בעל היכרות קודמת עם סרטים קודמים של הבמאי, יבחין בסרט זה במוטיבים חוזרים רבים: מאפיינים עלילתיים, סגנון ויזואלי מינימליסטי המתאפיין בשוטים ארוכים, וגם עבודה עם שחקנים קבועים, כולל כמובן המוזה שלו ובת זוגו בשנים האחרונות קים מין-הי. אוהדי הקולנוע של הונג יכולים לטעון כי החזרתיות והוריאציות העדינות עליה הן חלק מההנאה שבחזרה לסרטיו החדשים, "הסרט של הסופרת" יכול לשמש כהוכחה משמעותית לכך – ההיכרות הקודמת עם עבודותיו מוסיפה לצפייה בסרט רבדים נוספים.
במרכז הסרט ניצבת סופרת הנפגשת עם מכרים וטיפוסים מזדמנים. שיחות אלה, הניחנות בקסם האישי המאפיין את הקולנוע של הונג, מניעות אותה להחלטה שברצונה לנסות לביים סרט עם שחקנית שהיא מעריצה. הרעיונות הבאים לידי ביטוי בסרט על האפשרות לשינוי בחיים, יפים ונוגעים ללב, ויכולים לקבל משמעות רפלקסיבית נוספת עם בקיאות מצד אחד בסיפורו האישי של הונג ומצד שני בקונבנציות סגנונו הקולנועי. זה אף מסייע לסיום הסרט להתעלות בפשטות וצניעות לכדי אחד הרגעים הקולנועיים היפים של השנה. כעת אפשר רק לקוות שהסרט יוקרן בהזדמנויות נוספות בישראל, ואולי הקהל הנאמן של הונג יוכל להמשיך לצמוח לאיטו. // ערן אלתר
משולש העצבות
"משולש העצבות", כשמו כן הוא, מחולק לשלושה חלקים, אשר כל אחד תופס זווית ביקורתית אחרת על החיים בתקופתנו. הסרט שולח חצים ופוגע בכל אספקט אפשרי של חיי המעמד העליון, ומזכיר בנימה שלו את סרטיו של בונואל, "סחף חושים" של לינה וורטמולר ו "פרזיטים" של ג׳ון בונג הו. לטענת הבמאי רובן אוסטלונד (שחתום על הצלחות כמו "הריבוע" ו"כח עליון"), הסרט הוא חלק מטרילוגיה שעוסקת באתגרים בחייו של האדם בזמננו, הקשיים בחייו של אדם עם חיים שבעים ומדושנים למדי. חיים שמדמים הנאה אבל למעשה מודבר במראית עין בלבד, כיאה לגיבורי הסרט, משפיעני רשת שמצלמים את עושר חייהם המזויפים.
שיא הסרט מגיע בחלקו השני, המציג ויכוח עקר בין קפטן של ספינה לבין אחד הנוסעים, אוליגרך שעשה את כספו מלמכור חרא. הם דנים באופן שמדמה שיחה אינטלקטואלית בעוד שניהם בפועל פשוט מחפשים ציטוטים בטלפון כדי להעלות טענות נגד זה נגד זה. אבל דווקא בחלק הראשון מצוי הרגע הגדול של הסרט, כאשר גיבורי הסרט, זוג דוגמנים, מתווכחים על מי ישלם את החשבון, ויכוח שמכיל בתוכו לא רק את מערכת הזוגיות שלהם, אלא גם את ההיררכיה המיושנת שעדיין קיימת מתחת לפני השטח אצל זוגות הטרוסקסואליים. זו סצנה פשוטה ביותר אשר עשויה טוב להפליא, שמדגימה את ההומור והאלגנטיות שבאמצעותם אוסטלונד שולח חיצים ביקורתיים ללב ערכי השמרנות של הבורגנות והמעמד העליון. // טל אבידן
קדימה קדימה
בתוך שנה מוצלחת במיוחד לאולפני A24, הסרט "קדימה קדימה" של הבמאי מייק מילס הוא סרט קטן שנעלם כלעומת שבא, אבל אחרי הצפייה בו יצאתי מאולם הקולנוע עם לב פועם ועין לחה. הסרט מתאר את הקשר המיוחד שנרקם בין שדרן הרדיו ג'וני, בגילומו של חואקין פניקס, ואחיינו הצעיר היושב על הספקטרום האוטיסטי ג'סי, בגילומו של וודי נורמן. לאורך הסרט, ג'וני וג'סי מנהלים שיחות על החיים, התבגרות, אהבה, האינטרנט, אובדן תמימות ופרידה. ניסיונותיו של ג'וני לפשוט מעצמו את קליפתו הקשה והמרוחקת מול אחיינו הסקרן והנלהב, ראיונותיו (התיעודיים) ברחבי אמריקה עם בני נוער וילדים אודות נושאים עכשוויים, והבנתו החודרת שישנן טעויות שאי אפשר לתקן – אך אפשר ללמוד מהן, הופכות את הסרט למסע קטן-גדול אודות כל מה שילד כמו ג'סי צריך כדי לצאת החוצה אל העולם. // גיא יעקב המל
לונאנה: יש יאק בכיתה
באופן מקרי (או שלא?) – בדומה ל"מלכת הקטיפה", גם "לונאנה: יש יאק בכיתה" מציב במרכזו מרחב שכמעט ולא נראה עוד בקולנוע: כפר קטן ונידח בבהוטן, אשר נחשב לאחד המקומות המבודדים בעולם. גיבור הסרט הוא מורה צעיר בשם אוגין, אשר נשלח אל "לונאנה" על מנת ללמד ילדים בבית הספר של הכפר. תחילה, כמובן, הצעיר העירוני – שחולם על מעבר לאוסטרליה – מעוניין להימלט מהתפקיד החדש הכי מהר שיוכל, אולם בהדרגה הוא מתאהב בדממה ובשלווה של המקום, ומכיר בחשיבות השליחות שלו. מבחינתי, על אף שהסרט מעט מתוק מדי ושהתסריט לעיתים נופל לקלישאות, באמת שקשה לעמוד בפניו מבחינה רגשית (ואולי בזכות כך הצליח להתברג לחמישייה הסופית ולהיות מועמד מפתיע לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר).
כמו שקורה פעמים רבות בסרטים על דמויות עירוניות שמגיעות לכפרים נידחים – התהליך שעוברת הדמות הראשית מול המקום החדש, הנו מקביל לתהליך ההדרגתי שעוברים הצופים המתאהבים בו לאט לאט (והדוגמא הראשונה שעלתה לי לראש כשציפיתי בסרט היא "הרוח תישא אותנו" של עבאס קיארוסטמי, אחד הסרטים האהובים עליי). בסופו של הסרט – כצפוי – הגיבור (וגם הצופים) לא מעוניין לעזוב את הכפר, אולם הפרידה היא בלתי נמנעת, ועמה הדמעות שעולות בעיניו (ובעיניי הצופים) בסיומו. האם זו היצירה הקולנועית הגדולה ביותר שראיתי השנה? כנראה שלא. אבל בפשוטה התמימה ובחן העדין שלה היא ריגשה אותי מאוד, ועוררה בי כמיהה למרחבים – מהסוג שרק הקולנוע יודע לעורר. // גדי רימר
ילדי הערפל
את הרשימה פתחתי בקולנוע על הפנטזיה האולטימטיבית ואחתום בסרט מהסוג בו "המציאות מתעלה על כל דמיון". זוכה פרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל דוקאביב האחרון הוא "ילדי הערפל" הדוקומנטרי של הבמאית דיאם הא לה. בין הרי צפון ויאטנם הערפיליים, די היא נערה בת 12 המתבגרת בקהילת המונג, קהילה בה מונהגת מסורת של חטיפת נערות לטובת נישואין. שם, זוהי פשוט דרכו של עולם. כך קרה לאחותה הגדולה של די, כך קרה לאמה, וכך יקרה יום אחד לדי עצמה – נער בן גילה, או כנראה גבר מבוגר ממנה, יחטוף אותה ואז, באישור הקהילה והמשפחה, יישא אותה לאישה.
די היא בת הדור הראשון למשפחתה שמחובר טכנולוגית לעולם המערבי – יש ברשותה סמארטפון ודרכו היא מציצה אל אפשרויות חדשות ועולם גדול יותר. היא גם לומדת ממורותיה, אלו שבבית הספר ובמידה רבה גם במאית הסרט המהווה לה דוגמה, לחתור לעצמאות ולעמוד על שלה. אבל ילדותה התמימה, ולאחר מכן התבגרותה באשליה של חופש וריגושים ראשוניים, נתונות תחת צילו האימתני של הבלתי נמנע שעומד להתדפק על דלתה ולרמוס את עולמה.
החרדה לגורלה של די השאירה אותי מתוח על קצה הכיסא. אבל זו הייתה מערכת היחסים בין די לאמה הצינית והכמעט אכזרית, ממנה התגלעו רגשות של כאב, חוסר אונים וכניעה לדיכוי, שכבר ריסקה אותי הישר לרצפת אולם 3 בסינמטק תל אביב. תחושות קשות לא פחות עורר בי גם קשר רומנטי שניצת בין די לנער בן גילה, ובמהרה סוטה ממסלולו הישר. "ילדי הערפל" הוא דיוקן חד ומרגש של התבגרות מואצת הנעה על מסלול התנגשות, בין עצמאות וחופש למסורת אלימה שהיא גזירת גורל. // אוהד עמיחי
