מונוגמיה דוקאביב

זוגיות, רוח נעורים וארכיטקטורה: המלצות נוספות מפסטיבל דוקאביב

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל דוקאביב ממשיך להקרין את מיטב הקולנוע התיעודי מהארץ ומהעולם לאורך השבוע הקרוב. בהמשך לרשימת ההמלצות הראשונות שלנו, אלה המלצות לסרטים נוספים שתרצו לצפות בהם בפסטיבל.

מונוגמיה

מונוגמיה

בתור חובב מושבע של הקולנוע של אוהד מילשטיין (הבהרתי זאת בריאיון עומק שערכתי איתו כאן בשנה שעברה) הגעתי לסרטו החדש, 'מונוגמיה', עם ציפיות גבוהות. כשפורסם כי הסרט זכה בפרס בפסטיבל לוקראנו היוקרתי, הציפיות הללו רק התעצמו – ובכל זאת, ״מונוגמיה״ הצליח לעמוד בהן, ובגדול.

רק יוצרים גדולים באמת מסוגלים לשכלל את השפה הקולנועית שלהם בכל פעם מחדש, ודוחפים את עצמם לכך שוב ושוב. במקרה הזה, מעבר לכנות האמיצה שבסרט האישי והכל־כך חשוף הזה, בחירות אמנותיות מפתיעות, מקוריות וחריגות הופכות את ״מונוגמיה״ לסרט בלתי נשכח – במלוא מובן המילה. מי שציפה לראות סוג של סרט המשך ל״לילות קיץ״ שלו מקבל כאן סרט שונה לגמרי, וזאת למרות שברור מן הרגע הראשון שמדובר בסרט מילשטיין – מהאוטרים המובהקים של הקולנוע התיעודי הישראלי.

אני מקווה שבהמשך אכתוב עליו יותר בהרחבה, אך כרגע כל מילה שאשתמש בה רק תחשוף דברים שעדיף לגלות לבד בצפייה. פשוט מאוד – לכו לראות. // גדי רימר

מאדאם הופמן

מאדאם הופמן

״מאדאם הופמן״ עוקב אחר סילבי, האחות הותיקה בבית חולים במרסיי בחודשים האחרונים לקראת החלטתה פרישתה לגמלאות אחרי 40 שנות עבודה. זמן ההתרחשות הוא מגפת הקורונה שפגעה קשה באזור ומתאר את התמודדות הצוות עם העומס הרב והאבדות שבדרך, כשבמקביל מוצגות פגישות של סילבי ואמה, שבריאותה מתדרדרת והיא מתמודדת עם חזרות של סרטן השד.

המבט של במאי הסרט, סבסטיאן ליפשיץ, מלווה את סילבי בשגרת יומה וחושף את אישיותה המיוחדת דרך הרהוריה על הקשיים שבעבודתה, הקבלה של החיים ומידה מסוימת של הומור. הקרבה של ליפשיץ לסילבי הופמן מייצרת אינטימיות שלא חוצה אל עבר המציצנות (למעשה לא מוצגים חולים קשים בסרט) אלא מביטה במושא הסרט כמו שמביטים בחברה טובה. בין לבין ההתרחשות העכשווית, הופמן גם מצולמת כמרואינת המספרת למצלמה על המורכבות שבעבודת האחות ובהשפעה שלה על חייה. אך אלה לא תופסים נתח נכבד מהסרט ומקרקעים אותו ככתבה מצולמת, להיפך, ליפשיץ מצליח לשלב את הקומנטרי הזה במסורה באופן שמוסיף לתיעוד הישיר של הסרט את ההתרחשות.

״מאדאם הופמן״ נרקם לכדי דיוקן אוהב של דמות מעניינת ומעוררת הערכה, אחות אחת ממרסיי שהסרט מבקש להפגיש אותנו עמה. אם ב״ויוה ורדה״ (המלצתי הקודמת מהפסטיבל) מתוארת עשיית ״ז׳אקו איש נאנט״ כמעשה אהבה טהור של אנייס ורדה לז׳אק דמי, נדמה שכך אפשר לאפיין גם את העשייה של ליפשיץ: האהבה שלו וההערכה לגברת הופמן הם נשמת אפו של הסרט והגישה הזו לתיעוד ולמושאיו מאפיינת גם את סרטיו הקודמים. // יובל פרנס־מדר

E.1027 איילין גריי והבית על הים

E.1027 איילין גריי והבית על הים

הווילה המרשימה שבנו האמנית האירית איילין גריי ושותפה לחיים, האדריכל ז'אן בדוביצ'י בחוף בדרום צרפת, שברה את כל המוסכמות האדריכליות הגבריות – וזאת ברוח המודרניזם הפריזאי בו פעלו בראשית המאה ה-20. המשכן השאפתני, שכונה על ידם E.1027, עבר גלגולים ותהפוכות רבים בחלוף השנים – עד ששוחזר לאחרונה למצבו המקורי.

הסרט שנוצר על המקום, ועל גריי עצמה, מלווה בקריינות המבוססת על טקסטים אמיתיים שכתבה, ומשלב בין מעט קטעי ארכיון לסצנות שבוימו בבית בתום השחזור, תיעוד של מיצגים בימתיים המתארים תמונות מחייה ודימויים של יצירות ורהיטים שגריי עיצבה.

הבית הוא מהותו של הסרט, כאובייקט וכקונספט – היכן מרגישים בבית? ומה הופך אותו לכזה? מה בית צריך לשרת, או לאפשר? שבירות של מוסכמות הקשורות לבתי מגורים, כמו מקלחת שנבנית במטבח, בריכה ריקה עם שולחן בחצר, ושלט הדורש מהמבקרים "להיכנס באיטיות" – מהוות רק חלק מהדוגמות המוצגות בסרט ומעמידות במבחן הנחות יסוד מחשבתיות בהן אנו מחזיקים. בהתאם לכך, מרגיש כי הסרט משתדל לרתום לעזרתו את כל האומנויות באשר הן, כמעין החלום אולטימטיבי אפשרי של גריי, שהייתה אמנית רב-תחומית – אך נודעה בעיקר בזכות היותר מעצבת רהיטים מהפכנית.

לא בכדי הסרט שובץ במסגרת הניסיונית בפסטיבל, מסגרת הבוחנת את מתיחת גבולות היצירה הדוקומנטרית. חוויית הצפייה מאתגרת ומעוררת מחשבה והשראה. // אילי לוי

האחו הקטן

האחו הקטן

שש שנים אחרי היצירה הענקית ״במדבר: דיפטיך תיעודי״, סרטו החדש של אבנר פיינגלרנט, ״האחו הקטן״, ממשיך את הקו של קודמו מבחינה צורנית ותוכנית כאחד: מדובר ביצירה איטית ובסגנון מתבונן שחודרים לאט ובשקט לעומקים רגשיים גדולים, ושמציבים במרכזם דמויות בלתי נשכחות אשר לא יוצאות מהלב.

במקרה הזה, שוב, מדובר בסרט על מקום, על האנשים שבוחרים בכל יום מחדש לחיות בו, ועל המשמעויות הערכיות והפוליטיות שהוא יוצק בהם – והם בו. על צילו של העבר וצילו של העתיד המשתלב בו. סרט יפהפה (וגם מאוד משעשע, במפתיע) שאני מקווה כי יגיע לקהל גדול ככל האפשר. // גדי רימר

KIX

חופש הנעורים והניפוץ שלהם חוזרים גם בדיוקן ההתבגרות הזה, ששם דגש על התמימות והילדות שמאפשרות לבצע דברים שבעולם המבוגרים נחשב אסור ומגונה. הסרט, שעוקב אחרי קורות חייו של סאני בן ה־8 במשך יותר מעשור כשהוא נהפך מילד חסר עקבות שגולש על סקייטבורד עם חבריו ברחובות הונגריה לאדם בוגר עם אחריות. מה הכוח הגלום בדחוי ובמגונה? היכן עובר הקו האדום הדק שהופך את המעשים האלו לפסולים ומסוכנים?

סאני גדל עם הוריו, סבתו ואחיו בבית זעום עם מיטה אחת גדולה, וככל שחולף הזמן, כך התקווה לעתידתו כאדם בוגר מצטמצמת. זה מאפשר לסרט לבחון רעיונות ביחסי כוחות בין הורים לילדיהם, בין אדם לחברה, בין ריבון למשטר מדכא וגם בין מעמדות כלכליים.

הסגנון הפרוע שמאפיין את חציו הראשון של הסרט, ומשקף נאמנה את רוח הנעורים הפרועה, אל מול הסיום המצומצם ומכמיר הלב – שווים את הצפייה על המסך הגדול. // אוהד עמיחי

ימי תום

סרטו של צ'ם קאיה פותח צוהר לעושר התרבותי של מהגרי העבודה הטורקים בגרמניה דרך סיפורה של המוזיקה הטורקית-גרמנית שפעלה בקרבם. עבודת הארכיון המעולה בו מקנה לסרט צבעוניות רבה שמכניסה את הצופה לאווירה הייחודית של ההגירה ההמונית שהחלה בשנות ה-60, ולעולמות הלא מוכרים של אייקוני תרבות טורקים שהיו צריכים למצוא את מקומם במדינה החדשה, באמצעות שווקי קסטות ותעשיית חתונות משגשגת.

המוזיקה המלווה את הסרט לכל אורכו מעניקה לו זרימה וקצביות ומופיעה כאלמנט המרכזי בחיי קהילת המהגרים אשר שימש ככלי להעברת מסרים ורעיונות בטורקית וכן בגרמנית ועזר לכונן את הזהות הטורקית-גרמנית החדשה שהפכה לחלק משמעותי במהותה של גרמניה כיום.

נקודת ההתייחסות של במאי הסרט, יליד גרמניה ממוצא טורקי, ניכרת בעשייה התיעודית בכך שהוא מצליח להעמיק מעבר למבט האתנוגרפי החיצוני של סיקורי ערוצי הטלוויזיה הגרמניים המהווים חלק מן החומרים הארכיונים, ולספק התבוננות קהילתית פנימית בשילובם של ראיונות עכשוויים עם מהגרים וצאצאיהם.

מעבר לחגיגה התרבותית שמציג "אהבה, כסף, מוות", הוא מעמיק דרך כך שמספר גם סיפור רחב וכואב לעיתים על המאבק לשימור המורשת התרבותית, קשיי הגירה וגעגוע למולדת, וכן על מאבקים פוליטיים, גזענות, אלימות ויחסם של הגרמנים לזרים. // אורי תור

הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ HOT8

דברים אחרונים

כבר במבט חטוף על כרזתו, "דברים אחרונים" מעורר סקרנות ואת עבודותיו של מאסטר הקולנוע הניסיוני סטן בראקאג'. ולמרות שבסופו של דבר סרטה של דברה סטרטמן אינו דומה מאוד לאלו של בראקאג', שניהם פועלים דרך בסיס קונספטואלי קרוב – שניהם מנסים, דרך הקולנוע, לייצר דרך התבוננות ונקודת מבט חדשה על הדימוי הקולנועי והאובייקט המצולם.

בראקאג' ניסה לתאר נקודת מבט בתולית, של עולם קדמון בו האדם אינו עוד ידע לפרש את מה שמסביבו, דרך כך שצבע ידנית את סרטי הצילום – במקום לחשוף אותם לאור. סטרטמן מבקשת לבחון היבט שמצוי מעבר לחוויה האנושית – סלעים, אבנים וקריסטלים. בסרטה, שמורכב כמו פסיפס המורכב מחומרי צילום שונים, היא מבקשת לגרום לנו לחשוב על אותם חומרים שמקיפים אותנו אך אנו לרוב לא מייחסים להם חשיבות כלל, זאת דרך צילומים המתמקדים בטקסטורות האבנים על רקע קריינות של טקסטים מדעיים ומדע-בדיוניים, המהרהרים על מהות קיומם של אותם אבנים, על עברם שקדם לאדם, ועל העתיד שלאחר היכחדות המין האנושי.

דרך ההתמקדות בקריסטלים, מערות תת קרקעיות, ומרחבים חסרי אדם בהם סלעים מהווים חלק מהותי מפני הנוף, הסרט מבקש להדגיש את הנוכחות והחשיבות שלהם מסביבנו. המבט המיקרוסקופי הסלעים והנופים השונים מקנה לסרט חוויה חוץ עולמית שאפשר להגדירה כעוד פרק ברצף של "אודיסאה בחלל", "אל תוך הריק" של גספר נואה, וסצינת בריאת העולם ב"עץ החיים". // דולב אמתי

בצל הים

טקסט עתידי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email