ויוה ורדה!

דוקאביב 2024: המלצות ראשונות

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל דוקאביב יצא לדרך וכבר מקרין את מיטב הקולנוע הדוקומנטרי העכשווי. קיום פסטיבל קולנוע בינלאומי הוא דבר מורכב בימים אלה, גם ברמה ההפקתית וגם במפגש עם הקהל, כשהפסטיבל מתקיים בעיקרו בסינמטק תל אביב, מרחק כמה צעדים ממוקד ההפגנות לשחרור החטופים בדרך בגין. לכן, לצד התכנית הרגילה, יוקרנו במסגרת הפסטיבל סרטים קצרים שנעשו כתגובה מיידית לאירועי השבעה באוקטובר, וכן יתקיימו מספר אירועי תעשייה על יצירה בצל המלחמה. בתוך כך, גם התוכנית הכללית היא הזדמנות להיווכח בכוחו של המבט התיעודי, לחקור את החברה הישראלית, וגם להמשיך לבחון את הסוגיות הנצחיות של הקיום שלנו ואת המתרחש בשאר העולם דרך הסרטים הבינלאומיים. ריכזנו רשימה ראשונה של רשמים על סרטי הפסטיבל שיוקרנו השבוע:

מתחת לשמש כחולה

מתחת לשמש כחולה דניאל מן

בסוף שנות ה־80, שיאה של האינתיפאדה הראשונה, צוות צילום אמריקאי שבראשו סוג של אלוהים – סילבסטר סטאלון – הגיע אל הנגב על מנת לצלם את ״רמבו 3״, מהמופרעים ומלאי הפיצוצים שבסרטי האקשן של התקופה. הנגב המדברי נוכח תמיד בצילומים, אבל לא באופן מוכרז, כי הוא משמש כממלא מקום עבור אפגניסטן. מסגרת זו משמשת כקו הזנקה עבור ״מתחת לשמש כחולה״ סרטו ההיפנוטי ומלא הדחיפות של דניאל מן המוקרן בפסטיבל. 

הסרט בנוי פחות כחקירה ספציפית או כתזה מסודרת, ויותר כשיטוט ברשת של קשרים ומעברים. אנו מתחילים ב״רמבו 3״ ומקפצים ממנו אל נושאים וסגנונות שונים, כל אחד קשור לקודם כמו שרשרת, או כמו סדרה עוקבת של טאבים בדפדפן. אנחנו מתחילים באחורי הקלעים עם סטאלון, אבל בדרך מתעסקים בפעלולים ובמי שמכין אותם (הדבר הכי קרוב לדמות ראשית בסרט הוא בשיר אבו ראבייה, איש פעלולים בדואי שעבד בהפקה), בקשר בין דימויים הוליוודיים של צדק ומלחמה לאופן שאלו עובדים במציאות, ויותר מהכול בנגב, האדמה עלייה הסרט צולם: מי גרים בה ומי מסולקים ממנה, מה המשמעויות הסביבתיות והפוליטיות שלה, איך היא מרגישה. האסוציאטיביות הזאת נותנת לסרט רוחב יריעה, תחושה שהוא חוקר עולם עשיר מכפי שמסך הקולנוע לבדו יכול להכיל, ומאפשרת לו לשחק עם טכניקות שונות; ממשחק מרשים עם צבעים, לקטעי קולאז׳ קינטיים ומלאי אנרגיה ההופכים רגעים מ״רמבו 3״ ליצירה מופשטת.

הסרט לא נצמד לכול אורכו לאופי המשוטט שלו, ובחציו השני הוא מתמקד יותר ויותר בגזל והרס של אדמות בדואיות בנגב בחסות קק״ל, צה״ל והמדינה בכלל. מיקוד זה נותן לו דחיפות פוליטית ואנושית, אך במקביל גורם לו לאבד מהאנרגיה המשחקית שהייתה לו בחציו הראשון. לכל אורכו, למרות שפע הטכניקות יוצאות הדופן, יש בסרט הרגשה מעט בטוחה מדי, החלטותיו ורעיונותיו של הסרט מודגשים ומוסברים, מוקפים בעודף של אמצעים רטוריים ואסתטיים ובעיצוב פסקול אגרסיבי, לא מאפשרים לנו לגמרי להתבלבל או לשהות ולהרגיש בעצמנו. התחושה הבטוחה הזאת מייצרת מעט תסכול, אבל לא מונעת מהסרט להיות חוויה מרשימה ורלוונטית אשר רגעיה החזקים והאפקט המצטבר שלה מחברים בין המקומי להוליוודי, ההיסטוריה להווה והאדמה לאנושיות. // דניאל בלום

ויוה ורדה!

ויוה ורדה!

חובבות וחובבי קולנוע ימצאו ממתק בין סרטי התוכניה של דוקאביב: ״ויוה ורדה!״ הוא סרט קצר (קצת יותר משעה) על אחת מגדולות הבמאיות ויוצרי הקולנוע בכל הזמנים, יקירת אוף סקרין, אנייס ורדה. בשל אורכו ובעיקר בשל הנחישות הכובשת והמדבקת של ורדה, אי אפשר שלא להתמלא ברוח חיים בצפייה בסרט, גם אם מבחינה צורנית הוא נשאר סולידי ויעיל, בדומה לביוגרפיות תיעודיות טלוויזיוניות מהסגנון.

הסרט חושף את דמותה ואישיותה של ורדה מבעד לקטעי ארכיון שנבחרו בקפידה וריאיונות עם ילדיה של ורדה וראשים מדברים נוספים של שותפיה ליצירה וכן של קולנוענים וקולנועניות אחרים. אלה מתארים בחיבה את אנייס תוך התייחסות לצדדים ולתכונות שבדרך כלל לא מספרים (כמו החסכנות/קמצנות שלה), ושמאירים לקהל צעיר רובד נוסף על מי שמיתגה עצמה בערוב ימיה כסבתא חביבה וקלילה. אבל הצדדים הקשים יותר בעבודה עם אנייס מתוארים על ידי כל הדוברים שחלק מאישיותה הכובשת, שהצליחה להשפיע על הקולנוע למרות שהיתה אאוטסיידרית ברוב שלבי היצירה שלה.

גם תיאור הזוגיות של ורדה עם ז׳אק דמי מתוארת בכנות נוגעת ללב, שמזכירה שמדובר בקשר אוהב ומורכב של שני אנשים ולא מיתוס מהאגדות. בנם מתאר בתמצות אך בפתיחות את תקופת הפרידה של הזוג המלכותי של הקולנוע הצרפתי, איך פגש את אביו רק לעתים רחוקות, וגם לחזרתו לאחר שנדבק ב־HIV ויחסו לבי־סקסואליות שלו. אנייס שנחשפת בסרט היא אישה שלא רק פרצה דרך אלא גם נאלצה שוב ושוב למצוא דרך חדשה, או יותר נכון להמציא כזאת, בכל שלב בחייה. יחד עם קטעי סרטים מיצירותיה האהובות, ״ויוה ורדה!״ מצליח לעשות טוב על הלב ומזכיר שאסור להתייאש. // יובל פרנס־מדר

טרואגרו – הנאות קטנות

טרואגרו – הנאות קטנות

הבמאי פרדריק וייזמן יוצר כבר במשך עשורים רבים סרטים המציגים עולמות פנימיים של מוסדות שונים, החל משנת 1967 בסרטו הראשון ״טיטיקט פוליז״ אשר עסק בבית כלא לאסירים הלוקים בנפשם ועד סרטים עכשוויים יותר המתמקדים בין השאר בספרייה העירונית בניו יורק והגלריה הלאומית בלונדון. גם כעת, בגיל 94, הוא ממשיך ביצירתו העשירה.

סרטו החדש, ״טרואגרו – הנאות קטנות״, הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה האחרון ומתמקד במסעדה בעלת שלושה כוכבי המישלן של משפחת השפים הצרפתית טרואגרו. אנו עוברים לאורך הסרט על שלבי העבודה השונים שלהם: מביקור בשוק, בחוות, מפעלי גבינה וכרמי יין מהם מגיעים החומרים למסעדה, תכנון המנות, הבישול והסעודות עצמן.

צופים בעלי היכרות עם וייזמן לא יופתעו מהמחסור בראיונות של ״ראשים מדברים״, הסברים מוקדמים או מוזיקה: הוא מציג את האירועים של שגרת המקום בגובה העיניים, ללא תיווך או דרמטיזציה מלאכותיים או מתבלטים. כך מתאפשרת לנו התבוננות נטורליסטית ביומיום של הסביבה, בלי להסתנוור מהרהב של המוניטין והמישלן, אלא נטו צפייה במקצוענים פועלים בסביבתם הטבעית, לעיתים בלי צורך לדבר אפילו, אך עדיין עם אפשרות לטעות אנושית מדי פעם.

בין השורות של התהליך והשגרה אפשר למצוא גם עיסוק בהקשר המשפחתי: האב אשר ״ירש״ את המקצוע משושלתו ושני הבנים שממשיכים בדרכו ועובדים יחד איתו. אנו יכולים להבין את הדינמיקה והיחסים המשפחתיים מרגעים קטנים בין לבין, ובסוף הסרט הם מקבלים משקל נוסף. העיסוק בנושא בסרט גם מבלי לשבור את הסגנון המתבונן מצליח להוסיף לו רובד מעניין נוסף.

רבים מסרטיו של וייזמן ארוכים מאוד, ובהתאם גם ״טרואגרו – הנאות קטנות״ נמשך 4 שעות. אם 4 שעות של התבוננות נטורליסטית מסוג זה נשמעת מרתיעה לצופים מסוימים, הצפייה כנראה לא תשכנע אותם אחרת. אבל לצופים אשר פתוחים לסגנונו של וייזמן יכולה להיות חוויה מרתקת למדי. // נועה דולברג־אלתר 

sr

sr

סרטה המכשף ומעורר התימהון של לאה הרטלאוב מחזק אצלי מחשבה שעד כה הייתה רק תחושה, נטולת ביסוס היסטורי או מדעי; המחשבה שג׳ירפות, עם יופיין וגובהן, הן לא סתם חיות, אלא מכילות בתוכן הרבה מסודות העולם, יותר מכל חיה אחרת ההולכת על הכדור הזה (אולי מלבד הג׳וקים? לעולם התת ימי יש כמובן מקום נפרד משל עצמו).

יוצרת הסרט sr כנראה מרגישה כמוני, כאשר הסרט סוקר את העולם כולו, גיאוגרפית והיסטורית, על מנת לספר לנו אנקדוטות, אמיתות וסיפורים הקשורים לג׳ירף, כאלה על סחר בבעלי חיים, גני חיות, צייד, ציורי קיר ואמונות קדומות על החיה. סיפורים אלו חוצים מאות שנים ויבשות רבות, ומועברים לצופה בשילוב בין קריינות אנציקלופדית מלאה מקורות ועובדות, שוטים סטטיים ארוכים מהמדינות הרבות שהסרט מספר עליהן, וחומרי ארכיון – סלילי פילם ישנים, אלבומי תמונות, קטלוגים של ספריות ומוזאונים, כולם מוצגים בנוכחות פיזיות ראויה לציון. הסיפורים וההיסטוריות שבסרט אינם תמיד על הג׳ירפה, לפעמים היא רק נמצאת בפינה, כתירוץ להיכנס לנושא מסוים, אבל היא תמיד שם: קמע של הסרט שמחבר הכול, מקור לכל החקר.

אתוודה שעומס המידע, המהירות שבה הוא מגיע וחוסר העניין של הסרט במעורבותי כצופה, גרמו לי לפעמים לאבד ריכוז, והיו רגעים ארוכים שמצאתי את עצמי לא עוקב, לא בטוח על מה מדברים, ומפסיק להקשיב לקריינות ולעקוב אחרי רצף העובדות. במקום לעקוב מצאתי את עצמי שוקע פנימה אל התמונות, הקצב, והתחושה שאינסוף מידע עובר לידי. הרגעים האלה היו מתסכלים, אבל אני חושב שהם חלק מהחוויה של הסרט: לעבור בין מישורים של צפייה, לפעמים להבין, לפעמים פשוט להיות.

יש במכלול הסרט משהו אקדמי, קשה לצליחה, יבש, אבל יש גם משהו מפעים בגודל של הסרט, בכמות הארצות, תקופות ושפות (כולל עברית) שהוא מכיל, והאפקט המצטבר של המסע הזה, למרות רגשותיי המעורבים, נתן לי רגעים מלאי עוצמה, רגעים קטנים של סגנון מפתיע, של הומור כמעט לא מורגש, של מיתולוגיה, או פשוט ההצטברות של הכול – כשלרגע נראה שהכול מתחבר ומתוך הסגפנות התחקירנית של הסרט יוצא משהו שגורם לי להרגיש שכל מה שקלטתי עד כה כן קשור, שאני רואה לרגע אחרת את העולם ואת היצירה. או לפחות רואה את הג׳ירפה. // דניאל בלום

ימי תום

סרטו של צ'ם קאיה פותח צוהר לעושר התרבותי של מהגרי העבודה הטורקים בגרמניה דרך סיפורה של המוזיקה הטורקית-גרמנית שפעלה בקרבם. עבודת הארכיון המעולה בו מקנה לסרט צבעוניות רבה שמכניסה את הצופה לאווירה הייחודית של ההגירה ההמונית שהחלה בשנות ה-60, ולעולמות הלא מוכרים של אייקוני תרבות טורקים שהיו צריכים למצוא את מקומם במדינה החדשה, באמצעות שווקי קסטות ותעשיית חתונות משגשגת.

המוזיקה המלווה את הסרט לכל אורכו מעניקה לו זרימה וקצביות ומופיעה כאלמנט המרכזי בחיי קהילת המהגרים אשר שימש ככלי להעברת מסרים ורעיונות בטורקית וכן בגרמנית ועזר לכונן את הזהות הטורקית-גרמנית החדשה שהפכה לחלק משמעותי במהותה של גרמניה כיום.

נקודת ההתייחסות של במאי הסרט, יליד גרמניה ממוצא טורקי, ניכרת בעשייה התיעודית בכך שהוא מצליח להעמיק מעבר למבט האתנוגרפי החיצוני של סיקורי ערוצי הטלוויזיה הגרמניים המהווים חלק מן החומרים הארכיונים, ולספק התבוננות קהילתית פנימית בשילובם של ראיונות עכשוויים עם מהגרים וצאצאיהם.

מעבר לחגיגה התרבותית שמציג "אהבה, כסף, מוות", הוא מעמיק דרך כך שמספר גם סיפור רחב וכואב לעיתים על המאבק לשימור המורשת התרבותית, קשיי הגירה וגעגוע למולדת, וכן על מאבקים פוליטיים, גזענות, אלימות ויחסם של הגרמנים לזרים. // אורי תור

הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ HOT8

דברים אחרונים

כבר במבט חטוף על כרזתו, "דברים אחרונים" מעורר סקרנות ואת עבודותיו של מאסטר הקולנוע הניסיוני סטן בראקאג'. ולמרות שבסופו של דבר סרטה של דברה סטרטמן אינו דומה מאוד לאלו של בראקאג', שניהם פועלים דרך בסיס קונספטואלי קרוב – שניהם מנסים, דרך הקולנוע, לייצר דרך התבוננות ונקודת מבט חדשה על הדימוי הקולנועי והאובייקט המצולם.

בראקאג' ניסה לתאר נקודת מבט בתולית, של עולם קדמון בו האדם אינו עוד ידע לפרש את מה שמסביבו, דרך כך שצבע ידנית את סרטי הצילום – במקום לחשוף אותם לאור. סטרטמן מבקשת לבחון היבט שמצוי מעבר לחוויה האנושית – סלעים, אבנים וקריסטלים. בסרטה, שמורכב כמו פסיפס המורכב מחומרי צילום שונים, היא מבקשת לגרום לנו לחשוב על אותם חומרים שמקיפים אותנו אך אנו לרוב לא מייחסים להם חשיבות כלל, זאת דרך צילומים המתמקדים בטקסטורות האבנים על רקע קריינות של טקסטים מדעיים ומדע-בדיוניים, המהרהרים על מהות קיומם של אותם אבנים, על עברם שקדם לאדם, ועל העתיד שלאחר היכחדות המין האנושי.

דרך ההתמקדות בקריסטלים, מערות תת קרקעיות, ומרחבים חסרי אדם בהם סלעים מהווים חלק מהותי מפני הנוף, הסרט מבקש להדגיש את הנוכחות והחשיבות שלהם מסביבנו. המבט המיקרוסקופי הסלעים והנופים השונים מקנה לסרט חוויה חוץ עולמית שאפשר להגדירה כעוד פרק ברצף של "אודיסאה בחלל", "אל תוך הריק" של גספר נואה, וסצינת בריאת העולם ב"עץ החיים". // דולב אמתי

בצל הים

טקסט עתידי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email