אוף סקרין 2020 סיכום הסרטים הכי טובים של השנה

סיכום 2020: הסרטים הכי טובים של השנה (וכמה פספוסים)

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

שנת 2020 הייתה כאוטית עבור כולנו. כמו תחומים רבים אחרים, עולם הקולנוע עבר טלטלה: בתי הקולנוע נסגרו, הפקות נעצרו, הפצת סרטים רבים נדחתה עד להודעה חדשה. המשבר זירז את הדומיננטיות שהלכו ותפסו שירותי הסטרימינג בשנים האחרונות, ואנחנו נותרנו עם געגוע לאולמות, אך גם עם גישה מיידית לסרטים שהפצה רגילה שלהם היתה מתעכבת בישראל. בכל זאת, היו כמה וכמה סרטים מצוינים שיצאו השנה.

אנו מקבלים את 2021 במבט לאחור על הסרטים שהצליחו לחדור ולרגש אותנו, וגם כמה מהציפיות שהתבדו. הסרטים ממוספרים לשם הנוחות, אך לא מדורגים. בתקווה להיפגש בקרוב בבתי הקולנוע… אלה הסרטים שעשו לנו את 2020.

אף פעם לעתים רחוקות לפעמים תמיד

1

1

אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד

את הסרט עם השם הכי מעולה השנה, "אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, אף פעם", יצרה במאית האינדי האמריקאית אליזה היטמן, והוא זיכה אותה בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ברלין האחרון. העלילה עוקבת אחר צעירה בת 17 מעיירה שמרנית בפנסילבניה, אשר נכנסת להריון לא צפוי ויוצאת עם בת דודתה לניו־יורק כדי שתוכל לעבור שם הפלה באופן חוקי. הקורונה אמנם הגיעה ועצרה את המומנטום של הסרט הקטן ונהדר הזה, אשר עלה ישירות לשירותי סטרימינג שונים, אבל לתחושתי דווקא בזכות התזמון הבעייתי הוא צבר מעמד של קאלט בקרב חובבי הקולנוע מסביב לעולם. 

סרטה של היטמן, בדומה ל"פרה ראשונה" של רייכהארדט שמוזכר בהמשך הרשימה וליוצרות הקולנוע הגדולות שהשפיעו עליה (בראשן שנטל אקרמן לטעמי), מתאפיין באסתטיקה מינימליסטית ובשקט חריג שטוען את כל הסרט במתח, כאילו בכל רגע משהו נורא עלול להתפרץ פתאום. הרלוונטיות הפוליטית־חברתית של הסרט ביחס לסוגיות המגדריות של העידן הנוכחי, לצד השפה הקולנועית הלא מתפשרת, הקשוחה והסגפנית שלו, מתחברים ביחד לכדי יצירה בעלת עוצמות רגשיות יוצאות דופן. זהו סרט שמורכב ברובו המכריע משוטים קרובים של שתי הדמויות הראשיות, שאינן מדברות הרבה. הבעות הפנים שלהן מביעות בתצוגות משחק מרשימות את הייאוש, הכאב וחוסר הצדק של אמריקה העכשווית. // גדי רימר

"אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד​" זמין בשירות yes VOD ובסלקום טי.וי.

2

קולקטיב

2

קולקטיב

בשנת 2015, שריפה במועדון לילה גבתה את חייהם של כמה בליינים, אך הטרגדיה לא נעצרה בכך. רבים אחרים שנכוו באסון מתו לאחר מכן כתוצאה מזיהומים בעודם מטופלים בבית החולים, מצב שמעורר לא מעט שאלות לגבי הטיפול שקיבלו. הסקנדל הביא למחאה ציבורית ולהתפטרות הממשלה, ולחשיפה מחרידה של עומק השחיתות השלטונית במערכת הבריאות של רומניה.

"קולקטיב" הדוקומנטרי של אלכסנדר ננאו, מתחיל כמותחן בילוש עיתונאי ועוקב אחר מערכת עיתון ספורט, שהיה מנותק מספיק כדי שתהיה לו התעוזה לנבור בקן הצרעות הזה. לצוות הצילום ניתנה גישה נדירה אל ישיבות המערכת והחלטות העיתונאים בשעה שהם חושפים שורה של מחדלים ושחיתויות קטלניות בזו אחר זו. כמו טוויסט עלילתי במותחן משובח, כל גילוי מזעזע מקודמו, ולא פחות מדכא. החקירה העיתונאית אינה זוהרת – עבודה קשה ואפרורית עומדת מאחוריה חשיפת האמת – והיא מדגישה את המציאות של הסרט אל מול סרטי עיתונות עלילתיים שזכו בפרסים בשנים האחרונות.

לקראת אמצע הסרט, ננאו בוחר בשינוי חכם בנקודת המבט אשר הופך את הסרט לגדול מסך חלקיו: המעקב אחר מערכת העיתון מתחלף בפוקוס על שר הבריאות של ממשלת המעבר החדשה, פעיל חברתי לשעבר שמנסה לשנות את המערכת מבפנים. עליו לקחת אחראיות ציבורית על שערורייה שאת עומקה הוא רק מגלה בעצמו. בעודו נתקל בקשיים לקדם רפורמות נחוצות במערכת, הבחירות החדשות מאיימות להשיב את הכח לממשלה המושחתת. אם כן, "קולקטיב" מכניס את צופיו אל החדרים הסגורים שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות ומעלה שאלות כבדות משקל על השליטה של אזרחים בחייהם ועל תפקידה של האמת בעידן שלנו. וזה מרתק. // יובל פרנס־מדר

"קולקטיב" זמין בשירות yes VOD.
פרה ראשונה

3

פרה ראשונה

לצערי הרב הקורונה מנעה מרובנו לצפות בסרטה החדש של קלי רייכהארדט, "פרה ראשונה", באולם קולנוע של ממש. חבל. רייכהארדט, מהיוצרות החביבות על כותבי אוף סקרין (שסרטה הקודם נשים מסוימות, הגיע למקום השישי במצעד העשור שלנו) המזוהה עם קולנוע שקט, איטי וסגפני למדי, לא מאכזבת גם הפעם את חובבי יצירותיה. בסגנונה המינימליסטי והמאופק היא מייצרת סיפור מעשייה יפהפה על שני חברים במערב אמריקה של ראשית המאה ה-19, אשר גונבים חלב מפרה של עשיר מקומי על מנת לייצר עוגיות טעימות שאותן יוכלו למכור על מנת להתקדם בחיים. תוך שימוש נפלא בנוף ובטבע, אשר ניצב בסרט אל מול חברה אנושית צינית וקפיטליסטית, סרטה של רייכהארדט הוא בעיניי התגובה הקולנועית המושלמת לימי המגפה שאנו חווים: מנחם, רוויי באהבת טבע ובאהבת אדם, צנוע ושקט. // גדי רימר

3

יהלום לא מלוטש 2020

4

4

יהלום לא מלוטש

לא בכדי האחים סאפדי הפכו בשנים האחרונות לכוכבי האינדי המסקרנים החדשים, והסרט "יהלום לא מלוטש" הוא שכלול נוסף של הסגנון המסחרר שקנה להם את שמם. כשמדברים על הסרטים של הצמד לא נדיר לשמוע תארים כמו "מאני", "כאוטי", "אינטנסיבי", "מלחיץ", כולם מתייחסים לאחיזה החזקה שלהם בצופים ולמעורבות הרגשית הגבוהה שהם דורשים. בהתאם, "יהלום לא מלוטש", הוא סרט שמתחיל הכי מהר ולאט לאט מגביר: החלומות תמיד במרחק מאמץ חדש, הסיכונים תמיד בשמיים, הולכים וגבהים בקצב מסחרר.

את הסרט מוביל אדם סנדלר בתפקיד יהלומן ניו־יורקי ששם ידו על אבן חן ספק־קסומה אך מסתבך מעל לראשו. לצד שחקנים לא מקצועיים וכוכבים המגלמים את עצמם, סנדלר הקומיקאי הוא הפתעת ליהוק שמוכיח פה שוב את יכולותיו הדרמטיות, גם אם לא בפעם הראשונה (כזכור לחובבי "מוכה אהבה"). אך היהלום האמיתי של הסרט הוא הגישה המחוספסת והכנה שפיתחו האחים סאפדי יחד עם רונלד ברונשטיין, התסריטאי־עורך שאיתו הם עובדים על כל סרטיהם. "יהלום לא מלוטש" רותם את היצר המציצני האינהרנטי לקולנוע במטרה ליצור תחושה דחוסה ומותחת. הוא משיג אותה באמצעות שילוב של תסריט מוקפד במיוחד, סגנון פסודו-דוקומנטרי שכולל הפתעות מאגיות סוריאליסטיות, ופסקול פשוט מהפנט. אחד הסרטים הבלתי נשכחים של השנה זמין בנטפליקס. // יובל פרנס־מדר

"יהלום לא מלוטש" זמין לצפייה בנטפליקס.

5

שירלי אליזבת מוס

5

שירלי

ז'אנר הסרט הביוגרפי נודע על פי רוב בסכמתיות משמימה ומרגיזה – החל מהנטייה האובססיבית ללהק שחקנים דומים עד לרמת הקמט־הקטן­־ביותר למושאי הסיפור הביוגרפי, ועד כניעה למיתוס ההיסטורי הממלכתי באופיו של הדמות הנבחרת וחקיקתו הסופית בתודעה. הסיבה לכך היא כמובן שרובם המכריע של סרטים אלו מכוונים עצמם מראש למכנה המשותף של פרסי האוסקר. לא כך הדבר ב"שירלי", סרטה השני של הבמאית המבטיחה ג'וזפין דקר.

"שירלי" עוסק בקורותיה של סופרת האימה החשובה והמשפיעה שירלי ג'קסון בתקופת הכתיבה של הרומן השני והמשובח שלה, "התליין", שעלילתו עוסקת בתלמידת קולג' נעדרת. עולמה הפנימי ומצבה הנפשי החולני והסבוך בו שרויה ג'קסון (אלזיבת מוס באחת מהופעותיה הטובות עד כה) הם באופן טבעי שניים מהנושאים המרכזיים של הסרט, אך דקר עוסקת בהם בעיקר על מנת להעמיק את חוסר היכולת להבין אותה באמת. אף על פי שהסרט נושא את שמה הפרטי, שירלי ג'קסון כלל אינה הגיבורה שלו. זוהי דווקא רוז (אודסה יאנג בהופעה נוירוטית מרשימה), אישה צעירה שבעלה הטרי פרד מתחיל לעבוד תחת מבקר הספרות סטנלי היימן, שנשוי לשירלי.

בעזרת הצילום המשובח של סטורלה ברנדת׳ גרבלן ופסקול מטריד ויפהפה של תמר־קאלי, יוצרת דקר דיסאוריינטציה טוטאלית בין שירלי ובין רוז: פעמים רבות לא ברור אם מה שאנו עדים לו אכן קורה במציאות או בדמיון, ותודעה של מי הוא משקף מבין השתיים. דקר יוצרת השתקפות על השתקפות של היעדר מופשט ומוחלט, מעין ניסיון לעמוד על עצם יצירתו ושימורו של הדימוי האמנותי. הפער הזה מסמל יותר מכל גם את סגנון הכתיבה הנהדר של ג'קסון, ומזכיר את המהלכים הנרטיביים ברבים מסיפוריה הקצרים וברומנים שכתבה. זהו דימוי יפהפה המתאר את החוויה הקולקטיבית והמתסכלת של החיבור שאנו מרגישים עם אמנים שאנו מעריצים ואת ההיסחפות הטוטלית ביצירתם. // שני קיניסו

חיים נסתרים

6

חיים נסתרים

"חיים נסתרים", סרטו החדש של טרנס מאליק, הוא בין הסרטים המעטים שהספיקו לזכות להפצה קולנועית בישראל במהלך שנת 2020, כחודש לפני שכל בתי הקולנוע נסגרו. הצופים שהספיקו לראותו בקולנוע בזמן זה בני מזל משום שכצפוי מסרט בבימוי מאליק, הדימויים יוצאי הדופן והשימוש הייחודי בכלי המבע הקולנועי יוצרים חווית צפייה ראויה לתנאים האידיאלים ביותר.

הסרט מתבסס על סיפורו האמיתי של פרנץ יגרשטטר, חוואי אוסטרי אשר סירב להילחם במלחמת העולם השנייה ולהישבע אמונים להיטלר כפי שנדרש מכל החיילים, ועוקב אחרי התלאות וההשלכות הנובעות מהחלטה זאת עבורו ומשפחתו, ברמה החברתית והאישית. 

נדמה כי הסיפור אודות אדם קרוע בין אמונתו והאכזריות הקיימת בעולם, יכולים להתאים ככפפה לרגישויות של מאליק, בהחלט יותר מאשר אם היה מדובר בעיבוד נוסח "הסרבן" של מל גיבסון. במקום שהסרט יתענג על אלימות בסתירה למצפן המוסרי של גיבורו, נדמה כי המצלמה מחפשת את הנשגב יחד עימו, מתעקשת אפילו במצבי קושי וייאוש.

ייתכן כי סרט זה יוכל לקנות מחדש את אהבתם של צופים שמאליק איבד לאחר סרטיו האחרונים, בהם דחף את ההפשטה הנרטיבית לקיצונים חדשים. זאת משום שכאן הוא חוזר להתבסס על קרקע נרטיבית יחסית סולידית יותר, וזאת מבלי להתפשר על סגנונו הפרגמנטרי הייחודי. // ערן אלתר

6

אפריקה סרט מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

7–8

7–8

אפריקה + מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

שני הסרטים הישראלים שהכי אהבתי השנה משתייכים למה שנראה כגל של ממש בקולנוע הישראלי העכשווי – בו משתלבות המציאות והבדיה, החיים והקולנוע. כל אחד מסרטי הגל הזה, בדרכו, מייצר היברידיות יוצאת דופן – המהולה לרוב ברפלקסיביות המוכרת מהקולנוע האיראני – והם מרעננים ומרגשים במיוחד ביחס ליצירות ישראליות רבות מהשנים האחרונות. מהטרילוגייה השאפתנית והאמוציונלית של ירון שני, דרך "קצפת ודובדבנים" החצוף והיפהפה של גור בנטביץ׳, "פיגומים" הנפלא של מתן יאיר ועד לסרטו הקצר החדש והמטלטל של אמרי דקל קדוש, "התאונה", הקולנוע הישראלי חי ונושם את המציאות באופן קצת אחר מזה שהורגלנו אליו.

שני סרטים ישראלים התבלטו בעיניי השנה מעל כל השאר. הראשון, "אפריקה" של אורן גרנר, אמנם זכה כבר בפסטיבל חיפה שהתקיים בסיום השנה שעברה (במשותף עם סרט נוסף אותו הזכרתי – "לידה" של ירון שני), אולם הוא הוקרן בהקרנות דיגיטליות כאלו ואחרות לאורך שנת הקורונה הזו ויכול בהחלט להיחשב כאירוע של 2020. כמו בסרטו הקצר, "גרינלנד", גרנר מביים ברגישות ובשקט את בני משפחתו, וטווה סיפור פשוט על-פניו, אולם כזה שטומן בחובו דרמה אנושית גדולה.

השני הוא "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". סרטו של דני רוזנברג שזכה זה עתה בפסטיבל ירושלים, ממשיך ללא ספק גם הוא את המגמה הישראלית המרעננת הזו. העלילה מתפצלת לכמה קווים, או יותר נכון כמה ״עומקים״, ונעה בין הניסיון של הבמאי להסריט את אביו הגוסס על מנת לשמר את הזיכרון שלו, לבין עלילתו של סרט מסע בדיוני וסוריאליסטי אודות אב ובן הבורחים מהפצצה איראנית אפשרית. כשהוא מייצר שלוש שכבות של סרט-בתוך-סרט, בהשראה ברורה של יוצרים כגון עבאס קיארוסטמי, יוצר רוזנברג סרט קולנוע מרשים ומתוחכם המשלב בין התיעודי והבדיוני – ובסופו של דבר בין הקולנוע לחייו האמיתיים שלו עצמו – באופן בלתי נשכח ממש.

זו הייתה שנה קשה לקולנוע העולמי בכלל, וקשה במיוחד לקולנוע המקומי. יחד עם זאת, יצירות כמו אלו שהזכרתי מעניקות תקווה גדולה להמשך ומעוררות ציפייה לשנת קולנוע מרגשת שעומדת בפתח. // גדי רימר

9

נשמה

9

נשמה

למה אנחנו כאן? מאיפה באנו? ומה אנחנו עושים פה? לא, אלה לא רק השאלות שמנקרות בראשי לאורך השנה הארורה שהיא 2020, אלה גם השאלות שעומדות בלב הסרט החדש של פיקסאר, "נשמה". "נשמה" הוא ה–סרט שלו הייתי זקוקה בשנה הקשה הזו. כשבתי הקולנוע והתיאטראות סגורים, כשקשה ולפעמים בלתי־אפשרי לפגוש משפחה וחברים, כשרוב התקשורת האנושית מתבצעת דרך זום… "נשמה" מצליח להזכיר שזה לא תמיד היה ולא תמיד יהיה ככה. שיש יופי בעולם גם אם היומיום מרגיש מונוטוני ותקוע.

פיקסאר ידועים בכך שהפתיחות שלהם שוברות לב – ב"מוצאים את נמו", שני דגים זוכים להקים בית ומשפחה, עד שהאמא מתה והאב נשאר להתמודד לבד עם האתגרים שבגידול בנו היחיד. ב"למעלה" זוג אוהבים חולמים על חיים שלמים של הרפתקאות ביחד, עד שהאישה מתה והגבר נשאר להתמודד לבד עם הזיקנה והחלומות האבודים. אבל מי היה מאמין למה שפיקסאר עשו ב"נשמה": הגיבור הראשי, נגן ג'אז די כושל, זוכה סוף סוף לפריצה הגדולה שלו, עד ש… הוא עצמו מת ונשמתו נשארת להתמודד עם השאלה הגדולה ביותר – מה עכשיו?

אז מה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא? אנחנו לא יודעים, אבל פיקסאר מצליחים לתת לנו טעימה מההבדלים הללו באמצעות אנימציה ייחודית ומרהיבה ביופייה. העולם שלנו, עם השגרה השוחקת של החיים בעיר הגדולה, מוצג באנימציה תלת ממדית ריאליסטית. לעומתו, העולם של הנשמות מוצג בשילוב אנימציה דו ממדית, פנטסטית ולעיתים כמעט מופשטת. אך מה שמדהים בסרט הוא שהניגוד בין שני העולמות לא גורם לעולם ה"רגיל" להיראות אפרורי ומשעמם. להפך, הוא חושף גם את היופי שבו וגורם לנו להעריך גם את הדברים הקטנים – טעם של פיצה, מוזיקת ג'אז, היופי שבעלה נושר. // דנה גרין

"נשמה" זמין בשירות +Disney
World of Tomorrow episode 3

10

עולם המחר 3

סרטו הקצר החדש של דון הרצפלדט (34 דקות), הפרק השלישי בסדרת "עולם המחר", ממשיך את העיסוק של שני קודמיו במסע בזמן וגורל אישי בצורה האבסורדית-קומית-אקזיסטנציאליסטית המוכרת של הרצפלדט. 

בשני הסרטים הקודמים של הסדרה התמקד הרצפלדט באמילי פריים, דמות שנבנתה סביב הקלטות של אחייניתו הילדה, והמסע של השיבוטים שלה מהעתיד לגלות את המקור שממנו הגיעו. ב"עולם המחר 3", הרצפלדט בוחר דווקא בדיוויד, אחת מדמויות המשנה בסרטים הקודמים, כדמות הראשית. דיוויד יוצא למסע בעקבות אמילי כדי למצוא מטען ישן שטומן בתוכו מידע חשוב עבורה. דרך המסע הזה הרצפלדט שוב משלב בין ההומור הייחודי לו לבין תסריט פילוסופי ומרגש בו זמנית שמסתכל קדימה אל עתיד האנושות באותו הזמן שהוא נכנס ללב לבו של הצופה. באותה העת, האנימציה של הרצפלדט ממשיכה להשתפר והוא ממשיך להתנסות ביצירת חללים ודימויים ייחודיים למדיום האנימציה. 

במידה דומה ל"It's Such a Beautiful Day", סרט הארוך של הרצפלד שמורכב משלושה סרטים קצרים על דמות אחת, גם שלושת החלקים שמרכיבים את "עולם המחר" הם הישג בתחום האנימציה ובקולנוע בכלל. // דולב אמתי

"עולם המחר 3" זמין לצפייה בוימאו.

10

11–12

11–12

טנט + וונדר וומן 1984

"טנט" וגם "וונדר וומן 1984" היו האסים בשרוול של הוליווד במלחמה נגד מגפת הקורונה וסגירת בתי הקולנוע ב2020. בניגוד לאולפנים המתחרים ובראשם דיסני, שדחו את לוח ההפצה שלהם באופן כמעט גורף בשנה אם לא יותר, אולפני וורנר התעקשו להמר על שניים מהטאלנטים הגדולים והנערצים שלהם – הבמאי כריסטופר נולאן והשחקנית-מפיקה גל גדות – כטיטאנים שיניעו את נהירת הקהל לאולמות הקולנוע, למרות הסיכון הבריאותי והמגבלות הכמעט בלתי־אפשריות הכרוכות בכך (אם בתי הקולנוע בכלל פתוחים במדינה שלך).

ההבטחה לתעשייה הסתיימה בקול ענות חלושה: "טנט" הגיח לבתי הקולנוע אי שם בחודשי הקיץ והניב ביקורות פושרות והכנסות מאכזבות עד שהתפייד במהרה אל המדיה הביתית. כתוצאה ישירה מכך, "וונדר וומן 1984" הופץ ישירות לבתי הקולנוע ולשירותי הסטרימינג במקביל. בהחלטה שנויה במחלוקת ואף שערורייתית ממש, אולפני וורנר החליטו להחיל מודל זה על כל הסרטים שיפיצו בשנת 2021 (היו מי שבעקבות כך אף הכריזו על מות הקולנוע).

ראוי להעריך את כריסטופר נולאן, שניצל את הזכויות הרבות שצבר כבמאי שוברי קופות בעל סגנון קולנועי אישי, בהתעקשותו להקנות ל"טנט" הפצה קולנועית מסורתית גם בימים טרופים אלה. כך גם את גל גדות והבמאית פטי ג'נקינס, שמחורבות היקום הקולנועי של גיבורי העל מבית די.סי. חידשו את וונדר וומן כאייקון עכשווי ותופעה עולמית בסרט הקודם מ־2017.

לשני הסרטים נקודות אור משל עצמם. הייצוג הויזואלי של מסע בזמן ב"טנט" מתממש לעיתים ברגעים קולנועיים פורמליסטים מרשימים. "וונדר וומן 1984" ניגש לז'אנר בו הוא פועל בגישה אחרת – ומציג במרכזו גיבורה מפויסת ואופטימית שלרוב נעדרת מהזירה הקרבית של גיבורי העל.

עם זאת, גם "טנט" וגם "וונדר וומן 1984" התגלו לא רק כקורבן של הנסיבות אלא כיצירות בעייתיות בזכות עצמן. במפתיע, הסרטים חולקים מאפיינים דומים רבים, החל בדמויות ובמהלכים נרטיבים וכלה בדימויים ויזואליים חוזרים. כך הם שותפים למגרעותיהם: דמויות במשקל נייר, מהלכים נרטיבים מופרכים ומשך זמן ארוך מדי. בעיקר – בתור סרטי אקשן, הם לרוב מתרשלים במלאכתם הבסיסית ביותר של יצירת מיצגי פעולה קולחים ומרהיבים.

למרות שלבתי הקולנוע בישראל הם עתידים להגיע רק במהלך השנה הקרובה, אולי מוטב שיישארו מאחור עם השנה החולפת. בכל זאת, שני התוצרים הללו הם חלק בלתי נפרד מהשיח הקולנועי של 2020. // אוהד עמיחי

13

13

הקן

אחרי שתיקה קולנועית של 11 שנים, שון דורקין חזר עם סרט חדש. כמו בסרטו הראשון, "מרתה מרסי מיי מרלין", גם כאן מוצא דורקין דרך ליצור סרט שנוגע במחוזות קולנוע האימה מבלי להיהפך לאחד כזה בעצמו. הסרט מתאר התערערות של משפחה לאחר שהאב מעביר את אשתו ושני ילדיהם מניו־יורק לאנגליה במרדף אחר עושר שהוא חושב שיוכל להשיג שם. מבית אמריקאי סטנדרטי המשפחה עוברת לטירה גדולה, וזה מאפשר לדורקין ולצלם שלו (מטיאס ארדלי שצילם גם את "הבן של שאול") לחקור את המרחב העצום של בית המשפחה החדש.

כבר מהפרמיס ניתן לחזות בסרט האימה שיכול היה להיות: משפחה אמריקאית עוברת לאחוזה באיזור כפרי בריטי מבודד בו הם זרים לחלוטין. למרות זאת, הסרט בוחר לספר על קשיי המשפחה בנימה אישית – יותר כמו ב"סופת הקרח" של אנג לי מאשר אחוזת אימים ורוחות. עם בימוי מדויק, משחק מבריק של כלל השחקנים (קארי קון מקבלת סוף סוף תפקיד שהולם את הכישרון שלה), זה בהחלט אחד מסרטי השנה שלי, אם לא הטוב שבהם. // דולב אמתי

14

שיטהאוס

ייתכן שבשנה רגילה "שיטהאוס" לא היה נכנס לרשימת הסרטים הכי טובים שראיתי, אך הוא מסוג הסרטים הקטנים והלא מוכרים שאני אוהב לגלות. הסרט, שלפי שמו נדמה אולי כחיקוי זול לאמריקן פאי ושאר סרטי הקולג' המטופשים של ראשית שנות ה-2000, מנפץ את הציפיות שעולות ממנו בדרך מתוחכמת ויפה.

הסרט מתמקד באלכס, תלמיד שנה א בקולג', רחוק מביתו. נטול חברים ובודד, אלכס מוצג כקיצון ההופכי של דמות תלמיד הקולג' אליה הורגלנו – הוא למשל מוותר על סקס מזדמן כדי להתקשר לאמו ולאחותו. בערב אחד הוא פוגש את מאגי, שגרה שני חדרים לידו, והשניים יוצאים למסע לילי שמזכיר במידה את "לפני הזריחה". בניגוד ליצירה האלמותית של לינקלייטר, "שיטהאוס" מתאר מה היה קורה אילולא ג'סי וסלין היו נפגשים גם ביום שלמחרת. ומה אם ביום הזה, הבחורה איתה יצרת קשר רגשי עמוק לא מעוניינת בקשר חזרה?

הדמויות בשיטהאוס לא נופלות לקלישאות של הקולנוע האמריקאי, ובכלל הסרט מתאר את חוויית הקולג' באיפוק ורגישות. למשל, המסיבות הידועות לשמצה שנהפכו כבר לפנטזיה קולנועית עייפה, הן רק מפגש של כמה אנשים שמנסים להפיג את הבדידות והזרות של תקופת הלימודים.

אם יש יתרון אחד בשנה של קורונה, הוא שהחיפוש הקולנועי מגיע גם לסרטים קטנים שהייתי יכול לפספס בשנה רגילה – ו"שיטהאוס" הוא תגלית משמחת. // דולב אמתי

14

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email