הסרטים שהכי אהבנו ב2021 – השנה שבה הקולנוע חזר לחיינו

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

גם אם חשבנו ש-2020 הייתה שנה מטורללת, שבה המגפה שיבשה וערערה את כל מה שהורגלנו אליו בנוגע לצפייה בסרטים, פסטיבלים ובתי קולנוע – 2021 הגיעה ועמה הביאה הרבה הפתעות חדשות. השנה, כך נראה, התערבבו עוד יותר הפערים המטושטשים ממילא בין טלוויזיה וקולנוע, צפייה ביתית וצפייה באולם, והמושג ״תאריך יציאה בארץ״ הפך לנזיל לחלוטין. ובכל זאת, גם כמה הפתעות חיוביות: הפסטיבלים חזרו להקרין באולמות אמיתיים יצירות ממיטב הקולנוע העולמי, ובבתי הקולנוע המסחריים הבלוקבאסטרים חזרו סוף סוף לשבור קופות.

כבכל שנה, חברי אוף סקרין בחרו את הסרטים שהכי השפיעו עליהם והרשימו אותם; כרגיל, הרשימה שיצאה היא מגוונת, הטעם של כל אחד מאיתנו הוא שונה מהאחר וכמובן שגם סגנון הכתיבה של כל אחד מאיתנו שונה זה מזה לגמרי (אבל אולי בגלל זה קיימות רשימות כאלה). התייחסנו ברשימה הזו לסרטים שהוקרנו בארץ באופן מסחרי ו/או באחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים – או שיצא באופן רשמי באחת מפלטפורמות הצפייה הביתיות. לכן סרט שעוד לא הוקרן במחוזותינו השנה בשום צורה – יחכה לסיכום של השנה הבאה.

בקיצור, הנה 15 הסרטים שעשו לנו את 2021, ברשימה ממוספרת אך לא מדורגת. כל אחד מהם זכה למקומו הייחודי בלבנו ונצרב לנו בזיכרון. מקווים שתהנו.

1

ארץ נוודים

לאורך הדרך מבכורתו בפסטיבל ונציה בשנת 2020 ועד הפצתו בישראל (עם שובם של בתי הקולנוע המסחריים לפעולה במאי 2021), ״ארץ נוודים״ זכה לשבחים ותארים רבים, כולל ביקורות משבחות וזכייה בפרסים רבים, מאריה הזהב בונציה ועד לפרס הגדול בטקס האוסקר האחרון. אך שפע הסופרלטיבים עשויים להביא למטען של ציפיות גרנדיוזיות מהסרט, אשר לא בהכרח מעידות על הבסיס שניצב בטיב איכויותיו של הסרט. על אף המרחבים האמריקאים הפתוחים אשר נלכדים בסרט בצילומי נוף מפעימים למדי, זהו למעשה במהותו סרט קטן, אינטימי וצנוע שבליבו עומדת ופועמת התבוננות אמפתית בדמויותיו.

הסרט עוסק בפראן (בגילומה של פרנסס מקדורמנד בהופעה נטורליסטית ורגישה, פגיעה וחזקה במקביל). פראן היא אישה המאמצת אורח חיים נוודי לאחר שאיבדה את בעלה ואחרי שהעיירה בה התגוררה עמו התפרקה והפכה לעיר רפאים – זאת בעקבות סגירתו של המפעל אשר היווה את עמוד השדרה הכלכלי שלה. הסרט מציג את אורח חייה החדש בעין עדינה ואמפתית, כלפי פראן וגם באותה מידה כלפי הנוודים הנוספים אותם היא פוגשת לאורך דרכה, אשר רבים מהם למעשה שחקנים לא מקצועיים שמגלמים וריאציות של עצמם. הסרט מצליח להימנע מלבצע רדוקציה לסגנון החיים שלהם ולנסיבותיו, אך במקביל מהדהדת ונוגעת ללב התמה החוזרת של אובדן, הן ברמה אישית והן בהקשר חברתי-כלכלי רחב יותר.

הבמאית קלואי ז׳או ממשיכה בסרט זה את סגנונה העדין והמיוחד, המשלב אלמנטים מהמציאות עם הבדיון ולעיתים מהלך על קו תפר בין התבוננות כמעט דוקומנטרית לכזו שהיא פיוטיות – סגנון אשר בא לידי ביטוי גם בסרטה הקודם ״הרוכב״. מאז ״ארץ נוודים״ ז׳או הספיקה לבצע פנייה מפתיעה ולביים את ״נצחיים״ במסגרת היקום הקולנועי של מארוול (אשר ניתן לומר שהתקבל עם הרבה פחות סופרלטיבים חיוביים). בהחלט ניתן לקוות שעל אף זאת עדיין נראה ממנה בהמשך עוד סרטים עדינים, יפים והומניים כמו סרט זה. // ערן אלתר

2

אנט

בכל סיכום שנה טוב חייב להיכנס לפחות סרט אחד שזכה לביקורות מעוררות מחלוקת –לא כי אני בכוונה אוהב לבחור בסרטים שהשאר מפנים להם עורף, אלא כי לרוב הם אלו הסרטים שיוצרים כאלו רגשות מעורבים, בעיקר כשהם לשלילה, לרוב נגרמים כי הסרט לא מפחד לעשות משהו שונה ומוזר. אז השנה הזו אני בוחר ב"אנט", המיוזיקל של מאסטר הקולנוע הצרפתי לאוס קראקס.

אחרי הפסקה ארוכה מאז "מנועים קדושים", חזר קראקס עם מיוזיקל מאת ה"ספארקס" (צמד האחים ראסל ורון מאייל), ובכיכובם של אדם דרייבר, מריון קוטיאר ובובה. כן, את ביתם הקטנה של זוג הנאהבים שבמרכז הסרט משחקת בובה, וזה רק אחד מהרבה היבטים מוזרים ויוצאי דופן שקראקס בוחר להכניס לסרט. אני לגמרי יכול להבין למה אנשים לא אהבו אותו – הז'אנר, הטריילרים והשמות המעורבים יצרו איזו ציפייה שהסרט בכוונה משבש ומקלקל את חוויית הצפייה. אך מי שמוכן לקבל את "אנט" על כל מוזרויותיו יזכה לחוות סרט מרגש ונועז בו קראקס פותח את ליבו אל מול הקהל – כשאפשר לזהות הקבלות רבות בין דמות האמן המיוסר שמשחק דרייבר לחייו האמיתיים של קראקס. // דולב אמתי

ממוריה

"ממוריה" פשוט מרגיש שונה מכל סרט אחר השנה. הבמאי התאילנדי אפיצ׳טפונג ווירסתאקול, או בכינויו המפורסם ג'ו, לוקח את הצופים הסבלניים למסע מהורהר ואיטי שהופך לחוויה טרנסצנדנטלית אמיתית. ג׳סיקה, אישה סקוטית בקולומביה, שומעת "בום" מסתורי שמדיר שינה מעיניה. הניסיון לשחזר את הסאונד שרודף אותה מכניס אותה אל מחילת ארנב שמובילה לחיבור מחודש של זיכרונות אישיים ובינאישיים. העוצמות של הסרט הזה נחקקו בזיכרון שלי מן הצפיה הראשונה והתפתחו גם בצפיות חוזרות. זה סרט קסום שמצליח במינימליזם ובסגפנות לגעת בחוויה אנושית עמוקה. למרות שהדמויות על המסך לא רוקדות וצוהלות, ובקושי מפגינות רגש, הסרט הזה מוצא חיים גם באבן דוממת ומציג את הקיום כולו כאורגניזם חי ונושם. // יובל פרנס־מדר

3

4

טיטאן

״טיטאן״, שיצא מפסטיבל קאן האחרון מעוטר בפרס דקל הזהב היוקרתי, עשוי להיראות כזוכה לא שגרתי בפרס מסוג זה. זהו סרטה השני של הבמאית ז׳וליה דוקורנו, לאחר ״נא״, ובו היא ממשיכה בקו ההשראה מז׳אנר סרטי האימה הפיזית שמוכר למשל מסרטים רבים של דיוויד קרוננברג. מדובר בסרט ז׳אנר קיצוני במלוא מובן המילה: הבמאית לא חוסכת מאיתנו מראות אלימים, אך זוהי אינה קיצוניות של אלימות וזעזוע לשם הקיצוניות בלבד. דוקורנו מצליחה ליצור חוויה מעניינת, מורכבת ומהנה שמצד אחד עשויה להטריד או לעורר רתיעה אך גם כוללת לא מעט הומור ובסופו של דבר אפילו הרבה חמלה.

הסרט מתמקד בדמותה של אלכסיה, אישה צעירה שבילדותה הייתה מעורבת בתאונת דרכים שניתן לומר שנבעה בעיקר ממערכת היחסים המנוכרת שלה עם אביה. לאחר התאונה היא עוברת ניתוח בו לוחית טיטניום מושתלת בראשה, ומשם מתפתחת אצלה משיכה לא שגרתית כלפי אובייקטים מתכתיים ומכוניות בפרט. פיתולי עלילה משונים ומפתיעים הכוללים רציחות סדרתיות והיריון לא שגרתי בלשון המעטה מובילים לבסוף להתפתחות מערכת יחסים משונה שלה עם כבאי שבנו נעדר במשך שנים.

מלבד להיבט החווייתי של הסרט, שכבר בפני עצמו מערב תנודות מוצלחות בין האימה להומור ובין הזעזוע לרגישות (באופן שגם מוסיף הרבה לצפייה בסרט בקולנוע יחד עם קהל), העיסוק של הסרט בתמות של טראומה, הורות, גבולות מגדריים ואנושיים ואולי נזילות של גבולות בכלל מצליח להישאר בראש גם אחרי הצפייה, מעבר לרגע החוויה. בתמיכת שתי ההופעות המוצלחות והכימיה של צמד השחקנים הראשיים, רוסל עם הופתעה הפיזית והמאתגרת ולינדון בתפקיד האב שמערער על תפיסת הגבריות הקשוחה הראשונית שעשויה לדבוק בו בתחילה, הסרט יכול לבסוף אולי אפילו לגעת ללב באופן מפתיע ומשונה. שילוב כל היבטים אלו יחד גורם ל״טיטאן״ להיות סרט מיוחד, חכם ומהפנט. // נועה דולברג

5

הכרוניקה הצרפתית

אפשר לאהוב את ווס אנדרסון, אפשר לשנוא את ווס אנדרסון, אבל אי-אפשר להכחיש שיש לו וחתיכת סגנון. בצרפתית קוראים לזה אוטר. הדיאלוגים המנוכרים, עומס הדמויות, ובעיקר הצבעוניות והגודש האסתטי, הפכו את ווס אנדרסון לבמאי הכי פופולריים בקרב היפסטרים, וההשפעה שלו ניכרת כמעט על כל תוצר וידאו צעיר – מסרטי אינדי יומרניים ועד פרסומות מתוקתקות לסופר-פארם.

לכתוב בכתב-עת תל-אביבי לקולנוע שאני קרוע על ווס אנדרסון זה קצת מביך. קצת מובן מאליו וקצת קלישאה של תיכוניסט יומרני, ככה שזה על גבול הפדיחה. אבל מה לעשות, אני שרוף על ווס אנדרסון. ואם גם אתן אוהבות אותו, אז גם אתן תעופו על הסרט החדש שלו, ״הכרוניקה הצרפתית״.

יש לסרט איזה סיפור מסגרת כללי – הגיליון האחרון של עיתון אמריקאי בעיירה צרפתית שכוחה – אבל כרגיל, המעטפת הזו היא רק תירוץ בשביל לגלוש לארבע תת-עלילות, שבעצמן מכילות שלל תת-סיפורים. וגם ההסתעפויות האלו הן, במידה רבה, לא עניין עלילתי של ממש – אלא פשוט תירוץ בו אנדרסון משתמש בשביל להשוויץ ביכולות הקולנועיות המטורפות שלו.

בין הצייר המטורף שמאוהב בסוהרת שלו למהומות סטודנטים מבולבלות, ווס אנדרסון חוקר כמעט כל דרך אפשרית לביים סרט. שחור-לבן, אנימציה, הצגה, עם וויס אובר, בלי דיאלוג. מצלמה סטטית של ראיון באולפן – ואחריה, סצנה מהירה של מרדף משטרתי מותח. ובתוך כל זה, הסרט לא משעמם לרגע, אבל מצליח גם לא להתיש את הצופים.

זה כנראה לא הסרט הכי טוב של ווס אנדרסון, אבל זה כנראה הסרט הכי ווס אנדרסוני שלו. כל מאפיין סגנוני נמתח בו לקצה: ההתפעמות מאמנות, ההומור היבש, הדיאלוגים הספק-אקזיסטנציאליסטיים-ספק-דלוחים, וכמובן כמובן – האסתטיקה עוצרת הנשימה. אז גם אם אתם עוד לא מעריצים אותו, ורק רוצים להכיר, זו נראית לי נקודת התחלה טובה. // גולי דולב השילוני

אמא קטנה

בסרטה של סלין סיאמה, ״אמא קטנה״, ילדה בשם נלי, אשר מתמודדת עם מות סבתה ועם היעדרות אמה, פוגשת ביער ילדה שמתבררת – אחרי מספר רגעים – כאמה כשהייתה בת 8. בשפה קולנועית פשוטה ושקטה, ובשילוב מבריק בין קסם למשחקי דמיון של ילדים, מצליח סרטה של סיאמה – אחת מיוצרות הקולנוע המלהיבות ביותר בעולם מבחינתי – להפוך לסיפור אגדה צובט-לב על אובדן התמימות, חילופי הדורות ותהליך ההתבגרות. דרך הדמות הייחודית והרגישה של נלי, הסרט מטפל דווקא בצורך של אמה להשלים עם העולם שסביבה ועם מקומה בו. "אמא קטנה" הוא מהסרטים היפים ביותר שראיתי השנה, וללא ספק מאלו שנותרו בליבי ובראשי הכי הרבה זמן. // גדי רימר

6

7

מחברות שחורות

הנבואה ניתנה לשלומי אלקבץ. מבלי לדעת שניתנה לו, יצר האח את ההספד הקולנועי היפיפה הזה על רונית אחותו ושותפתו ליצירה. במובנים רבים זו יצירתם המשותפת האחרונה. על אף שלא חיה, היה הדבר אפשרי כיוון שבמחברות שחורות הזמן הוא הכל אך גם כלום במקביל.

לא סתם אני מסרבת לכתוב על "מחברות שחורות" בקוהרנטיות, כי זו אינה מנת חלקו, ולדעתי כל ניסיון כזה חוטא לו. הסחרור שהוא מציע הוא כמעט דתי, תפילתי וההתמסרות לזרם התודעה של שני חלקיו של הסרט היא משמעותית לאין שיעור.

הדרמטיות האין סופית של הבנאליות ב"מחברות שחורות" מענגת כל כך – היא מאפשרת לצופה התרפקות על געגוע, על זיו פניה של רונית, על המוות, על השאלות שניצתות ושורפות, על החיפוש של הצהוב והמציאה של השחור, על הקרינג', על הטוהר, על הגאונות השופעת ובעיקר, התרפקות על מהות הגז׳דור והאבל וההתמסרות אליהם כקהל. כל אלה תענוגות החבויים בתוך "מחברות שחורות".

כל הרגשות חיים בסרט. המוות חי בו. הנצח חי בו. הוא מתקיים בעבר ובעתיד בעת ובעונה אחת. רק במאי הסרט נוכח בתוכו בהווה, משרטט את דיוקן חיי משפחתו ויוצר עוד יצירה מונומנטלית אחרונה לצד רונית, כי רק בכוחה של האמנות לעצור את הזמן ולחבר בין החיים למוות בקאט, ובכוחו של אלקבץ לשורר את חייהם כך – בפאר, באקט סמי אלוהי של החייאה, האנשה, נסיעה בזמן וצלילה לעומק.

הערה אישית ובלתי מתפשרת: אם מתאפשר לכן לצפות בשני החלקים ברציפות, עשו זאת. זו יצירה שכדי לחוות אותה במלוא עוצמתה, לא כדאי לצופה לשמור על עצמו מפניה על ידי פיצול. על אף שהיצירה הזו מוקרנת כשני חלקים נפרדים, לדעתי, לא לכך התכוון המשורר. // חן שמואלי

8

לברוח

במרכזו של סרט הדוקו-אנימציה לברוח, הבמאי יונאס פוהר רסמוסן מספר את סיפור חייו של חברו הטוב, מהגר בשם אמין נוואבי (שם בדוי הנועד להסוות את זהותו של המתועד), שהגיע כנער חסר כל מאפגניסטן, וכיום, בסוף העשור הרביעי לחייו, הוא אקדמאי מצליח. הסרט מתבסס על מפגשים בין השניים שנערכים באופן המדמה טיפול, בהם שוכב אמין על הספה ועוצם את עיניו בעודו משחזר את סיפור ילדותו ושנות התבגרותו – מהפלישה הסובייטית שהובילה למסע הגירה מפרך שנאלץ לעבור יחד עם בני משפחתו דרך רוסיה ועד להגיעו לבדו לדנמרק בגיל 15.

"לברוח" משלב באופן ייחודי בין סיפור זיכרון אישי לסיפור קולקטיבי ואקטואלי על משבר ההגירה. אמין מלווה בתחושות אשמה וכאב על האירועים שקרו לו בשנות התגברותו: ההקרבות הקשות שנאלצו הוא ובני משפחתו לעשות ומאבקו האישי עם זהותו המינית. סצנות המתעדות את חייו של אמין בהווה ומתמקדות בקשר עם בן זוגו ורצונם לבנות בית (מוטיב הפותח את הסרט ומלווה אותו לכל אורכו), מעצימות את הקונפליקט בו הוא שרוי ומבליטות את הצורך שלו להשתחרר ממצוקותיו דרך חשיפת סיפור הישרדותו הדרמטי, המסופר באופן סוחף ומלא ברגעי הומור ואימה.

באמצעות אנימציה יפה וריאליסטית ברובה, הנתמכת גם בקטעי ארכיון מצולמים ומשתנה בהתאם לזיכרונות של אמין, הסרט מצליח לשעתק את הצופים למסך וליצור את אחת מהחוויות הקולנועיות העוצמתיות והמרגשות שנראו השנה. // אורי תור

פרה

במידה רבה נראה כי כל סרטיה הקודמים של אחת מגדולות במאי ובמאיות הקולנוע שפועלים כיום היוו מעין הכנה אסתטית ותמטית ליצירה שוברת הלב ומלאת הרגש שהיא "פרה". נדמה כי המגמה האמנותית המרכזית אשר מאפיינת את הקולנוע של ימינו, היא של סרטים אשר מנסים להנכיח ולהנגיש את העולם הפנימי הרוחש והגועש של הגיבור/ה העומדים במרכז הסרט. סרטים כמו "רומא", "הרוכב" ואפילו במידת מה "טנט" שאפו ליצור מיזוג שלם בין העולם הפנימי של גיבורי הסרטים לקהל הצופים בהם. מדובר במשימה קשה ומורכבת, שכן סובייקטיביות ועולם פנימי הם מטבעם דינאמיים ומשתנים מאוד – לעיתים בתדירות בלתי נסבלת – ולמרות הערכתי הרבה לשניים משלושת הסרטים שציינתי – נדמה כי כמעט כולם נופלים בסופו של דבר לחוויה של שאיפה פנימית מרכזית יחידה בלבד. לא כך בסרטיה של ארנולד, שהחל ממסרטיה הקצרים הראשונים בוחרת להתמקד במופשטות הרגשית חסרת הקוהרנטיות המובילה את גיבורותיה וגיבוריה לבחירות שגם הן פעמים רבות אינן מסוגלות להסביר לעצמן. במילים אחרות, האסתטיקה הקולנועית של ארנולד שואפת להאיר את הרגעים הפנימיים שאינם נהירים לגיבורים, כמו מבקשת לדייק עבורם את משמעות פיתולי נפשם ברגעים בהם השפה קורסת והרגש הוא זה אשר מנווט. לא סתם סרטיה של ארנולד מצולמים בצילום ידני רועד וביחס מסך מרובע – בעוד המצלמה מייצגת את הממד המופשט והבלתי מוסבר של הרגש המאיים להתפוצץ בכל שנייה, רוחב המסך מונע ממנו להתפרץ ומותיר אותו דחוס ומחניק. בכך היא תובעת התבוננות מדוקדקת במצב הרגשי הנתון של גיבורותיה.

על פניו, "פרה" מתאים הרבה יותר להיות סרט ראשון מאשר יצירה שמגיעה בשיאה של בשלות יצירתית: ארנולד מתמקדת בקורותיהן של צמד פרות בחוות גידול, אי שם בבריטניה. אנו חיים בעולם בו תעשיית הקולנוע נוטה להביא ליוצרים "להשתעשע" ולחקור את סגנונם כמעט אך ורק בפיצ'ר הראשון, ועל כן מדובר פה בלקיחת סיכון מדהימה של ארנולד אך בו זמנית גם לפרויקט שיכול להתאפשר אך ורק ליוצרת מוערכת מאוד. המופשטות הרגשית של ארנולד מגיעה פה לשיא מרשים לדעתי: אם בסרטים כמו "מחוץ למים" ו"אמריקן האני" הגיבורים אינם יודעים לנסח לעצמם את תחושותיהם ובכך "מאבדים" את השפה, ב"פרה" האסתטיקה שבאופן טבעי מופשטת עוד יותר מעניקה לפרות, אשר גורלן קבוע מראש את השפה, אפשרות להיעקר ולו לרגע מגורלן המוגדר האכזר. זוהי יצירה עזת מבע, מלאת חמלה, ובעיקר מהווה שיא יצירתי מרשים כאשר היא לוקחת את מושג הסובייקטיביות הקולנועית למחוזות חדשים – וכמעט לא נחקרים. // שני קיניסו

9

10

ספיידרמן: אין דרך הביתה

בשנה שעברה כתבתי על "נשמה" של פיקסאר שהיה "ה–סרט שלו הייתי זקוקה בשנה הקשה הזו". אבל אז הגיעו החיסונים, לאט לאט העולם התחיל לחזור לשגרה, והכי חשוב לעניינינו – הקולנוע חזר! אז לסיכום השנה הזו, בחרתי בסרט שהכי מייצג עבורי את האושר של חזרה לאולמות הקולנוע – "ספיידרמן: אין דרך הביתה".

הסרט, שעשה היסטוריה בכך שנהפך לשובר הקופות הראשון והגדול ביותר מאז פרוץ המגפה הזכיר לי עד כמה צפייה בקולנוע היא חוויה קולקטיבית, וכמה זה היה חסר לי. נכנסתי לאולם ענק ומלא במעריצים ומעריצות לבושים בחגיגיות בכל סוג של מרצ'נדייס של ספיידרמן – מז'קטים, חולצות וכובעים ועד תחפושות מלאות מכף רגל ועד ראש. בכל פעם שדמות חדשה-ישנה הופיעה עלה גל של מחיאות כפיים ושריקות שהפגינו לא רק את ההתלהבות של הקהל, אלא גם את הרצון להרגיש חלק, לשמוח ביחד, לשמוע ולהישמע. זיקוק של החוויה הקולנועית.

בשונה משם הסרט, "אין דרך הביתה", הסרט מרגיש דווקא כמו חזרה הביתה, חזרה לקולנוע, לדמויות האהובות אבל גם לשאלות הגדולות שמעסיקות אותן. מה המשמעות של להיות גיבור? מהי האחריות שלנו ביחס לאחרים? מה צריך להיות היחס למי שפגעו באחרים? הסרט מצליח לחזור לשאלות הכל כך ספיידרמניות הללו מזווית חדשה ומעניינת, ולשלב בצורה נפלאה בין הישן לחדש. // דנה גרין

11

ליקריץ פיצה

הסרט החדש של פול תומאס אנדרסון הוא אולי בין סרטיו הקלילים והכיפיים ביותר מזה שנים, אך ניתן לראות בו המשך של עיסוקיו הקבועים, לא רק ברמה הברורה של החזרה לזירת ההתרחשות של עמק סן פרנדדו בלוס אנג'לס, שם גדל, אלא גם בעיסוק המרכזי בדינמיקה המשתנה ומאזן הכוחות בין צמד דמויות. במקרה זה, גארי ולנטיין בן ה-15 ואלנה קיין בת ה-25 (אותה מגלמת בהופעת פריצה מרשימה אלנה חיים). הם נפגשים כשהיא מגיעה כחלק מצוות צילום תמונות לתיכון בו הוא לומד ומשם מתפתחת ביניהם חברות ודינמיקה הפכפכה שנבחנת לאורך הנרטיב המשוחרר שחוזר אל שנות השבעים בצורה שמאזנת בין נוסטלגיה לפיכחון. מלבד הנרטיב המשוחרר, גם המצלמה בסרט נעה כמו הדמויות הצעירות והאנרגטיות שרצות תכופות, ויחד עם ההומור שהסרט שופע בו נבנים מספר רגעי שיא נפלאים במיוחד. כמעט ונדמה שאנדרסון יכול לשלוף מהמותן בקלילות קולנוע נפלא ושהוא מנסה בסרט זה קודם כל ליהנות, הנאה שמדבקת גם בחוויית הצפייה בו. על אף מספר בחירות שניתן להציב סימני שאלה אודותיהן, כמו התו בו אנדרסון החליט לסיים את הסרט, "ליקריץ פיצה" הוא סרט מלא קסם וחן מידי יוצר שהוא במאי גדול גם בשיא קלילותו. // נועה דולברג

חולית

ההישג הטכני הגדול של "חולית" הוא רק הקרקע לחוויה הסוחפת של היצירה המרהיבה הזו. זה סרט שהוא טור דה פורס קולנועי מובהק, שמצליח להיות אפוס במלוא מובן המילה. דני וילנב חצה לשניים את עלילת הספר שמספר על פול אטריידיס וחלומותיו הנבואיים על רקע המלחמה על כוכב אראקיס המדברי – החלטה שאיפשרה לו להתייחס בדיוק רב לכל רגע בסרט. הצפייה ב"חולית" הזכירה לי קריאה בתנ"ך: כל סיקוונס פרשה, כל סצנה פרק, כל שוט הוא פסוק. הסיפור מתקדם מסיפור קצר לסיפור קצר אחר שמרכיבים יחד מיתולוגיה גדולה: מהדגמת כריית הסם, לסיפור על עצי הדקל, למתקפה ולמפלה. כל רגע מוצג לפרטי פרטיו ובמלוא תפארתו. // יובל פרנס־מדר

12

13

כוחו של הכלב

אגדות מתנפצות בירייה, אבל כדי לפרק מיתוסים, וגם אנשים, באופן יסודי, נדרשים זמן ואורך רוח. "כוחו של הכלב", המערבון–מותחן פסיכולוגי החדש של ג'יין קמפיון הוא דיוקן שנפרם באיטיות מול עיני הצופה, כמו ציור שככל שמתקרבים אליו כבר לא מזהים סמלים אלא רק קווי משיכת מכחול.

כך הבמאית מפרקת את דמות הקאובוי הארצי הקלאסי, ובכוונה מציבה אותו בתקופת התפר של שנות ה־20, תוך הצגת המאבק האנכרוניסטי והאיטי שלו בחברה העירונית ובערכיה. פיל ברבנק, הקאובוי האלים שתמיד מתעקש להישאר מלוכלך, לאט לאט משיל מעצמו עוד ועוד תכונות מהפרסונה הקשוחה שאימץ להוויתו, בתהליך הזדככות וניקיון פנימי שספק אם נכפה עליו מבחוץ, או מתוך האגרסיות שלו שלא יכלו כבר אלא לכלותו מבפנים.

הסיפור הזה לא נגמר בדו־קרב יריות, ו"כוחו של הכלב" ללא ספק דורש את הסבלנות המתאימה, אבל בתמורה הוא מגולל כרוניקה מותחת, מתעתעת ומהפנטת, שעושה שימוש מבריק בנרטיב ובאיקונוגרפיה של ז'אנר המערבון. // אוהד עמיחי

14

הדרך של חסן

ב״הדרך של חסן״ צפיתי בפסטיבל ירושלים האחרון, וכבר אז התמוגגתי מהסיפור הפואטי והפשוט אודות ניסיונותיו של חסן החקלאי לשמור על שדות הגידול שלו מול האינטרסים של תאגידי החשמל הדורסניים.

אבל הזמן רק היטיב עם הזיכרון שנותר לי מהסרט – בין אם זה הצילום היפהפה ועריכת הסאונד הכה מרגיעה (שהיא כמו אלבום אמביינט עם צלילי טבע מעוררי שלווה), וכמובן סצנות החלום שקפלונגלו יודע לביים כל כך טוב. ואם כל זה לא הספיק, שוט הסיום של "הדרך של חסן" אחד הכי יפים שחזיתי בהם בעת האחרונה. נותרתי עם דמעות בעיניים וחוסר יכולת לקום מהכיסא בסיום הכותרות.

כעבור לא מעט חודשים, לא רק שלא צפיתי בסרט חדש שהדהים והרשים אותי יותר ממנו, אלא שכל הדימויים והסצנות המרגשות בו עולות אל מול עיניי כאילו הרגע יצאתי מהקרנת הסרט. סמיח קלפנוגלו ממשיך להראות כי הוא אחד מהבמאים הכי מרתקים היום, ומסמן עוד הישג מוצלח בקולנוע הטורקי האומנותי העכשווי. // דולב אמתי

לילות קיץ

״לילות קיץ״ של אוהד מילשטיין, הותיר אותי המום אחרי הצפייה בו בפסטיבל דוקאביב האחרון (בו גם זכה בפרס, לפני שזכה בפרס אופיר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר). הסרט מורכב משיחות שמנהל מילשטיין עם בנו, עלווה, לפני השינה, ובהן מחשבות על החיים ועל המוות, על אהבה, משפחה ויצירה. דרך נקודת מבטו של הילד המקסים והמיוחד הזה, ושל אביו – יוצר הסרט הנוכח/נעדר בו – מובלים הצופים בעדינות וברגישות לחשוב על עצמם ועל חייהם, ומתמלאים ברגשות ממנעד רחב ביותר: זהו מסע קולנועי מופלא בין צחוק ובכי, ילדות ובגרות, מציאות וחלום, ישראל ושוויץ – ובסיומו השלמה, דקה ושקטה, עם גזירת ההתבגרות ועם הזמן החולף. // גדי רימר

15

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email