כדי לשמור על הקולנוע, אנחנו חייבים ללכת בדרכים לא קולנועיות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

מאז לידתו הקולנוע תמיד צמח וגסס בעת ובעונה אחת, וכעת אנו נמצאים בתקופה משונה במיוחד: מצד אחד מוקפים באין-ספור הכרזות על מות האמנות, ניצחון הטלוויזיה והטיקטוק, ומן הצד השני – ישנה כת של סיניפילים, סטודנטים לקולנוע וגמלאים שמטרתם העליונה היא להשאיר את המדיום בחיים נגד הלא מאמינים, ואין מילה שהם אוהבים יותר, מאמינים יותר שעצם ההגייה שלה בזמן הנכון היא כישוף בריאות לצורת האומנות הזאת, מהמילה ״קולנועי״.  

הקולנוע חי ובועט, אבל את המילה המאובנת הזאת יש לקבור. לקבור ולהחליף בעשייה שלא מתבצרת בעברה, אלא הופכת גמישה ומבצעת ביזה במדיה אחרת ודרכים חדשות.

כי המילה הזו, ״קולנועי״, כמו הורה הישגי ודורשני מדי, חונקת וסוגרת את המדיום עם סט תפיסות אסתטיות שרירותיות שלא נותנות לו לנשום, מצלקת אותו באהבת יתר. לא פלא שהרבה מהיצירות הנתפסות כ״קולנועיות״ ביותר לאחרונה צצות דווקא בעולם הבנאלי לרוב של טלוויזיית היוקרה, איפה שהקולנועיות מונחת, מוצדקת ואסתטית ובלי מקום לבלבול, כמו פריט לבוש מהודר המולבש על תסריטים כתובים היטב. רק קצת ״קולנוע״ בשביל לתת את הברק למעלה!

שהקולנוע יקפוץ. בתוך סרט – הקולנוע כבר קיים – ועלינו להחליף את ה״קולנועיות״ שאנו מכירים בעשייה טפילית שמקנאת במדיה אחרת – קולנוע של יוצרים שבעצם חולמים בלילה להיות סופרים, מוזיקאים, תחקירנים, ציירים, ובבוקר באים לסט ומגשימים את תסכוליהם דרך הסרטים שלהם, מנסים להכריח את המדיום לעשות דברים שהוא לא אמור וכך להמציא עצמו מחדש.

"טרנק לקאן"

אני מחכה ליוצר הרואה את סרטו במונחים של שיר פופ, בית ופזמון, או ליוצרת שבונה את הסרט כשהיא חושבת על היחס בין א-טונליות למלודיה לפני שהיא בכלל חושבת על שוטינג מוצדק פסיכולוגית. אני מחכה ליוצרת שמכניסה אל סרטה הערות שוליים וביבליוגרפיה, משלבת אותן בגוף היצירה, מוצאת איך. או ליוצר שמשלב חושך מוחלט בסרטו, מנסה למצוא את המקבילה בתוך המצלמה הדיגיטלית נטולת הפגמים לטקסטורה של משיכת מכחול סוערת שאיכשהו אולי גופו ונפשו של האמן משתקפים בה. אלו רק דוגמאות, הצעות סתמיות, יש אינסוף קולנוע, לא קולנוע אחד. הרבה כבר קיים היום, והרבה הרבה שיתגלה עם דורות חדשים של יוצרים, ולעולם לא אצליח לתאר פה אף מאית ממנו. אבל אני נרגש מקולנוענים שיודעים שזאת טיפשות לעשות דברים שנוגדים את ההיגיון הבריא שהושרש לנו בשנים של צפייה בסרטים, אבל מרוב שנאה ותשוקה מוכנים להיות טיפשים.

אני חושב על סרטים מהשנים האחרונות כמו ״הרוע אינו קיים״ (ריוסוקה המגוצ׳י), שהתחיל כאוסף צילומים המלווים את היצירות של המלחינה אייקו אישיבאשי, וכשהתפתח לסרט עלילתי, לא איבד את אופיו המוזיקלי, גם בחלקים שאף צליל לא מתנגן מרגישים שזה סרט שהיה רוצה להיות תווים. או על ״חיוכה הסוציאליסטי״ (ג׳ון ג׳יאנוויטו), סרט פוליטי המעז לשים על המסך טקסט, לתת לנו לשבת באולם חשוך ולקרוא מניפסטים במשך דקות ארוכות, מערער הנחות יסוד לגבי המדיום ולגבי מה קהל מוכן לספוג. או ״טרנק לקאן״ (לאורה סיטארלה) הבנוי כמו אוסף סיפורים קצרים, מתאפס ומתחיל מחדש כל הזמן.

יש היגיון בתפיסה ההיסטורית שמבקשת מהקולנוע להתמקד בדברים שרק הוא יכול לעשות, במה שייחודי לו, להימנע מתיאטרון מצולם ולמצוא את עצמו. תפיסה זו מילאה מקום חשוב בהתפתחות המדיום, אך כיום, היא פעמים רבות משרתת קולנוע פחדני ומלא במוסכמות, שלא מתבולל כי הוא חושש לאבד את זהותו, משתמש בעברו כדי לסרס את עתידו. הקולנוע חזק, תכונותיו היחודיות יבצבצו פנימה גם בתוך צורות וניסיונות אחרים, גם כשמנסים להתכחש ולהילחם בהם. למעשה רק בעזרת מלחמה כזאת במוסכמות וחוזקות הקולנוע, נוכל לראות מדיום שעובר מוטציות, קולנוע שהוא נגד גבולות, של עצמו ובכלל, קולנוע חי.

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email