אהבה וולקנית, מוזיקה טורקית ועוד המלצות לדוקאביב 2022

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

החל מהיום, ובמשך שבוע וקצת, נערכת מהדורת 2022 של פסטיבל "דוקאביב" בסינמטק תל אביב. כבכל שנה, הוא מציע תוכנייה המורכבת ממגוון אקלקטי של סרטים דוקומנטריים מכל העולם – סרטים בולטים שבודאי יהדהדו בשיח הקולנועי לאורך השנים הקרובות, ולצידם גם סרטים קטנים יותר וטובים לא פחות – שהפסטיבל הוא כנראה ההזדמנות היחידה לראותם. אז בחרנו להמליץ לכם על כמה מהם, שאהבנו במיוחד.

גיאוגרפיות של בדידות

סרטה של ז׳קלין מילס עוקב אחר אישה בשם זואי לוקאס, מדענית-אמנית יוצאת דופן המתגוררת כבר עשרות שנים לבדה באי קטן ומבודד בקנדה. לוקאס עוסקת כבר שנים במחקר ותיעוד של החי והצומח באי – ובהתאם לכך, ההתבוננות ביונקים, בעופות, בדגים, בחרקים, בזוחלים ובצמחים שגדלים באזור מהווה מרכיב משמעותי ומרכזי בסרט. כדי להתאים לאורח חייה של לוקאס ולהקביל את היצירה לקצב הייחודי של קיום בבדידות מוחלטת באי, מביימת הבמאית את הסרט בקצב איטי מאוד, בשקט ובעדינות מהפנטת. בהמשך לכך, בהחלטה שהיא ככל הנראה אמנותית בלבד – ולא טכנית – מצולם הסרט בפילם מגורען ויפהפה, שרק מוסיף רובד רפלקסיבי מעניין ומנכיח את היוצרת המצלמת לכל אורכו (כמו גם משווה אותה, במובנים רבים, לדמות שהיא מתעדת). 

כפי שכבר אפשר להבין, "גאוגרפיות של בדידות" הוא סרט תובעני, אשר לא מתאים לכל אחד – ומי שיחפש בו מידע מעניין על חייה של הדמות הראשית, או על הנסיבות שהובילו אותה לאורח החיים השונה הזה – כמעט ולא יקבל אותם. במקומם, יזכה הצופה להיחשף לעדר של סוסי פרא, לראות אותם נולדים ומתים ולחטט בגללים שלהם (בסצנה אחת, ולא יחידה בסרט, שמזכירה מאוד את סרטו המופתי של ורנר הרצוג, ״גריזלי מן״), ולהתבונן מקרוב במסעו המפרך של חילזון ולהתוודע לכמויות הזבל העצומות שנסחפות אל האי מהים – אשר אותן הופכת לוקאס הן ליצירות אמנות והן לממצאים במחקר מדעי מתמשך שהיא עורכת. בשלב מסוים אפילו מגיח אורח מפתיע – ז׳אק קוסטו הגדול – בסצנה שכוללת מפגש אנושי מרענן, משונה ויחיד במינו בסרט. 

בסופו של דבר, גם אם ההתבוננות האיטית והמדיטטיבית של הסרט היא כובשת, בעיניי, אין ספק שבסיומו ניכרת גם תחושת אכזבה מסוימת, שנובעת בעיקר מהתחושה שלא נודע לצופה מספיק על הדמות הייחודית שבמרכזו – או על הקשר שנרקם בינה ובין היוצרת. // גדי רימר

אטלנטיס

"אטלנטיס", של יורי אנקרני, עוקב אחרי הצעירים המקומיים בעיר ונציה כשהם חוגגים, משתזפים אבל בעיקר נוהגים ומתחרים בסירות המירוץ שלהם. הסרט מתמקד בדניאל, צעיר מהאיזור שרוצה להפוך את הסירה שלו למהירה ביותר. בין יחסים מיניים עם בנות זוג (לא ראיתי כל כך הרבה גופים עירומים מאז סרט של לארי קלארק) לבין שיוטים ארוכים על הסירה, הסרט מנסה לתפוס את תחושות חוסר הכיוון של דניאל.

נתחיל מכך שהצילום, שעובר בין שפה קולנועית דוקומנטרית לסגנון בימוי עלילתי ומוקפד, הוא אחד המרשימים שראיתי השנה, דוקו או עלילתי. הצילום המוקפד, לצד הפסקול מאת לורנזו סני, מובילים לטשטוש הגבולות בין דוקומנטרי ועלילתי. אך כל ניסיון לקבוע כך או אחרת הוא חסר תכלית, מאחר והאסתטיקה משקפת בעיקר את החוויה החושית של חבורת הצעירים במרחב ובזמן ופחות בהתרחשות עצמה.

הבחירה להתמקד בחוויה ולא בנרטיב מתגמלת את הצופה אך בשלב מסויים חלק מהדימויים מתחילים לחזור על עצמם וכן מאבדים מכוחם. למרות חיבתי לקולנוע מינימליסטי, אני סבור שקיצור הסרט במעט היה ממקד ומעצים את החוויה.

בכל זאת, אני ממליץ על "אטלנטיס" בלב שלם. שווה לצפות בו בעיקר על מסך גדול ובאולם חשוך. ולו רק בגלל סצנת הסיום, שמציגה את אחד השוטים המדהימים שראיתי בקולנוע לאחרונה. // דולב אמתי

בית עשוי קוצים

״בית עשוי קוצים״, שהוקרן השנה בפסטיבל סאנדנס וצולם באוקראינה עוד לפני המלחמה המשתוללת שם בימים אלו, מספר על בית מחסה זמני לילדים בעיר ליסיצ׳נסק שבמזרח המדינה ומתמקד בסיפורים האישיים של חוסיו. באיזור הזה, כל משפחה עשירית מתפרקת תחת העוני, ההתמכרות לאלכוהול והדי המלחמה המתמשכת. בית המחסה הוא רק תחנה זמנית בדרך שבסופה בית המשפט מכריע אם ההורים כשירים לגדל את בנם.

הילדים שננטשו חוו אכזבות רבות, רבות מדי, והתבגרותם המואצת והכאובה נפרשת בפני הצופה כדיוקן של מעגליות. הבמאי סימון לרנג וילמונט עובר בין תיעוד עדין של רגעי היומיום הקטנים, לבין הבנייה נטריבית דרך אמצעים דוקומנטריים קצת יותר מוכרים ומובלטים, כמו שימוש בקריינות ומוזיקה דומיננטית, אשר לא בהכרח תורמות לסרט. דווקא כשהבמאי בוחר להציג את המשחקים והדינמיקה בין הילדים שמתחברים זה לצד זה, בגובה העיניים, בלי הישענות על תחבולות שגרתיות, הוא מצליח לדייק יותר, ולחשוף אנושיות נוגעת ללב.

לנוכח המצב הנוכחי באוקראינה, הצפייה ב"בית עשוי קוצים" נטענת בשכבה נוספת של דאגה לעתידם וגורלם של הילדים בבית המחסה, כל אחד מהם הוא סיפור קטן במארג רחב יותר של קושי וכאב בחברה האוקראינית. // נועה דולברג

באדיבות קולנוע לב

אהבה, כסף, מוות: מוזיקה טורקית בגרמניה

סרטו של צ'ם קאיה פותח צוהר לעושר התרבותי של מהגרי העבודה הטורקים בגרמניה דרך סיפורה של המוזיקה הטורקית-גרמנית שפעלה בקרבם. עבודת הארכיון המעולה בו מקנה לסרט צבעוניות רבה שמכניסה את הצופה לאווירה הייחודית של ההגירה ההמונית שהחלה בשנות ה-60, ולעולמות הלא מוכרים של אייקוני תרבות טורקים שהיו צריכים למצוא את מקומם במדינה החדשה, באמצעות שווקי קסטות ותעשיית חתונות משגשגת.

המוזיקה המלווה את הסרט לכל אורכו מעניקה לו זרימה וקצביות ומופיעה כאלמנט המרכזי בחיי קהילת המהגרים אשר שימש ככלי להעברת מסרים ורעיונות בטורקית וכן בגרמנית ועזר לכונן את הזהות הטורקית-גרמנית החדשה שהפכה לחלק משמעותי במהותה של גרמניה כיום.

נקודת ההתייחסות של במאי הסרט, יליד גרמניה ממוצא טורקי, ניכרת בעשייה התיעודית בכך שהוא מצליח להעמיק מעבר למבט האתנוגרפי החיצוני של סיקורי ערוצי הטלוויזיה הגרמניים המהווים חלק מן החומרים הארכיונים, ולספק התבוננות קהילתית פנימית בשילובם של ראיונות עכשוויים עם מהגרים וצאצאיהם.

מעבר לחגיגה התרבותית שמציג "אהבה, כסף, מוות", הוא מעמיק דרך כך שמספר גם סיפור רחב וכואב לעיתים על המאבק לשימור המורשת התרבותית, קשיי הגירה וגעגוע למולדת, וכן על מאבקים פוליטיים, גזענות, אלימות ויחסם של הגרמנים לזרים. // אורי תור

הסרט ישודר בהמשך השנה ב-YES דוקו

אש האהבה

אחד הסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל, "אש האהבה", מגיע לדוקאביב לאחר שהוקרן בסאנדנס. הוא עוקב אחר זוג חוקרים צרפתיים אשר טיפסו על הרי געש מתפרצים ותיעדו בצילומים נדירים ועוצרי נשימה את נהרות הלבה וענני האפר האדירים. קשה לתאר במילים את העוצמה הויזואלית של הסרט הזה, שביימה שרה דוסה, ושמכיל חומרים רבים שטרם נחשפו לקהל הרחב.

הזוג הצרפתי כבר הופיע בקולנוע בעבר, בין היתר בסרטו (המעולה) של ורנר הרצוג "אל תוך השאול", בו מתוודה הבמאי על הערכתו לאומץ הלב שלהם – ולתשוקה שלהם. הרצוג וסרטו "גריזלי מן" הוזכרו גם במילים שכתבתי על הסרט "גאוגרפיות של בדידות", ולא בכדי: סרטו התיעודי שעקב אחר אדם בעל שאיפת מוות היוצא אל המרחבים הנידחים כדי לחיות בקרבת דובי גריזלי פראיים ומסכן בכך את חייו – מזכיר מאוד את האופן שבו המוות מרחף גם מעל סרטה של דוסה כבר למן ההתחלה.

היכולת של הסרט לטעון את כובד משקלו של הפן הטרגי בסיפור, לצד שמירתו על רוח קלילה יותר של הומור ואירוניה (כבר מסצנת כתוביות הפתיחה) – היא המעלה המרכזית שלו. הדמויות הבלתי נשכחות והקריינות היפה (בקולה של מירנדה ג׳ולי) על רקע הצילומים עוצרי הנשימה שמרכיבים אותו – הופכים את "אש האהבה" לאחד הסרטים התיעודיים המרגשים שראיתי בזמן האחרון. // גדי רימר

באדיבות נשיונל ג'יאוגרפיק

שירים לדרלה

אולם ריק, פסנתר וגיטרה, במה, מקרן. שניים מגדולי המוזיקאים בכל הזמנים יושבים ומספידים את המנטור הגדול שלהם, אנדי וורהול. בסרט, שאורכו שעה בסך הכל, שני הענקים מנגנים את כל "Songs for Drella", אלבום פרידה אוהב, מעריץ אך כואב, בו הם סוגרים חשבון עם מי שניהל את להקת הוולווט אנדרגראונד, עיצב את אלבום הבננה שלה, ואיפשר לה להמציא מחדש את המוזיקה, פחות או יותר.

הסרט הוא קר וקשוח כמו האלבום – קייל וריד לא מדברים, ומלבד הקרנת יצירות של אנדי וורהול, גם העריכה והצילום מינימליסטיים. אבל משהו בקוּליות הזו מפזר חום. ערימות כשרון, סמים, שגעון וריבים חיברו והפרידו לאורך השנים בין וורהול, קייל וריד. שלוש שנים אחרי מותו של וורהול, איתו לו ריד סירב לדבר במשך שנים, וכעשרים שנים אחרי שקייל וריד נשבעו לא לעבוד לעולם ביחד, השניים הקליטו את האלבום העצוב והמהורהר הזה, שהסרט ליווה אותו.

במשך עשרות שנים "שירים לדרלה" נחשב לחצי אבוד, ונותרו ממנו רק העתקים באיכות גרועה. הסרט המיוחד הזה – מופע מנוכר של שירים חמים מול אולם ריק – שנמצא לא מזמן בעליית גג, רק מעצים את המיתולוגיה שאופפת את שלושת האמנים הגדולים האלה. // גולי דולב השילוני

בצל הים

טקסט עתידי

פסטיבל דוקאביב החל היום וימשך עד יום חמישי, ה-5 ביוני, בסינמטק תל אביב

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email