הסרטים הכי טובים של 2023

הסרטים שהכי אהבנו בשנת 2023

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

זה לא בדיוק סיכום שנה. קשה לסכם את השנה בקולנוע בשעת מלחמה, כשהרס ומוות אופפים מסביב והחטופים עוד בשבי. אם יש טקסט שראוי בעינינו למשימה, זו דווקא קריאת ההשכמה לקולנוע הישראלי של חברינו שני קיניסו, שפרסמנו בחודש שעבר, ובה היה ניסיון ראשון לנסח את הזעזוע בראי הקולנוע, את שינויים שהקולנוע המקומי יידרש להם בעקבות הזוועות. וניתוח של הסרט, ״הילד״ של יהב וינר ז״ל, כאבן הפינה של הקולנוע החדש.

זה לא בדיוק סיכום שנה, אלא בחירה של נקודות אור קטנות מסוימות שמוטב להיזכר בהן. כמה מאיתנו בחרנו בסרט או שניים שהכי אהבנו השנה, שהכי ריגשו אותנו, גרמנו לנו לחשוב, הפעילו בכל דרך. שהיו ניצוץ בזיכרון בחודשים האחרונים ואולי גם ימשיכו הלאה. קולנוע הוא לא רק אסקפיזם כמו שנהוג להתייחס אליו בתקופה הזאת, אלא גם דרך להתבונן במציאות, בכל הרבדים שלה. הרשימה הזאת מורכבת מהסרטים האלה.

הרשימה הזאת לא ממצה. כמה מהסרטים הבולטים שיצאו השנה לא נמצאים כאן. את ״אופנהיימר״, למשל, שמאוד אהבנו, לא תמצאו כאן וגם לא את ״ברבי״, שפילג את חברות אוף סקרין לכאן ולכאן. גם הסרטים שכן נכנסו משקפים את הבחירה האישית של הכותב.ת, לא תמיד בקונצנזוס של כולנו. ובכל זאת, כמכלול, הסרטים האלה משקפים את ההברקות הקולנועיות שעשו לחברי אוף סקרין את השנה.

על עשבים יבשים

הבחירה של שני קיניסו

נדמה לי כי ״על עשבים יבשים״, מעבר להיותו בפער עצום הסרט הטוב ביותר שיצא השנה, הוא גם בעל כורחו מעין סיכום הולם וקודר לשנה הגרועה בתולדות מדינת ישראל. העימות המרכזי שניצב בו מביא לשיאים חדשים את התמה הדומיננטית במכלול הקולנועי של נורי בילגה ג׳יילן, ובפרט בשלושת סרטיו האחרונים – האופן שבו ההתנהגות האנושית והבחירה המודעת באנוכיות קיצונית, משמרות את הרוע ובעצם משלימות עמו ללא ניסיון אמיתי להתנגד.

סאמט הוא מורה לאמנות, שנכפה עליו לעבוד בבית ספר בכפר פריפריאלי נידח במזרח אנטוליה, שבכל חורף מתכסה בשלג כבד. יחד עם חברו הטוב קינן הוא נואש להעברה. יש לו תלמידה מועדפת באופן מובהק שגם זוכה ליחס שכזה בכיתה. כשהיא מאשימה אותו בהתנהגות בלתי־הולמת, כל תחושות התסכול והתקיעות בחייו צפות ועולות, והגעתה של נורי, מורה חדשה, רק מגדישה את הסאה. המיזנסצנות גדושות היופי, הטייקים הארוכים ותנועות המצלמה הקצובות מביאים את ג׳יילן לשיא קולנועי חדש ושומט לסתות כמעט, בלתי נתפס בהישגו. בפרט בולטות תנועות המצלמה, שבאמצעותן ג'יילן מנסה ליצור פיסוק קולנועי חדש להצגה של עולם פנימי של דמות, על כל הניואנסים והמורכבויות שלה.

שיאו של הסרט הוא בוויכוח ארוך ומתמשך בין סאמט לנורי על הפער בין אידיאולוגיה לפרקטיקה ועל יחסים בין המינים. במהלכו יוצר ג׳ילין את השבירה הסגנונית החריגה ביותר בפילמוגרפיה שלו עד היום, חריגה שמעמתת באופן מבריק את הצופה גם עם רפלקסיביות קולנועית וגם עם הרצון הבלתי־פוסק להזדהות עם גיבור, פרוטגוניסט, נאלח ובלתי נסבל ככול שיהיה. בהמשך לכן, למרות שנורי המורה היא הדמות החכמה והמרשימה ביותר בסרט, הבחירה שהיא נוקטת מדגישה באופן מצער ומצמרר את שימורו של הרוע. בחירות של זעיר אנפין שמשפיעות על המצב האנושי הרעוע ממילא בכללותו. שיא נוסף למי שהוא מעל לכל ספק גדול הבמאים, ומגדולי האמנים בכלל, הפועלים כיום.

Past Lives חיים שלמים

חיים שלמים

הבחירה של גדי רימר

בתוך שנה שהיתה מלאה ברעש ובצלצולים בקולנוע ומלאה בחרדה וטלטלות במציאות, התבלטה דווקא יצירה קטנה, ״חיים שלמים״, סרט הביכורים של סלין סונג. בלי שיאים דרמטיים ובלי רגשנות, בשקט שלעיתים הוא סגפני לגמרי מבחינה קולנועית, סונג עוטפת כל כך הרבה יופי וכאב בסרט על ״דלתות מסתובבות״, על הדרכים והנתיבים שלא נלקחו, על מה שהחמצנו ועל מה שאנו לא יודעים אפילו שהחמצנו.

בסרטה של סונג יש גם אלמנטים שמשורטטים באופן בוסרי ומעידים על כך שמדובר בסרט ראשון, גולמי מעט. אולם דווקא מתוך הרגעים הלא מושלמים הללו, והתסריט הלא מהודק, שאינו מבריק כמו שהיה יכול להיות, צצים רגעים קולנועיים עצומים של כנות ואמת. סצנת הסיום של ״חיים שלמים״, שמתחמקת מכל סנסציה ומכל רגשנות, ובה המצלמה נשארת מרוחקת מהדמות הראשית (באופן שהזכיר לי את הסיום של ״אבודים בטוקיו״, שעסק בנושאים דומים לזה של סונג) – היא רגע קולנוע עצום (ולמעשה קטנטן) שיישאר איתי גם בשנים הבאות.

נותרתי גם עם חיבורים מעניינים בין ״חיים שלמים״ ובין השיא הקולנועי האחר של השנה, ״על עבשים יבשים״ של נורי בילגה ג׳יילן. זו יצירה יומרנית וכבדה של מאסטר, אולי הכי שונה בעולם, מ״חיים שלמים״ ובכל זאת: בשניהם נבנית מערכת של משולש אהבה ותשוקה שהיא חד-פעמית וייחודית, ומעל שניהם מרחפת בדידות וגלות שנענית, אולי, בסיום מזכך של השלמה עם מורכבות החיים.

עלי שלכת אקי קאוריסמקי סרט

עלי שלכת

הבחירה של ליה דקל

״עלי שלכת״ של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי היא יצירה כה עדינה ואוניברסלית, אגדה עירונית שריגשה ושימחה אותי בלב שלם. הסיפור הוא פשוט: שני זרים בודדים, נואשים לאהבה ומקום בעולם, מוצאים זה את זו. אבל בדרכים פשוטות, מטופשות ולכן אמינות, מאבדים את הדרך זה לזו שוב ושוב. באמצעות מבע קולנועי ישיר ומדויק קארוסימקי מספר סיפור על בשלות רגשית ועל אינטימיות, על שחיקה, המתנה ותקווה.

קארוסימקי יודע איך למצוא רגש ברגעים סתמיים ויומיומיים. הוא לא מתחכם. גיבורת הסרט לובשת אדום, מאחוריה וילון אדום שבו היא נטמעת, חסרת אמונה שיראו אותה. גיבור הסרט יושב ושותה, מאזין לבנות צעירות ששרות על רצונן לעזוב את העיירה שכוחת האל שבה הסרט מתרחש. הוא מתרגש והולך. הגיבורה קונה צלחת וסכו"ם במיוחד בשביל ארוחת הערב עם הגיבור. כשהוא הולך, היא זורקת אותם לפח. החיים קומפקטיים ועלובים, הצבעים אמנם בוהקים אך חסרי חיים. ולכן, בתוך השגרה, הבדידות וההתפשרויות, רגשותיהם של הגיבורים זה לזה דוחפים אותם להתאמץ להשתנות ולמצוא משמעות. אי אפשר לא לבכות עם חיוך מגוחך על הפנים.

צפיתי בסרט בתחילת אוקטובר, כשהשתתפתי בפסטיבל סרטים במקדוניה הצפונית, בעיירה קטנה בשם ביטולה שכוללת רק רחוב אחד. השהות הזו בעיירה מוקפת שרפות במדינה מתפרקת גרמה לי לרגע לחוש שייכת, לא נעים להגיד, במרחב לא לגמרי בטוח שהזכיר לי את ישראל. פעולת ההדחקה הזו – לשבת בבתי קפה ולדבר על סרטים, מסביב ילדים הומלסים מבקשים כסף, הזכירה לי מאוד את תל אביב עירי האהובה. את החיים היומיומיים בישראל, חיים של היזכרות באלימות וכאב ושכחה, שוב ושוב. חזרתי ממקדוניה והחלה המלחמה. חברים מרחבי העולם שהכרנו שם באינטימיות חפוזה ומשכנעת נעלמו כלא היו. הכל נצבע בצבע חדש, של אימה אמיתית על יקירינו. ועדיין, הסרט הזה נשאר לי כמו טעם לוואי מתקתק בפה, והזכיר לי מה חשוב ומה נכון. מבחינתי, זה אומר הכל.

אפולוניה אפולוניה

אפולוניה, אפולוניה

הבחירה של אוהד עמיחי

כבר במהלך השנה המלצתי כאן על "אפולוניה, אפולוניה", כשהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון. כעת, כשהוא שובץ גם כמועמד אפשרי לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, כדאי לחזור אליו שוב.

אפולוניה, סטודנטית פריזאית, ציירת, פעילה פוליטית ואשת תיאטרון – נולדה כמושא לעדשת המצלמה, בצילומים ביתיים של הוריה, ובמשך עשור כשחברתה הטובה (במאית הסרט לאה גלוב) מלווה אותה בתחנות שונות, בהזדמנויות שונות שניתנות לה בעת שהיא מנסה ללבסס אחיזה כשם עולה בעולם האמנות. הדרך אותה היא עושה היא כואבת ומלאת אכזבות – המבקרים שמעלים את ציוריה על המוקד, והפטרונים שמנצלים את מעמדה, הופכים את אפולוניה לסובייקט, אידיאל של אומנית צעירה ומוצלחת.

בניגוד לאלה, התיעוד האינטימי בין המתעדת למושאה – שמבוסס על שותפות דרך וכנות מוחלטת, הוא זה שמבטא את ההתנגדות של אפולוניה אל המבט החיצוני עליה – כשהיא חושפת באופן כנה את הספקות העצמיים ותחושות הפחד והחמצה ככל שהזמן חולף והזדמנויות חומקות מבין אצבעותיה. התיעוד האוהב והאינטימי של הבמאית, מאפשר לאפולוניה לגבש ולהנכיח זהות אחרת, כזו שהיא שולטת בה ובדרך כלל נדרסת על ידי רושם חיצוני. בכך, "אפולוניה, אפולוניה" מציע פתח לדיון רלוונטי וחשוב על יחסי כוחות (באמנות, ובכלל), וגם הרהור רפלקסיבי על קולנוע תיעודי.

לה כימרה

לה כימרה

הבחירה של יובל פרנס־מדר

״לה כימרה״ חושף את עולמם המסתורי של שודדי קברים איטלקים, המכונים ״טומברולי״ והיו נפוצים בעיירה שבה גדלה וחיה הבמאית אליצ׳ה רורוואכר. ארתור האניגמטי והמהורהר מוביל את להקת השודדים במסע חיפושים מטאפיזי יפהפה אחר עתיקות היסטוריות, אנושיות, אישיות וזכרונות אחרים. אבל מושא החיפוש המשמעותי יותר של ארתור היא אהבתו האבודה, בנימינה, וכדי לחפש אותה הוא צריך לזמן את הבלתי ניתן לתיאור ואולי משהו מעבר לחיים הגשמיים עצמם.

כך הסרט טווה את שכבות החיים השונות, מערבב בין קודש וחול, בין עולם החיים ועולם המתים, בין ההווה והעבר של איטליה. בין ההופעות המכושפות של ג׳וש אוקונור (״הכתר״), אלבה רורוואכר ואיזבלה רוסליני; הסרט סוחף עם גילויים תת קרקעיים של תרבויות קדמוניות, וגם בזכות סיפור האהבה שממשיכה לפעום בלבו של ארתור. על הדרך, מפציעות בו אלוזיות לכמה מהמיתוסים הגדולים, בעיקר מסעו של אורפיאוס להשיב את אאורידיקה מממלכת השאול (שירו של רילקה היה אחת מהשראות הסרט), או חוט הזהב שנתנה אריאדנה לתסאוס כדי שימצא את דרכו חזרה מהמבוך ומהדהד כאן כחוט בצבע שני.

אבל הגדולה של ״לה כימרה״ היא שאי־אפשר להפריד בין התוכן והצורה שלו: רורוואכר משכללת מיצירה ליצירה את הצורה הקולנועית שלה, מעין ריאליזם מאגי ייחודי לה, שבין השפעותיו הנאוריאליזם האיטלקי, פליני ופאזוליני. היא גם מכניסה אל ארגז הכלים שלה הומור ומשחקיות מופלאים, ובעיקר טכניקות מוקדמות של קולנוע אילם שאין מרעננות מהן. המוחשיות הקולנועית שרורוואכר מעניקה ליחסים העל־זמניים והלא ליניאריים בין עבר והווה (שבלטה בסרטה הקודם ״לזרו השמח״), מעמידה את הסרט עצמו ואת ההתרחשות שבו באותו מעמד: אחרי הכל, מה הוא סרט אם לא ניסיון למצוא מחדש דבר שאבד, השבה של אהבה מהשאול, גניבה של עתיקות מהרגע שלהן בזמן.

אנטומיה של נפילה

הבחירה של עירד עצמון־שמאייר

עוד לפני שהגיע לבתי הקולנוע ברחבי הארץ, מי שזכה לצפות ב״אנטומיה של נפילה״ בפסטיבל ירושלים ודאי הרהר בו שעות וימים לאחר ההקרנה. סרטה של ז'וסטין טרייה, זוכה דקל הזהב, נפתח במותו המסתורי של סמואל. החשודה העיקרית: אשתו, סנדרה, הסופרת המצליחה. עד המפתח: בנם לקוי הראייה, דניאל.

״אנטומיה של נפילה״ מבצע נתיחה לאחר המוות בנישואיהם של סנדרה וסמואל; החל באשמתו של סמואל בתאונה שנטלה מדניאל את מאור עיניו, דרך הבגידות של סנדרה וכלה בקנאה והתסכול של סמואל לנוכח ההצלחה של אשתו – כאשר הוא עצמו שואף להשלים את כתיבת הספר שהוא דחה לאורך שנים.

בדומה ל״אנטומיה של רצח״ המופתי של אוטו פרמינגר מ־1959, שנתן השראה לשמו של הסרט החדש, ״אנטומיה של נפילה״ מבקש להושיב אותנו בכס המושבעים ולחרוץ את דינה של סנדרה. הראיות והעדים המומחים סותרים זה את זה. הסרט מזכיר לנו כי כל אחד מאיתנו, אילו עמד על דוכן הנאשמים, כנראה היה מתגלה בחקירה צולבת כפקעת של סתירות לא מחמיאות. הוא מבחן רורשאך מרהיב, שמעיד עלינו הצופים לא פחות מאשר על הדמות הראשית. בכל אחת מהפעמים שצפיתי בו, תחושת הצדק שלי ניטעה במקום אחר.

אולם בסוף הסרט, עלתה וצפה בי אותה תחושה מחדש: ״אנטומיה של נפילה״ אמנם מציג התרה ופתרון תעלומה שבמרכזו, אך במחיר אובדן התמימות של דניאל והשבר העמוק בינו לבין סנדרה אמו. אלו הותירו בי מועקה קשה לאין ערוך שליוותה אותי ארוכות אחרי צאתי מהאולם.

ולריה מתחתנת

הבחירה של בת סער רביב

כינורות מתפרצים ומנגנים בלהט מול זכוכית אטומה ודמות עלומה. כך מתחיל הסרט ״ולריה מתחתנת״ של מיכל ויניק, וחושף בפנינו את עולמו המצומצם, המתרחש כמעט בלעדית בלוקיישן אחד, דירה בבת ים, ובמרכזו ארבע דמויות. ולריה (דאשה טבורונוביץ׳) מגיעה מאוקראינה הישר אל בית אחותה כריסטינה (לנה פרייפלד) על מנת להינשא בשידוך שהוזמן ושולם מראש. בעלה של כריסטינה, מיכאל (יעקב זדה דניאל) מגלם את מי ששפר מזלו לאחר נישואיו, וכעת הוא מנהל שידוכים בעצמו. החתן המיועד, איתן (אברהם שלום לוי), הוא גבר גמלוני וחסר ביטחון, אשר על ידו ולריה נראית כמו נערה שברירית. הסרט מציג בצורה מורכבת תופעה הקיימת בחברה הישראלית בה גברים ישראלים, בעזרת שדכן או משרד שידוכים, נישאים לנשים באוקראינה ומביאים אותן ארצה. 

גם בסרטה הקודם של ויניק, ״ברש״ (2015), היא הציגה מערכת יחסים של אחיות, אך בשולי הדברים. הפעם, ויניק מציבה את מערכת היחסים בין כריסטינה לולריה במרכז היריעה. על אף כי הסרט קרוי על שמה של ולריה, היא אינה מגלמת את הדמות הראשית, ונקודת המבט העיקרית שאנו צופות דרכה היא של כריסטינה, אשר נוטה להסתכל על המציאות במשקפיים ורודים. הלוק המרכזי של הסרט נוצר בעזרת שימוש בצבע הלילך, ואפילו כותרת הסרט מאפיינת את משאלת ליבה של כריסטינה, שמקווה שולריה תתחתן ותעבור לגור קרוב אליה. 

זהו סרט עוצמתי, שממוסגר בצורה חסכונית עם תסריט יוצא דופן. המוזיקה המתוזמרת שכתבה דפנה קינן, אל מול העולם הקטן והעלוב של הסרט, מדגישה את המתח והדרמה החבויים בלב הסיפור, כאשר בכל פינה אפשר לחוש ביחסי הכוח השונים. אך אל תטעו, ״ולריה מתחתנת״ מלא בחמלה, מציג דמויות עגולות, מציאות מורכבת וקשה, שלא משאירה מקום למנצחים.

רוצחי פרח הירח

רוצחי פרח הירח

הבחירה של אוהד עמיחי

סקורסזה מנצל כל כלי בארסנל הקולנועי שאותו שכלל במשך חמישה עשורים של עשייה כדי לכתוב פרק שנזנח, למעשה הוסתר, בהיסטוריה של ארה״ב: סדרת רציחות אכזרית של בנות ובני שבט האוסייג׳, שביצעו בתחילת המאה הקודמת קבוצת גברים לבנים, שחמדו את מאגרי הנפט עליהם ישבו שבט הילידים.

ארנסט (לאונרדו דיקפריו) שב למולדתו בתום שירות בצבא ארה"ב במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעצת דודו (רוברט דה-נירו) הוא נישא למולי, בת שבט האוסייג' (לילי גלדסטון), יורשת לאדמה יקרת ערך. ההכרה של ארנסט, שבהשראת דודו טובח במשפחתה של רעייתו, מוצגת כתודעה מודחקת ומוכחשת, חצויה ממש, שנפרמת לאיטה, כזו שממדיה ההרסניים נחשפים רק כלאחר מעשה. הזוועות הנוראיות שארנסט מבצע מגיעות ממש עד לחדר השינה בביתו, כשהוא מרעיל בהדרגה ושיטתיות את מולי. גם אז, ממש עד הסיום שניתח על הדמויות והצופים כמעשייה טרגית, שאפילו שהייתה גלויה לכל, כאילו קשה לאמוד את ממדיה ההרסניים – כמעט וניתן כמעט להאמין לכנותו כשהוא מדבר ברכות לאשתו הגוססת, ומנחם אותה בזרועותיו. תודעתו של ארנסט נכרכת גם בתודעה הקולקטיבית של החברה האמריקנית וגם בהתפתחות הקולנוע עצמו ונקודת המבט שממנה התפתח.

"רוצחי פרח הירח", שנחל כישלון בקופות, חותר נגד פס הייצור ההוליוודי מחד, ופוליטיקת הזהויות של סצנת הארטהאוס מאידך, ומצליח להישאר טקסט מורכב ומפוכח בעוד שהוא פשוט סרט סוחף ומלהיב. אמנם, באף שלב סקורסזה, שיצר את הסרט בברכת צאצאי האוסייג׳, נמנע להשיא את הסרט לגבהים אדירים באמת, לקולנוע בלתי נשכח ושומט לסתות. לכן, חרף תחושת ההחמצה הקלה שנותרת אחרי הצפייה, הגישה הסולידית הזו דווקא משאירה את מוקד הדיון בכרוניקה של הדיכוי הגזעי ובזוועות ההיסטוריות שנעשו.

אסטרואיד סיטי ווס אנדרסון

אסטרואיד סיטי

הבחירה של גולי דולב השילוני

סיכום סרטי השנה חייב לכלול גם את ״אסטרואיד סיטי״ – ולו רק לזכר ימי־התיכון בעברנו, בהם כולנו הערצנו את ווס אנדרסון. יש הרבה מאוד דרכים להבין את היצירה רבת־הרבדים הזו, אבל אולי הכי פשוט לראות ב״אסטרואיד סיטי״ מעין תגובה מטאפורית לימי הקורונה – שכן הסרט מתחקה אחרי חבורה די רנדומלית של אנשים שנתקעו יחד בעוצר. רק שהפעם, הסיבה לסגר אינה מגיפה מסתורית – אלא פגישה עם חייזרים.

בבסיס הסרט עומד המתח בין סיפור המסגרת שלו – שמצולם בשחור־לבן ריאליסטי ומרובע ונמשך חודשים ארוכים, לעלילה הפנימית – שמוצגת בצבעי פסטל בהירים ויחס מסך מלבני, ומתרחשת לאורך ימים בודדים. כרגיל, המעבר בין הסגנונות שונים מאפשר לאנדרסון לעוף על עצמו ולהשוויץ בוירטואוזיות הקולנועית שלו, וברמה התמטית, ההנגדה בין הפיצול שבבסיס הסרט מאפשרת לו להגיע לעומקים רפלקסיביים חדשים.

דרך רפרנסים למלחמה הקרה וילדים מחוננים שמפתחים גאדג׳טים מוזרים, אנדרסון מתיר את הקשר המורכב בין הווה, עבר ועתיד. בפרט, הוא מראה כמה נאיביים היינו כשפעם חשבנו שהעתיד יהיה טוב יותר, אבל הוא לא רק צוחק על הנאיביות הזו, אלא גם מתגעגע אליה, ומקווה שנוכל לחזור שוב לימים בהם הטכנולוגיה והצבא ייראו מבטיחים ולא מאיימים. הסרט משתמש באופן מצחיק ונחמד בקלישאות קולנועיות, והחולות האדומים־צהובים מהווים רקע לכמה מהשיאים האסתטיים של הקולנוע ב־2023. מומלץ בחום – ומלא תקווה נוגה לימים טובים.

ריאליטי

ריאליטי

הבחירה של מאיה זלצמן

ב-3 ביוני 2017 נעצרה ריאליטי ווינר בביתה. הטענה נגדה הייתה שהדליפה במכוון מסמך מסווג, אשר מתאר פרטים טכניים על ניסיון התערבותה של רוסיה בבחירות האמריקאיות בשנת 2016. החוקרים שהגיעו לעצור את ווינר ותחקרו אותה בביתה, הקליטו את ההתרחשות – והדיאלוג בסרט זהה לחלוטין למה שנשמע באותה ההקלטה שנחשפה.

על אף הרעיון הישיר, ״ריאליטי״ בבימויה של טינה סאטר, הוא אחד הסרטים המעניינים, הרגישים והרלוונטיים שראיתי השנה. רוב המתח בסרט נובע מתוך שיחות חולין עם חוקרים, שלא ממהרים להסגיר את סיבת הגעתם ומתנהגים באופן כה נחמד שהוא כבר הופך מאיים. בזמן שהחוקרים דואגים לחתול שלה שברח מתחת למיטה, או מתעניינים בתמימות מחושבת בטיול שעשתה בבליז, אנחנו צופים בריאליטי מתבשלת במיץ של עצמה, כשחומרת המצב אליו נקלעה נתפסת על ידה לאט לאט – ואז בבת אחת.

הסרט עוסק ברגישות גם בעובדה שריאליטי נחקרה אך ורק על ידי גברים. הם הולכים וחוזרים, מחטטים בביתה ביסודיות, ממלאים את הפריים, מרעישים וקוטעים אותה. אין היבט לא תקין בהתנהלותם, אלא תחושה שעוברת בצורה חדה מאוד, של אחת מול רבים. הסרט רוווי בבחירות מעניינות נוספות, כמו העלמה פתאומית של הסאונד או הדמויות, כאשר הן אומרות דבר שצונזר בדו"ח החקירה המקורי.

צפיתי ב״ריאליטי״ לפני כמה חודשים טובים, אבל כשהתיישבתי לכתוב עליו, הוא הרגיש רלוונטי מתמיד. הסתרת מידע מהציבור והטענה שחשיפתו עלולה לסכן את המדינה הם טריקים בשרוול של כל שלטון לנטרול ביקורת. בסופו של דבר, על ריאליטי ווינר נגזר עונש מאסר, שהיה החמור ביותר בחוק ביחס להדלפת מסמכים מסווגים. יש שיגידו שהוא נועד לשמש כמסר לבאים אחריה. עם זאת, הסרט נגמר בטון מחזק ומעודד, כזה שמדגיש את חשיבות המעשה האמיץ ווינר, מול מחיר העונש אותו שילמה.

ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש

ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש

הבחירה של יובל פרנס־מדר

״ספיידרמן: ברחבי לממדי העכביש״ הוא ממתק ויזואלי, חגיגה לעיניים, קליידוסקופ צבעוני, מלאכת מחשבת של אנימציה שמתפוצצת על המסך ושומטת לסתות. כל פריים הוא פלא, מכיל יותר משהעין יכולה לעבד בזמן הצפייה, תוצאה של עבודת נמלים בלתי נתפסת של הצוות המסור. כמעט חבל לבזבז את הזמן בתיאור העלילה, ובכל זאת: בעולם של יקומים מקבילים שבכל אחד מהם ספיידרמן משלו, שני אנשי עכביש, מיילס מורלס וגוון סטייסי, מתמודדים כל אחד עם התבגרות, האחריות הנלווית לה ושאלות הזהות שהיא מציפה. כשאויב מגוחך צובר כוח גדול, הם צריכים שוב להציל את המולטיוורס כולו.

אחרי ההצלחה של ״ממד העכביש״ של 2018, ניכר שהיוצרים הרגישו את המשקל על הכתפיים וידעו שעליהם להתחיל הפעם בכי חזק שהם יכולים, ואז להגביר. כאמור, ההקפדה על פרטים כאן מטורפת ועירובי הסגנונות של האנימציה מייצרים שילובים אמנותיים שלא נראו כמוהם בקולנוע בסדר גודל הזה. אבל כל זה לא בא על חשבון הדמויות אלא מחדד אותן, לא בא על חשבון הסיפור אלא מספק לו את הקצב שלו. הסגנונות השונים של האנימציה לא משקפים רק את היקומים המקבילים, אלא גם את העולמות הפנימיים של הדמויות. למשל, חוויות ההתבגרות של מיילס וגוון מלוות בקשיים ובשאלות גדולות, לרוב מול דמויות ההורים. הסצנה של גוון עם אבא שלה השוטר בתחילת הסרט, כשהוא מגלה שהיא פורעת החוק שהוא מחפש, והסרט מתרוקן מהסביבה ומתמלא במריחות צבע מופשטות, היא מהמרגשות שנראו על המסך השנה. מי שאהבו את הסרט הקודם בטרילוגיה אולי לא הופתעו, אבל הסרט הזה הוא מתנה.

שמיים אדומים

הבחירה של דולב אמיתי

סרטו האחרון של כריסטיאן פצולד הוא מהמפתיעים של השנה האחרונה, גם למי שבקיא ביצירותיו הקודמות של הבמאי הגרמני. פצולד, שמרבה לחזור לפרקים בעבר של מולדתו, בין אם של מלחמת העולם השנייה או נפילת חומת ברלין ואיחוד גרמניה, הפעם מתמקד במספר דמויות צעירות המבלות את הקיץ שלהן בבית נופש לחופי הים הבלטי. ליאון הוא סופר צעיר ואגואיסט שמוצא כל דרך אפשרית להאשים את חברו הטוב פליקס, ואת נדיה, צעירה שבעקבות אי-הבנה מתגוררת עם השניים בבית הקיץ, על כך שהם מפריעים לו לסיים את הספר החדש שלו. שורת שריפות שפורצות ביערות הסמוכים ומתקרבות לקו החוף מאיימות על שלוותם של השלושה.

את השפה הויזואלית המוקפדת שאפיינה את סרטיו הקודמים של פצולד, מחליפה התמקדות בדיאלוגים וטוויית דינמיקה רומנטית בין שלוש הדמויות. בשל כך, רבים הגדירו את ״שמיים אדומים״ כמחווה לסרטיו של הבמאי הצרפתי אריק רוהמר, שבחן בדרכו הייחודית את חייהן הרומנטיים של דמויותיו הנרקיסיסטיות לרוב. כמו סרטיו של רוהמר, גם פצולד מצליח להציג לצופים דמות שבחלק גדול מהזמן פועלת כדי למנוע הזדהות וקרבה – דמותו של ליאון מרירה ומנוכרת. אך לאט לאט הסרט מצליח לקרב אותנו אל הדמויות השונות ולנימי נפשן, עד שבחלקו האחרון והמרגש של הסרט, הן אף מצליחות לפלס את דרכן אל תוך ליבו של הצופה.

״שמיים אדומים״ הוא חלקו השני בטרילוגיית ה״אלמנטים״ (אין קשר עלילתי בין הסרטים), אחרי ״אונדינה״ משנת 2020. עכשיו רק נשאר לחכות ולראות מה יביא איתו החלק השלישי והסופי.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email