״אם אתה לא מרגיש על הסט שקורה משהו, זאת בעיה״: אורית פוקס־רותם על "סינמה סבאיא"

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

בגיל 19 עבדתי במכולת ליד הבית כדי להרוויח קצת כסף כיס. מנהל המכולת, אבי, היה איש נחמד אך גם קשה ורציני, אבל הוא נפתח במיוחד ברגעים שבהם הוא סיפר לי על בתו אורית. אפשר להגיד שהסיפורים הראשונים ששמעתי על צילומים של סרט ישראלי היו כשסיפר לי בהתלהבות על האוכל שהוא סיפק לסט של סרט הגמר של אורית, ואיך היא התקבלה לחממת פיתוח עם התסריט לסרטה הראשון באורך מלא. הסיפור המשיך כשבהיותי סטודנט לקולנוע צפיתי ב״וויס אובר״, אסופת הסרטים הקצרים בהשראת ״לאט יותר״ של אברהם הפנר. מבין הסרטים באסופה, בלט באיכותו הסרט ״ואתה שותק״ שיצרה אורית על אביה ועל המכולת. הצפייה בו ריגשה אותי מאוד ומיד פניתי לאורית בפייסבוק, ומאז המשכנו לשמור על קשר. בחזרה להווה, סרטה הארוך הראשון שעליו סיפר לי אביה, ״סינמה סבאיא״, מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, ביום ראשון השבוע הוא גם זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והבמאית שלו – אורית פוקס־רותם – זכתה בפרס הבימוי הטוב ביותר.

״סינמה סבאיא״, כמו סרטיה הקצרים של אורית, הם חלק מגל של קולנוע היברידי שהחל להופיע בקולנוע הישראלי. בהשפעת הקולנוע האיראני, סרטים אלו מטשטשים בין המציאות לבידיון, או מנכסים לקולנוע עלילתי מבע מהעולם הדוקומנטרי. כך למשל פועל סרט הגמר של אורית, "קרב עיניים", אשר מציג מספר שחקנים שמקיימים אודישן עבור סרט כלשהו. דרך האודישנים השונים הצופה מתחיל לחבר יחד את הסיפור שעומד מאחורי הסרט האישי של הבמאית, שנמצאת מחוץ לפריים. דרך שפה קולנועית דוקומנטרית מינימליסטית הסרט מצליח ליצור עניין ומתח לגבי הסיפור שנמצא מחוץ לפריים, עד לכדי הסוף המפתיע שלו. בצורה מעט שונה אך לא רחוקה, "ואתה שותק" מציג את רצונה של אורית לעשות סרט על אביה בשיתופו, אך כשהוא מסרב היא נאלצת להחליפו בשחקן וליצור סרט שהוא מצד אחד אותנטי ומציאותי, אך מצד שני מבויים. 

את הצורה הקולנועית הזאת שכללה אורית בפיצ'ר הראשון שלה, ״סינמה סבאיא״. הסרט מתאר את מפגשיהן של מספר עובדות עירייה, נשים יהודיות וערביות, בהשתלמות של סדנת צילום שאותה מובילה רונה (דאנה איבגי). דרך המפגשים, השיחות בין הנשים, ותרגילי הצילום שהן מביאות לסדנה, נחשפים אט־אט חייהן המורכבים והשונים שמחוץ לכותלי המתנ״ס. רגע לפני הזכייה המרשימה של הסרט בפרסי אופיר (הכוללים גם את הפרס לשחקנית המשנה הטובה ביותר לג׳ואנה סעיד, פרס הליהוק ופרס עיצוב התלבושות), כשעוד היו לו ״רק״ 12 מועמדויות, נפגשתי עם אורית לשיחה על הקריירה שלה ועל ההפקה המאתגרת והייחודית של סינמה סבאיא.

איך את מרגישה עם המועמדויות הרבות שהסרט קיבל בפרסי אופיר?

״זה ממש משמח. קיוויתי לזה, אבל גם לא ציפיתי לזה. אני ודאנה בדיוק דיברנו על זה – שאלתי אותה אם היא חשבה שככה הקהל יאהב את הסרט. אנשים ממש מתרגשים, באים אליי אחרי הסרט עם דמעות בעיניים. גם ראיתי שיוצאים מלא סרטים של יוצרים מוכרים וגדולים, אז זה בהחלט משמח לראות שיש שני סרטי ביכורים מועמדים לסרט הכי טוב (סרט הביכורים השני שמועמד לפרסים רבים באופיר הוא ״קריוקי״ של משה רוזנטל, שיוצא בקרוב לקולנוע, ד״א). אבל אני הכי שמחה לראות שמפרגנים לצוות שלי, לאנשים שעבדו איתי. זה יותר חשוב לי, אני רוצה שהם יקבלו הכרה ומחמאות ואפילו יזכו.״

נתחיל מוקדם. איך בכלל הגעת לעולם הקולנוע?

״בתיכון הייתי במגמת תקשורת, רציתי להיות עיתונאית חוקרת. עבור פרוייקט הגמר בחרתי לעשות סרט דוקומנטרי על סבתא שלי והמטפלת שלה. היא הייתה ניצולת שואה הארדקור, היו שם סיפורים קשים, והיו לה יחסים מעניינים עם המטפלת שלה. אז התאהבתי בעשייה, וגם הפידבקים היו מעולים שזה תמיד גורם לך לאהוב מה שאתה עושה. גם הייתי ילדה אאוטסיידרית, לא מצאתי את עצמי בתיכון, ובמהלך העשייה מצאתי את מקומי. אחרי השירות התלבטתי איפה ללמוד, בין סם שפיגל לבין האוניברסיטה. לא היה לי פסיכומטרי עבור האוניברסיטה, ובשנה הראשונה לא התקבלתי גם לסם שפיגל אז טסתי להודו. אחרי שעברתי את הפסיכומטרי, התקבלתי לשניהם והחלטתי לעבור לירושלים.״

מה היה הסרט הראשון שביימת שם?

״הסרט הראשון שלי נקרא ״ביקור קצר״, על בת ואבא שהוא מציל ותיק, והיא מרגישה שהוא צריך לעבור לדיור מוגן. כל הסרט זה סוג של סיור של עשר דקות בבית אבות. לאחר מכן ביימתי סוג של סרט–תרגיל פילם־נואר בסדנה של נורית אביב, אבל זה יותר תרגיל מאשר סרט. ואחרי זה ביימתי את סרט הגמר.״

מה שמעניין בסרט גמר שלך, ״קרב עיניים״, הוא שבדומה לסרטים שביימת אחריו, הוא משחק ומטשטש בין המציאות והקולנוע, בין דוקו לעלילתי. איך הגעת לסגנון הזה?

״האמת שמאוד הושפעתי מרענן אלכסנדרוביץ׳, שהיה החונך שלי. בהתחלה כתבתי תסריט על הסיפור הפנימי שבסרט, על מישהי שהולכת לפסטיבל ומכירה מישהו. אבל הוא בדיוק ראה סרט״רגע של תמימות״ (של הבמאי האיראני מוחסאן מחמבלף, ד״א), והוא אמר לי "למה שלא תעשי את זה עם אודישנים". ראיתי את הסרט וחשבתי על זה, וזה ממש פתח לי את הראש, זה הרבה יותר מעניין. אז זה עבר לגרסה בה רואים גם את הבמאית מלהקת ועובדת על הסרט, וגם רואים את הסיפור עצמו. אבל לאט לאט זה זוקק עד שכל מה שנשאר היה רק האודישנים. ואז זה הרגיש לי שיש בזה את כל הסיפור, ואת התהליך עצמו של העשייה

״אחריו ביימתי את הסרט הקצר "ואתה שותק" באסופה "וויס אובר", המחווה לסרטו של אברהם הפנר. בחרתי לעשות את הסרט על אבא שלי. מראש הסרט היה סוג של מכתב קולנועי, במקור הוא נקרא "מכתב מצולם", והסרט לא ממש עבד. צילמתי אותו עם ילדה ראשונה, בת שלושה חודשים. אין לי מושג איך עשיתי את זה. הייתי מכריזה אקשן, ואז רצה לדירה ליד שמצאנו שם הנקתי אותה. תוך כדי העריכה, הבנו שהסרט לא עבד לנו. ואז העורכת, רותי פרי־בר, אמרה לי שצריך לפצח את זה, והמליצה לי שאראה את הסרט של שרה פולי ״סיפורים שאנו מספרים״, וזה נתן לי ממש השראה. במקור לא היה את הרובד של אני מביטה על אבא שלי, אלא רק הסיפור על הדמות של אבי. לא היה את הרובד הרפלקסיבי. זה גם קולנוע שמאוד מעניין אותי, אני נורא אוהבת קולנוע איראני. וזה קולנוע שמרגיש לי ניסיוני במידה, שאני עוד רוצה לחקור אותו, שיש בו אלמנט של הפתעה. שאני לא פשוט כותבת משהו ומבצעת אותו, אלא שאין לי מושג מה יקרה תוך כדי התהליך. שעצם הצילומים עצמם הם חלק מהתהליך.״

מתוך "קרב עיניים"
מתוך "ואתה שותק"

אפשר ממש לראות גל סרטים ישראלים הושפעו מהקולנוע האיראני ומשחקים על הפער הזה. רק לאחרונה הסגנון הזה פרץ לעולם הפיצ'רים בישראל, עם ״סינמה סבאיא״ שלך, ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״ של דני רוזנברג ו״אפריקה״ של אורן גרנר

״נכון, למרות ש״סינמה סבאיא״ לא ממש מערבב את זה. הוא אותנטי ברמת העשייה, לא שובר את הקיר הרביעי.״

אז איך באמת הגעת לסיפור של הסרט?

״אמא שלי היא יועצת ראש העיר למעמד האישה בעיריית חדרה, והיא השתתפה בקבוצה כזאת כאחת המשתתפות. כשסיימתי ללמוד, זה היה לפני 10 שנים, אני זוכרת שישבתי בחדר שלי בדירת שותפים וחשבתי על מה אכתוב. אמא שלי בדיוק סיפרה לי שהיא בקורס ושלחה לי תמונות ממנו. ואז הבנתי שזה רעיון מעולה, חיפשתי פלטפורמה שיכולה להשתנות. ידעתי שזה ייקח מלא שנים עד שהסרט באמת יקרה, אז חיפשתי סיפור שלא יהיה סביב מישהי שהיא בדיוק בגיל שלי עכשיו, אלא משהו שיכול כל הזמן להתפרק ולהשתנות כל הזמן. זה היה כמו לפצח פורמט – יהיו סיפורים של נשים שמתגלות דרך הלימוד הטכני של הצילום. אז הבנתי שזה הרעיון שמעניין אותי.

״החלטתי להעביר קורסים כאלו בעצמי, העברתי בגבעת חביבה ובעכו. אני זוכרת שבעכו, פשוט נסעתי לשם לבדי. הגעתי לשם, התחלתי לשאול נשים ברחוב אם הן רוצות להשתתף בסדנת קולנוע שאני מעבירה, והן הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת. ואז במקרה הגעתי לתופרת, והיא אמרה לי שיש באיזור מקלט של נשים שנפגשות פעם בשבוע, שכדאי לי ללכת לשם ולהציע להן. אז הן הסכימו, למרות שבהתחלה הן לא הגיעו, אבל ביחד עם המדריכה שלהן בנינו תוכנית ולאט לאט הן השתכנעו והתחילו להגיע. אז הייתי נוסעת פעם בשבוע לעכו, נותנת להן תרגילים, הן צילמו בטלפון כי לא היה לי תקציב או ציוד, הסדנה הזאת הייתה בהתנדבות. אחריה, הצעתי את הסדנה לגבעת חביבה, ואז באמת היו גם נשים יהודיות וגם ערביות, וגם היה תקציב, גם משכורת עבורי אבל גם מצלמות עבור הנשים. כולן ידעו שאני מעבירה את הסדנה גם כחלק מתחקיר לסרט, אבל זה לא עניין אותן.

״אז הרעיון של הדמויות התחיל בעכו, מהסיפורים המטורפים שנחשפתי אליהם שם. בהתחלה חשבתי לעשות מזה דוקו, אבל הבנתי שהסיפורים האלו והנשים האלו לא יוכלו להצטלם ולספר את הסיפורים האלו. הבנתי שזה יהיה הקונפליקט של הגיבורה הראשית. אבל זה היה תהליך כתיבה מורכב, כל הזמן שיניתי, הוספתי והורדתי דמויות. סועד הייתה מורכבת משתי דמויות לדוגמהזה היה אומץ לזרוק הכל לפח ולהתחיל מההתחלה.״

אז עבדת על הסרט במשך עשר שנים.

״כן. לא ברצף, אבל כן. בהתחלה קראו לסרט ״על בד לבן״, ואז באיזו פגישה בעכו המדריכה קראה להן סבאיא, שאלתי מה זה אומר והן הסבירו לי, ואז גם הקבוצתוואטסאפ נקראה סינמה סבאיא והבנתי שזה חייב להיות שם הסרט. זה היה כשהסרט היה מורכב רק מנשים ערביות. הסרט אז סבב סביב דמות ראשית עם נרטיב דרמטי משלה, והיה את העולם החיצון שלה. רק אחרי הרבה זמן, אחרי שקיבלנו אישור מהקרן, המפיקה שלי מאיה פישר אמרה לי שהתסריט עדיין לא מוכן. זה מאוד ביאס אותי, אמרתי לה שקיבלנו אישור מתוך מלא תסריטים, למה את מורידה לי את הביטחון. היא אמרה לי שצריך עוד לעבוד עליו לפני שיוצאים לצילומים, ושהיא רוצה שאעבוד עם מישהי שתעזור לי. אז היא הכירה לי את איילת מנחמי. איילת כבר שנים מלווה אותי, היא מדהימה. היא זכרה את ההצעה שהגשתי לפני עשר שנים לפיתוח בחממת נשים. בגרסה ההיא הסרט התרחש בחדרה והיו בו גם נשים יהודיות וערביות, והיא כעסה עליי שהעברתי את המיקום לעכו והורדתי את הדמויות היהודיות. היא החזירה אותי להצעה ההיא שהיא אהבה, ואז כל העבודה מאז ההצעה הישנה נזרקה לפח וחזרתי למקורות. אז העבודה עם איילת ממש עזרה לי. היא כל הזמן הזכירה לי ממה היא התלהבה בהצעה המקורית – שזה היה כתוב בצורה דוקומנטרית. והיא ממש נתנה לי ביטחון.״

זה באמת יוצא דופן שלא נחשפים לעולם שבחוץ, אלא דרך התרגילים המצולמים של משתתפות הסדנה. אנחנו מקבלים מעט מידע על כל הדמויות, אבל גם מרגישים שאנחנו לומדים הרבה עליהן. היה לך חשש מהבחירה הזאת, או שהיא דווקא נתנה לך ביטחון?

״גם וגם. צילמנו רק 12 ימים. כל היום הראשון הוקדש להגעה של רונה (דאנה איבגי) לסדנה בגשם. יום שלם! וזרקנו הכל לפח אחר כך. צילמנו גם את רונה ואת אמא שלה בסצנה ביחד. פחדתי נורא שלא יאהבו את רונה, שהיא תהיה דמות סתומה שלא יבנו מה הסיפור שלה. אבל לאט לאט הבנו שזה הכוח של הדמות הזאת, שהיא המתבוננת ומבינים את האופי שלה דרך איך שהיא מסתכלת על הנשים האלו. ושגם לא צריך לפחד לא לעקוב אחרי החוקים כי זה בסדר שיש גיבורה שלא ממש יודעים עליה משהו. למרות שבמידה דווקא הקבוצה כמכלול עוברת שינוי, הקבוצה היא הגיבורה. אין לדאנה הרבה יותר זמן מסך מאחרות, זאת לא גיבורה קלאסית של הסרט. דווקא בצילומי ההשלמות התעקשתי לצלם את רונה נוסעת לבית של סועד ומשכנעת אותה לחזור. זה עיכב אותי מאוד. דאנה שיחקה אז את אתי אלון, בלונדינית בלי גבות (בסדרה "מעילה", ד״א), אז נאלצתי לחכות שהגבות שלה יצמחו וזה לקח חצי שנה כדי לצלם את ההשלמות האלו, ובסוף זה לא נכנס. כי הבנו שזה רק מחליש את הסרט, זה רק מס שצריך לשלם ולא באמת נאמן לעולם שבנינו. היו הרבה דברים להעיף.״

התוצאה מיוחדת כי בהרבה סרטים צופים כבר יכולים לזהות את המהלכים הדרמטיים, מתי כל דבר יקרה בסרט. כאן זה לא ככה.

״כן, היה לי חשוב שתהיה אסקלציה, שהן יחשפו יותר ויותר ובסוף זה יתפוצץ. אז כן יש מהלך, אבל זה לא באמת מבנה תסריטאי סטנדרטי. זה דומה גם בשאר הסרטים שלי. משהו סטטי שלאט לאט מתגבר עד לכדי השיא.״

איך התנהלו ימי הצילום של הסרט?

״זה שהסרט הוא בלוקיישן אחד עזר. גם כאן בצילומים היה לי תינוק, בן 9 חודשים, וזה הקשה מאוד. גם כל שלב הקדם־הפקה נעשה כשהוא היה מאוד קטן, וגם המחשבה שהוא לא יראה אותי. הייתי צריכה לעשות ניתוק רגשי בין הבית לבין הצילומים, גם לא ישנתי טוב, ישנתי בסלון כל הצילומים, ובן זוגי ישן עם התינוק בחדר. היה כאוס. מבחינה מקצועית, זה גם היה מאוד קשה כי צילמנו עם שתי מצלמות. אז הייתי צריכה לשבת מול שני מוניטורים. וגם היו מלא אילתורים והשחקניות עלו אחת על השנייה כל הזמן. הייתה לי הרגשה שזו התאבדות והפיצ'ר הראשון שלי הולך לפח, אבל ביום השלישי התחלנו להבין שזה עובד. גם כי ראיתי את התגובות של הצוות, לדוגמה התאורן, שהיה "גבר גבר", עמד מאחורי ובכה באחד הטייקים. התחלנו להרגיש שקורה משהו מיוחד. גם צילמנו את הסרט בסדר כרונולוגי, אז גם הבנות לאט לאט נפתחו.״

עשיתן חזרות?

״עשינו שני מפגשי קריאה לבנה, ועבדתי עם כל שחקנית בנפרד על הדמות שלה ועל מה שהולך להיות. אבל אף אחד לא ידע בדיוק מה הולך להיות. התרגילים שצילמנו לשימוש בתוך הסרט, גם הם נעשו בצורה מאוד מאולתרת. לא ידעתי מה יהיה, ערכנו את התרגילים ממש לפני הצילומים, ממש התקפת לב. והפעם הראשונה שהשחקניות צפו בתרגילים היה על הסט עצמו. אז הן קראו בתסריט בערך מה יהיה, אבל הן לא ידעו בדיוק. אם תסתכל על התסריט ליד הסרט, אתה תראה שזה די דומה, אבל התגובות לפעמים שונות. לפעמים התחלנו טייק ואז התחילו לאלתר, לפעמים הן שכחו שהן בכלל משחקות בסרט… וגם דאנה תמיד צילמה במהלך הצילומים, אז שקלנו להשתמש הרבה בצילומים מהמצלמה שלה אבל הבנו בסוף שצריך להכניס אותם רק בשלושה רגעים במהלך הסרט.

״היה הרבה בלבול וחוסר ידיעה מצד אחד, אבל זה גם היה הקסם של הצילומים. התייעצתי הרבה עם ירון שני לפני הצילומים, המשחק בסרטים שלו מאוד אמין והוא נתן לי הרבה בטחון. הוא נתן לי עצה מאוד חשובה – תכיני את הבום־מן שיהיו טייקיםארוכים במהלך הצילומים. אצל ירון היו טייקים של שעה ומעלה. וזה היה נכון, ביום הראשון הבום־מן רצה להרוג אותי, הוא לא ידע מי מדברת ומתי. גם לתאורן הסברתי שהוא לא יוכל להעמיד תאורה ממש מדוייקת. גם איתי (צלם הסרט איתי מרום, ד״א), הוא צלם מאוד מדוייק. בהתחלה הוא רצה לצלם עם חצובות, הוא ומאי עבדי (מאי עבדי גרבלר, צלמת שנייה, ד״א) השתמשו בחצובות. אחרי היום הראשון הבנו שזה תוקע הכל ואי אפשר לצלם ככה, אז הם הורידו את המצלמות לכתף. והמצלמות הן נורא כבדות, לא הבאנו מצלמות שמיועדות לכתף. שניהם היו גמורים בסוף הצילומים. צילמנו טייקים מאוד ארוכים, של חצי שעה, כמו דוקו שהן פשוט מדברות.״

איך זה היה מבחינתך? כי בסרטים הקודמים שלך גם אם יש תחושה של דוקו, עדיין הכל מאוד מחושב ומוקפד. פה זה מרגיש הרבה יותר משוחרר.

״זה היה מאוד משחרר. באמת חשבתי בהתחלה שהלך עליי. אתה מחכה עשר שנים לעשות סרט ומקבל 12 ימים לצלם אותו. זה נורא. אבל גם ידעתי שהליהוק הוא מוצלח, ואם הוא טוב זה 80 אחוז הצלחה, אם התסריט בסדר כמובן. אבל ככה זה תמיד עבורי בצילומים. תמיד זה מתחיל לי בלחץ, אבל אחרי כמה זמן אני מרגישה כמו שקפצתי לתהום ואז משחררת. גם לא הייתה לי ממש ברירה, זה היה עדיף מאשר לתקוע את כולן עם החצובה ושכל אחת תגיד את הטקסט שלה בזמן שלה. אז זרקנו את כל מה שצילמנו ביום הראשון. גם איילת מנחמי הייתה כמו חבר טלפוני, התקשרתי אלייה אחרי היום הראשון ואמרתי לה שהכל לא עובד. אז היא אמרה שעוד לא מאוחר לעבור לכתף. היא ממש עזרה לי. אני ממש ממליצה לבמאים ובמאיות בסרט ראשון לקחת מישהו שהם סומכים עליו ולהתייעץ איתו. זה הציל את הסרט עבורי, נתן לי מלא ביטחון. גם דברים שידעתי בעצמי ואיילת פשוט נתנה לי תוקף לגביהם. אני צריכה את זה.״

מראש היה לכם שוטינג מאוד מתוכנן שפשוט נטשתם אחרי היום הראשון?

״כן. איתי דרש שזה יהיה מדוייק, אבל אני ידעתי שזה לא יעבוד. ואיתי היה ממש אמיץ, שהוא היה מוכן לשחרר ולזרוק את הכל.״ 

נלך אחורה לרגע, איך עבד תהליך הליהוק?

״התחלנו שנה לפני, לקחנו את סאמר קופטי שתלהק לנו מהשטח. אמרתי לה שתביא לנו כל מיני דמויות שנראות מעניינות בעינייה. אבל לא מצאנו ככה אף אחת. לקחנו סיכון כי עוד לא היתה לנו ידיעה של מה יהיה בסרט, אבל אותי זה פתח לעולמות שיכולים להיות בסוף. דחינו את הצילומים בשנה, ובמהלך השנה הזאת החלטתי שצריך שיהיו נשים יהודיות. ידעתי מי יהיו הנשים הערביות, אבל לגבי היהודיות לא ידעתי. אז איילת, שהיא קייקיסטית, סיפרה לי על ליאורה לוי שגרה ביאכטה, שהיא מישהי שאני חייבת לפגוש, והדמות שלה באמת נכנסה לתסריט. ידעתי איזה תמות שאני רוצה שיהיו בנשים השונות – אחת עם רקע באלימות, אחרת שרציתי דמות של מישהי שתעלה את הנושא הפוליטי אבל עדיין תהיה לך סימפטיה כלפיה. אז היו כל מיני רובריקות של דמויות ולהן חיפשנו את השחקניות. ראינו מלא שחקניות, וגם כל מיני נשים מעניינות. ועמנואל (עמנואל מאייר, מלהקת הסרט, ד״א), שהיא גאון ליהוק – עשינו ביחד משהו שהוא כמו ריאליטי והכנסנו כל שחקנית למשבצת, בנינו פאזלים ובדקנו איך כל אחת משנה את טיב הקבוצה. כל האודישנים היו גם עם תרגילי אימפרוביזציהכל הנשים המעניינות שפגשנו הפכו להיות דמויות.״

וכמה מהן לא באמת שחקניות?

״ליאורה, היא לא שחקנית בכלל. ולג'ואנה סעיד, שמשחקת את סועד, לא היה ניסיון במשחק קולנועי. היא למדה אומנות ותקשורת חזותית, והיא הייתה בשל״ש (ארגון שחקנים, ד״א). אז אותה ואת אורית סמואל מצאנו בשל״ש. אורית בכלל הייתה כלכלנית בקופת חולים, היא מאוד אוהבת לשחק, עושה מלא פרסומות. וכשאמרתי לה שהיא התקבלה, זה היה לקראת סוף שנת מס אז אמרו לה שהיא לא יכולה לעזוב את העבודה ל־12 ימים, אז היא פשוט התפטרה ובאה לסט. שאר הנשים הן שחקניותמרלן בג׳אלי עמנואל מצאה אותה דרך תחקיר של סרטים ישנים, היא שיחקה ב״הכלה הסורית״ אבל מאז לא שיחקה. בהתחלה היא לא רצתה אבל שכנעתי אותהאמל מורקוס, היא זמרת מאוד מפורסמת וגם שחקנית, וידעתי שרציתי שחקנית שגם יודעת לשיר טוב אז ישר הגענו אליהאסיל פרחאת רציתי מישהי צעירה ויותר מרדנית, מצאנו אותה בסוכנות של פרי כפרי והיא גם למדה באוניברסיטה באותו הזמן אז היא התאימה וסגרנו איתה מהררותי לנדאו שחקנית בהבימהיוליה טגיל שיחקה קצת בגשר, היא בעקרון מלמדת תאטרון

העבודה היתה שונה עם השחקניות המקצועיות והלא שחקניות?

״דווקא עם אלו שבאו מרקע עם משחק היה יותר קשה. נגיד רותי בהתחלה לא הבינה מה רציתי ממנה – לקח לה יום יומיים כדי להבין מה קורה, כדי שהיא תשחרר ותתמסר לתהליך. זה הביא ממנה תוצאה אחרת משאר הדברים שראיתי אותה בהם. בשביל כולנו זה מפחיד אבל גם משחרר. הרגשנו שקורה משהו בתהליךאם אתה לא מרגיש בסט שקרה משהו, זאת בעיה.״

זה תהליך מאוד אישי. מי ששיחקו בפעם הראשונה לא פחדו להפתח ככה מול המצלמה?

״ג'ואנה לא שיחקה לפני והיא עדיין שחקנית, היא מאוד אינטואיטיבית, מאוד מבינה את התהליך. לא הרגשתי שהיה הבדל בין אלו שיש להן רקע ואלו לא. חוץ מדאנה, שהיא באמת שחקנית וגם לא שחקנית באותו הזמן. עם ליאורה עשיתי אימפרוביזציות, אבל ההנחיה שלה היתה להיות פשוט עצמה. היא מההתחלה הייתה מתאימה לתפקיד כי זה באמת נכתב עליה. חלק מהדברים באמת היו מעצמה, כמו שהיא גרה לבד על יאכטה, אבל חלק מהדברים אני הכנסתי לדמות, כמו שהיא ביסקסואלית. היא נורא נהנתה גם מהצילומים. גיליתי באמת שאנשים שמתעניינים במשחק אבל הם שחקנים חובבים (אבל לא של תאטרון), הם הכי מתאימים.״

איך זה השפיע על בחירות הצילום שלכם?

״נורא לא רצינו להיות להן בפּנים. כשיש לך שתי מצלמות אתה יותר מוגבל, גם מבחינת התאורה. כל התאורה הייתה מלמעלה, עם קצת חיזוק מהחלון. אז תמיד המצלמות צילמו לצדדים הפוכים, והצלמים פשוט הרגישו לאן צריך לכוון את המצלמה. יכולתי להגיד "בוא ניקח רק את המשפט הזה כי חסר לי אותו", אבל דווקא הדברים שעשינו שוב לא עבדו, כי זה איבד מהראשוניות שלו. הייתה לי את גל רוזנבלוט, שהיא במאית אבל הסכימה להיות המנהלת תסריט שלי. היא הייתה איתי בכל קדם־ההפקה ובחזרות. אז אמרתי לה בהתחלה שהיא תהיה אחראית על המוניטור השני כשאני על הראשון, והייתי שואלת אותה אחרי כל טייק אם יש לנו את המשפט הזה. אבל אחר כך כבר התחלתי לצפות בשני המוניטורים ביחד. בהתחלה באמת פחדתי אם יש לי את מה שאני צריכה משתי המצלמות. זה באמת היה הרבה שחרור שליטה ולהגיד שיהיה בסדר, וגם להתעקש על דברים שלפעמים התגלו כסתם התעקשויות. לדוגמה, היה קו שלם לגבי זה שהדמות של דאנה רוצה לעשות סרט מהחומרים, שהן מדברות מאחורי גביה על זה שהיא רוצה לעשות סרט. אבל זה לא עבד, והתעקשתי להביא שחקנית כדי להשלים סצינה שלא השגנו בהתחלה, ושוב צילמנו את הסצנה ושוב היא לא עבדה. אז באמת זה היה תהליך של שחרור, אבל גם כל הזמן לנסות לכסות כדי שלא יהיה לנו חסר. לדוגמה השוטים של הפינת קפה, זה היה סוג של ״גניבה״ שהבאנו את כולן באיזה רגע שהיה לנו על הסט לצלם את זה. אפשר באמת להגיד שזה היה כאוס מאורגן.״

את מגיע עם כל חומר הגלם המצולם אל חדר העריכה – שתי מצלמות, וגם המצלמה של הדמות של דאנה. איך הייתה העבודה עם כל כך הרבה חומר?

״אם היית רואה את החומרים, יכלו להיות כאן מלא סרטים אחרים. כולן חפרו נורא בתוך הדמויות שלהן. אם נטע דבורקיס לא הייתה עורכת את זה, יכלו לצאת מכאן איזה 40 סרטים אחרים. היתה כאן כמות חומר גלם של סרט דוקומנטרי.

״נטע ארגנה את החומרים לפי התסריט, והיא ידעה איזה חומרים יש לה מהמצלמה של דאנה. בהתחלה היא השאירה אותם בחוץ. ואז חלק גדול מהתהליך היה לגלף, להוריד, להבין ולגלות מה אנחנו צריכותמתי אנחנו עוברות לדאנה, מתי אנחנו רואות כל דמות, האם כל דבר שנאמר אנחנו רוצות לראות מי אומרת את זה, או האם אנחנו משאירים חלק באוף סקרין? הבנו לדוגמה שלא לראות כל מי שמדברת מוסיף לאותנטיות והתחושה שלא הספקנו לצלם את זה. אני חושבת שנטע בהתחלה התמקדה בחומרים מהמצלמה הראשית ואז השלימה מהמצלמה השנייה כשהיה חסר לה.

״בנוסף, אני חשבתי בהתחלה שהקאטים צריכים להיות אגרסיביים, כשנושא נגמר צריך להיות קאט רציני במעבר לנושא הבא. נטע הבינה שדברים צריכים להרגע, ואז לעבור נושא. פחדתי נורא שזה ישעמם, רציתי שהעריכה תעיר אותך כל פעם. אבל נטע הבינה שזה צריך להיות הכי קרוב למציאות. שיחה אחת נגמרת, יש רגע ואז ממשיכים לנושא הבא. יש הרבה מילים שבסרט רגיל היית חותך, אבל כאן זה נתן כוח. היה פיצוח של כולם להבין שיטות עבודה חדשות, כי זה לא היה תהליך העבודה הרגיל של אף אחד.״

מתי הסרט צולם?

״הסרט צולם שלושה חודשים לפני הקורונה, אז ערכנו כל הקורונה. ואז הוצאנו את הסרט לפסטיבלים בזמן מבאס, בזמן שכל שאר הסרטים התחילו להפיץ. זה היה כמו שנתיים דחוסות לשנה אחת. אז היה נורא קשה להתקבל. הגענו קרוב להתקבל לקאן ולונציה, אבל בסוף לא התקבלנו. אבל היציאה עכשיו של הסרט לבתי הקולנוע מאוד מדויקת. חיכינו מלא זמן שאנשים יתחילו לחזור לבתי הקולנוע. עדיין יש קהל מבוגר שעוד לא חזר לגמרי, אבל יש חזרה. אני מרגישה שזה סרט שעובר מפה לאוזן, ושבסוף הכל יהיה בסדר.״

לקראת סיום, מסקרן אותי הקשר של הסרט לקולנוע האיראני – אמרת שמחמלבאף השפיע עלייך, אבל היו עוד סרטים שהשפיעו עלייך?

״גם הסרט ״בין הקירות״ מאוד השפיע עליי. ראיתי אותו הרבה במהלך העבודה על הסרט, ואז הראתי אותו גם לאיתי. גם ראינו ביחד את ״סלאם סינמה״ ואת ״רגע של תמימות״ של מחמלבאף, וגם את ״העננים של חודש מאי״ של נורי בילג'ה ג'יילן. זה הכל המשיך מהסרט גמר שלי, שם נחשפתי לקולנוע איראני, ושם התחיל הקשר שלי אליו״סלאם סינמה״ עושה יום אודישנים לאנשים שעומדים בתור ארוך, וכל הסרט זה שיחות שלו עם אנשים פשוטים מאיראן שרוצים לשחק בסרט.״

מה שמעניין זה שהקולנוע האיראני השתמש בטשטוש הזה בגלל בעיות צנזורה באיראן. לכן מה שמעניין בסרט שלך זה שההיבטים הפוליטיים של ישראל עוברים יפה דרך ההשפעה האיראנית הזאת על הסרט. להבדיל מהרבה סרטים פוליטיים ודידקטיים בארץ, זה עובר בצורה מאוד עקיפה ויפה.

״רציתי שהסרט לא יעורר אנטגוניזם, שזה לא יהיה "אני שמאלנית ואני נגד הכיבוש ואני רוצה להגיד לכם את זה בפנים". רציתי שזה יהיה פוליטי דרך אמפטיה, שפתאום תמצא את עצמך מאוד אוהב את נסרין אחרי מה שהיא אומרת על מחבלים. אתה תבין שהאישה הזאת אינטיליגנטית ומעניינת, שמה שהיא אומרת יחלחל אלייך, שלא תבין מראש מה המסר של הסרט. לי מאוד חשוב שיבוא קהל לסרט שהוא לא רק קהל שדומה לי. נגיד שם הסרט, היה בהתחלה דיון אם יבואו לראות סרט עם כותרת בערבית. אבל זה היה משהו שלא רציתי לוותר עליו, לקרוא לסרט "קולנוע בנות" או משהו אחר. אז זה נחמד שעכשיו מלא אנשים יודעים מה זה סבאיא, זה גם מעשה פוליטי, גם אם קטן. אני באמת רואה תגובות של אנשים מאוד ימניים שלא שמים לב לזה, שהם מתעצבנים לשנייה ממה שהיא אומרת אבל שוכחים מזה שנייה אחרי.״

המשכת עם סדנאות הצילום?

״לא. גם כי זה היה לי מורכב לנסוע כל פעם לצפון, וגם כי זה היה עבור מטרה מסויימת שהשלמתי. כן העברתי בלה"ב (ארגון עבור נוער בסיכון) פעילויות על קולנוע. אני מאוד אוהבת להעביר סדנאות מעשיות על קולנוע עם אנשים שאין להם רקע במקצוע. אבל הפסקתי עם זה לבינתיים.״

התחלת לחשוב על הפרויקט הבא שלך?

״יש לי כל מיני מחשבות, לדוגמה לעשות משהו עם הדמות של סועד, עם גו'אנה אנחנו חושבות על כל מיני מחשבות. היא יוצרת בעצמה, היא עורכת, אז אנחנו חושבות ביחד. בנוסף, פנוי אליי קבוצת נשיםעדי גורל (במאית תיאטרון), ביחד עם בסי דיל ומירי מילשטיין, שתי נשים שהיא הכירה דרך עמותת יוצאים לשינוי (לחרדים שחוזרים בשאלה). היא ביימה איתן הצגה. אחת מהן מחסידות גור, אז יש לנו רעיון לכתוב על נשים בעולם החסידות דרך מדריכת כלות ולבחון מיניות בחסידות. אז בינתיים אנחנו מפתחות את זה. גם הייתי כותבת שותפה בפיילוט לסדרה שהגשנו לתאגיד… אבל אני עדיין עם הסרט עכשיו, אני צריכה שהוא ייגמר כדי להמשיך הלאה.״

הפרוייקטים האלו לדעתך גם ימשיכו בסגנון הזה?

״נגיד עם הנשים החרדיות, אני רוצה ללהק נשים שהיו חרדיות וישחקו סיפורים מהחיים שלהן, אבל פחות משחק עם המצלמה. זה גם תמיד מעורר אנטגוניזם, סרטים על סרטים. נגיד לגבי ״סינמה סבאיא״, אמרו לי להדגיש שזה סרט על הנשים ופחות על המשחק עם הקולנוע, כי זה הכי מרתיע אנשים. אני מבינה את זה. אז אני לא בטוחה אם הם ימשיכו במשחק רפלקסיבי, אבל אני מאוד רוצה לחקור את הריאליזם שהגענו אליו ב״סינמה סבאיא״.״

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email