דוקאביב 2023: סרטים על אמנות והחיים בישראל

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email

פסטיבל דוקאביב בדיוק עבר את קו מחצית הדרך. אז אחרי שכבר בישרנו לכם בשבוע שעבר על כמה מהסרטים השווים שמוקרנים בפסטיבל, זה זמן מצוין להוסיף ולהמליץ על עוד כמה סרטים שעוד יהיה ניתן לתפוס בהקרנות חוזרות עד סוף השבוע הקרוב. הפעם, בחרנו להתמקד בשני נושאים כמעט הפוכים, שמהווים שניים מאבני היסוד של הקולנוע הדוקומנטרי: מצד אחד, התעמתות עם המציאות האקטואלית שבה אנו חיים כאן ועכשיו, ומצד שני, מבט ודיון רפלקסיבי על מהות האמנות ועל הקולנוע עצמו. למרות החלוקה הקטגורית, וכביכול דיכוטומית הזו, הסרטים עליהם בחרנו לכתוב ברשימה משקפים תמהיל בין השניים, במינונים שונים – וזה כנראה מה שהופך אותם לכל כך מרתקים. צפייה מהנה!

ציפורה ורחל לא מתות

צפייה בסרטה הדוקומנטרי הראשון "ציפורה ורחל לא מתות" של הבמאית הדר מורג, מוכיח כמה היא אחת מיוצרות הקולנוע הייחודיות שפועלות כאן. מי שעקב אחרי סרטיה הקודמים, כבר ידע לצפות לסרט קשה אך מתגמל, החושף דמויות ואירועים שלרוב אינם נראים על מסך הקולנוע. "ציפורה ורחל לא מתות" עוקב אחרי שתי האחיות ששמן מופיע בכותרת הסרט, המתמודדות עם מחלות נפש ברמות תפקוד שונות. מורג פגשה לראשונה את רחל (שמאז שינתה את שמה לתהל) כאשר ליהקה אותה לדמות האם בסרטה הקצר "שתיקה", ומאז התוודעה לחייה האישיים והמשפחתיים. כפי שהסבירה בריאיון שפרסמנו באתר, לאחר צילומי הסרט הקצר ביקשה תהל מהדר לבוא איתה לפגוש את אמה, אותה לא ראתה מזה 40 שנה, וגם לבקר את אחותה, ציפורה, בבית החולים אברבנאל.

כך, במשך 16 שנה, תיעדו גם מורג וגם תהל את הקשר המורכב בין ציפי לבין תהל. הסרט עובר בין זמנים וללא מבנה נרטיבי מתוסרט, ומבקש מהצופה לשים לב לשינויים במצבה של ציפי בין הרגעים החולפים כדי למקם את עצמו בנקודת הזמן של הסרט. דרך צילומים יותר מקצועיים של מורג, וצילומים בטלפון הישן של תהל (אחד מהסרטים הבודדים בהם התקדמות בזמן מלווה דווקא בירידה באיכות הצילום), הסרט מכניס את הצופה לתוך המרחבים האינטימיים והקשים בהן חיו שתי האחיות. אך דווקא בזכות התחושה שמקנה הצילום הביתי של תהל, האופן בו היא מחזיקה את הטלפון לעתים לא כמקובל בקולנוע (ועם האיכות הירודה של מצלמות הסטמארטפונים הראשונים) הסרט מצליח לקרב בין הצופה לבין מושא התיעוד שלו. 

כאמור, סרטה של מורג אינו קל לצפייה מעצם מבטו הישיר אל המציאות הקשה של מתמודדי הנפש. מעטים הסרטים שבוחרים להציג באופן כה חשוף את ההתמודדות הזו – המושג סנטימנטלי לא נמצא בלקסיקון של מורג – אך זה הוא המבט הישיר, הממושך והאמפתי שהופך את הסרט למסמך מרתק על יחסי האהבה-שנאה שליוו את ציפי ותהל. זה סרט שתובע מהצופה מעורבות וקשב, אך בסופו מציע חוויה שכמעט ולא נדרשת או נראית בקולנוע בימינו. // דולב אמתי

יומן תצפית

אל סרטו הרגיש, הייחודי והיפהפה של איתי מרום הגעתי מלכתחילה עם ציפיות גבוהות: כמי שהיה גם הוא חובב ציפורים בילדותו ונעוריו, "יומן תצפית", אשר מתחקה אחר יומני הצפרות של נער מקיבוץ כנרת, הרגיש לי כמו סרט שאוכל להתחבר אליו רגשית בקלות. אולם, הסרט עלה על הציפיות שלי, כשהצליח כבר מן הפתיחה להפוך ליצירה מרגשת במיוחד, אקזיסטנציאליסטית ממש, על יחסי האדם והטבע, על התבגרות ועל חיפוש משמעות. אם בסרטו התיעודי הקודם, "תהודה", עסק מרום בשמיעה ובצליל – בסרטו הנוכחי הוא עוסק במבט. ככזה, "יומן תצפית" מייצר הקבלה מקורית ומורכבת בין התיעוד והמבט הקולנועי לבין יומני התצפית שבמרכזו.

זוהי למעשה הקבלה רפלקסיבית בין התיעוד והרישום של הנער עמית גפן מקיבוץ לכנרת בתחילת שנות האלפיים – לזה של במאי הסרט (שלא הכיר אותו מעולם) בהווה.
דרך צילום נופים ומרחבים ישראלים ריקים ועזובים, אשר בהם נהג גפן לצפות בציפורים ולתעד את המפגשים עמן במחברותיו, ודרך מפגש עם בני משפחה וחברים אשר זוכרים את אותו נער ייחודי – משרטט מרום דיוקן קולנועי יפהפה של דמות אשר אינה נוכחת בו בשום שלב, ושם דגש על הרגישות יוצאת הדופן שבאה לידיי ביטוי בטקסטים ובציורים שהותיר אחריו. זהו סרט שכולו עדינות ויופי – מתנה קולנועית מרגשת. // גדי רימר

הרף התחתון ביותר

סרט הביכורים של נור פיבק הוא יצירה מונומנטלית שמתיישבת על הנשמה בלי לעזוב, ושכל מרכיב בה עשוי בצורה וירטואוזית. ב"הרף התחתון ביותר" נור בוחרת להתעמת עם ההליך המשטרתי והמשפטי שעברה מהרגע בו בחרה להגיש תלונה על התעללות מינית שעברה בילדותה. לשם כך, היא מפצלת את עצמה, באומץ עצום ובכישרון אין-סופי, לשלוש ישויות קולנועיות: נור הבמאית, נור השחקנית ונור מן חומרי הארכיון האמיתיים.

למעט קטעים מצילומי ארכיון מהילדות, הקלטות מן ההליך המשפטי ודפים מהיומן – ברוב הסרט המצלמה לא עוזבת את הדמויות, שהן בעצם שחקנים שמקריאים את הפרוטוקול של המשפט. כשחושבים על קולנוע של מסך גדול מדמיינים נופים בוערים בלונג-שוט, אבל דווקא כאן, בפריים הסוגר על הדמויות, פתאום המסך נשרף באמת והבעת פנים קטנה עלולה להרעיד את האולם כולו.

כבר עבר חצי פסטיבל, והספקתי לצפות בו בסרטים מטלטלים ומרסקים, שנעשו על ידי יוצרים מנוסים וגם כאלו שלא – ומכולם, זה הסרט שהרשים אותי ביותר. קטן ומינימליסטי, אבל באותו הזמן נושא עימו בשורה של יוצרת מקומית המצליחה לשלוט במדיום בצורה מעוררת השתאות כבר ביצירתה הראשונה. // טל אלקים

אפולוניה אפולוניה

אפולוניה – צעירה פריזאית, ציירת, בוהמיינית, בת פליטים, סטודנטית בבית ספר נחשב לאמנויות, פעילה פוליטית, אשת תיאטרון. היא הגיחה לעולם כמושא למבט המצלמה בסרטוני וידאו ביתיים שהוריה צילמו בלידה, ואפילו שמה משווה לה רושם של דמות מיתית המהלכת בינינו. משהו – אולי החספוס בה – הזכיר לי את הגיבורה ב"עוברת אורח" של אנייס ורדה, וכמוה, גם אפולוניה – שנודדת במספר תחנות בעולם בניסיונות לבסס אחיזה בעולם האמנות, ומנסה להשתחרר מהמבט הכולא אותה כאידיאל וכסובייקט.

דרכה של אפולוניה מתועדת בסרט לאורך כמעט עשור, והיא כואבת ומלאת אכזבות וייסורים. אפולוניה, חברתה אוקסנה וגם יוצרת הסרט לאה גלוב, שלאט לאט חושפת את מקומה במארג החברות האינטימי שנוצר בין השלוש, מתבגרות בניסיון לעמוד על שלהן מול הציפיות מהן והתכתיבים מן החוץ – כמו למשל פטרוני אמנות שמנצלים ומהתלים באפולוניה בתחילת דרכה. אך אולי החוזקה הגדולה של הסרט, היא האינטימיות בין שלושת הנשים, המאפשרת להציג את הדרך הזו, המלאה כאב וספקות עצמיים, בפגיעות אמיתית.

התיעוד לאורך זמן, כמו הדיוקנאות של אפולוניה, מציג את התמורות העוברות בה והמשא-ומתן אותו היא עורכת עם סביבתה בזמן שהיא ממשיכה לגבש את זהותה כאומנית וכבת אדם. זה משתקף גם בקשר בין אוקסנה ולאה, שמנקודת מוצא דומה מהן צועדת בדרך אחרת בחלוף השנים. מעבר לכך ש"אפולוניה אפולוניה" הוא דיוקן קולנועי אישי יפהפה, הוא מציע גם פתח לדיון רלוונטי וחשוב על יחסי הכוח המגדריים בסצנות אמנותיות וגם הרהור רפלקסיבי על אמנות וקולנוע בזמן. // אוהד עמיחי

ורמיר מקרוב

הסרט "ורמיר מקרוב" מתלווה לבנייה של תערוכה גדולה באמסטרדם המציגה את יצירותיו של הצייר ההולנדי יאן ורמיר שפעל במאה ה-17. המעקב אחר תהליכי האוצרות של התערוכה המרכזת את ציוריו מגלריות ואוספים שונים ברחבי העולם מלווה בפרשנות של היסטוריונים ואוצרים, ומכניסה את הצופה למעמקי עולם האמנות בשילוב של ניתוחים מפורטים כמה מציוריו באופן שמראה את התפתחות סגנונו כאמן ומסביר מה מייחד את ציוריו הטובים ומה לא עובד באחרים. בנוסף הסרט גם מציג מקרוב את תהליכי הרסטורציה החדשניים שנעשים לציוריו ואת ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות לגלות פרטים חדשים על ציורים שבמשך מאות שנים לא היו ידועים, למשל על הגוונים הנכונים שברקע של הציור "נערה עם עגיל פנינה" ועוד שאר ממצאים המקלפים לשכבות כמה מציוריו הידועים ביותר.

מעבר לכך שהוא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, מעלותיו האמנותיות של הסרט בולטות באופן בו הוא מעביר את ההילה שיש לורמיר, בייחוד באמצעות התגובות של אוצרים ואספנים לציוריו ותחושות ההתפעמות שלהם מולם. זהו סרט ממוקד ועשוי היטב שמצליח להעביר באמצעות אמן אחד רעיונות שונים אודות יצירות אמנות: על אותנטיות – סביב דרמה קטנה שמתחוללת כאשר המקוריות של אחת היצירות מוטלת בספק, ההשפעה של ההתפתחויות הטכנולוגיות על עולם האמנות, על המיתוס של האמן ועל תהליכי המסחור סביב יצירותיו. אל מול המלחמה בחוץ, השהייה במשך שעה וחצי במוזיאונים בהולנד
האפרורית בחברת אוצרים, רסטורטורים ואספני אמנות היוותה אסקפיזם מושלם. // אורי תור

ימי תום

סרטו של צ'ם קאיה פותח צוהר לעושר התרבותי של מהגרי העבודה הטורקים בגרמניה דרך סיפורה של המוזיקה הטורקית-גרמנית שפעלה בקרבם. עבודת הארכיון המעולה בו מקנה לסרט צבעוניות רבה שמכניסה את הצופה לאווירה הייחודית של ההגירה ההמונית שהחלה בשנות ה-60, ולעולמות הלא מוכרים של אייקוני תרבות טורקים שהיו צריכים למצוא את מקומם במדינה החדשה, באמצעות שווקי קסטות ותעשיית חתונות משגשגת.

המוזיקה המלווה את הסרט לכל אורכו מעניקה לו זרימה וקצביות ומופיעה כאלמנט המרכזי בחיי קהילת המהגרים אשר שימש ככלי להעברת מסרים ורעיונות בטורקית וכן בגרמנית ועזר לכונן את הזהות הטורקית-גרמנית החדשה שהפכה לחלק משמעותי במהותה של גרמניה כיום.

נקודת ההתייחסות של במאי הסרט, יליד גרמניה ממוצא טורקי, ניכרת בעשייה התיעודית בכך שהוא מצליח להעמיק מעבר למבט האתנוגרפי החיצוני של סיקורי ערוצי הטלוויזיה הגרמניים המהווים חלק מן החומרים הארכיונים, ולספק התבוננות קהילתית פנימית בשילובם של ראיונות עכשוויים עם מהגרים וצאצאיהם.

מעבר לחגיגה התרבותית שמציג "אהבה, כסף, מוות", הוא מעמיק דרך כך שמספר גם סיפור רחב וכואב לעיתים על המאבק לשימור המורשת התרבותית, קשיי הגירה וגעגוע למולדת, וכן על מאבקים פוליטיים, גזענות, אלימות ויחסם של הגרמנים לזרים. // אורי תור

הסרט ישודר בהמשך השנה בערוץ HOT8

דברים אחרונים

כבר במבט חטוף על כרזתו, "דברים אחרונים" מעורר סקרנות ואת עבודותיו של מאסטר הקולנוע הניסיוני סטן בראקאג'. ולמרות שבסופו של דבר סרטה של דברה סטרטמן אינו דומה מאוד לאלו של בראקאג', שניהם פועלים דרך בסיס קונספטואלי קרוב – שניהם מנסים, דרך הקולנוע, לייצר דרך התבוננות ונקודת מבט חדשה על הדימוי הקולנועי והאובייקט המצולם.

בראקאג' ניסה לתאר נקודת מבט בתולית, של עולם קדמון בו האדם אינו עוד ידע לפרש את מה שמסביבו, דרך כך שצבע ידנית את סרטי הצילום – במקום לחשוף אותם לאור. סטרטמן מבקשת לבחון היבט שמצוי מעבר לחוויה האנושית – סלעים, אבנים וקריסטלים. בסרטה, שמורכב כמו פסיפס המורכב מחומרי צילום שונים, היא מבקשת לגרום לנו לחשוב על אותם חומרים שמקיפים אותנו אך אנו לרוב לא מייחסים להם חשיבות כלל, זאת דרך צילומים המתמקדים בטקסטורות האבנים על רקע קריינות של טקסטים מדעיים ומדע-בדיוניים, המהרהרים על מהות קיומם של אותם אבנים, על עברם שקדם לאדם, ועל העתיד שלאחר היכחדות המין האנושי.

דרך ההתמקדות בקריסטלים, מערות תת קרקעיות, ומרחבים חסרי אדם בהם סלעים מהווים חלק מהותי מפני הנוף, הסרט מבקש להדגיש את הנוכחות והחשיבות שלהם מסביבנו. המבט המיקרוסקופי הסלעים והנופים השונים מקנה לסרט חוויה חוץ עולמית שאפשר להגדירה כעוד פרק ברצף של "אודיסאה בחלל", "אל תוך הריק" של גספר נואה, וסצינת בריאת העולם ב"עץ החיים". // דולב אמתי

נורית אביב: אישה עם מצלמה

סרטה של זהר ברנט עוקב אחר נורית אביב, הקולנוענית (ככה מבקשת אביב להגדיר את עצמה בסרט) הישראלית שהיתה צלמת הקולנוע הראשונה באירופה. אביב הנה דמות חשובה מאין כמוה בתולדות הקולנוע הישראלי, ולמעשה גם בתולדות הקולנוע האירופי, כשלאורך השנים עבדה עם כמה מהשמות הגדולים ביותר בצרפת – ביניהם הבמאית אנייס ורדה (אשר מופיעה בסרט מספר פעמים). בנוסף, היא גם ביימה בעצמה כ-15 סרטים אשר זכו להכרה ולפרסים בארץ ובעולם.

דמותה של אביב המשתקפת מהסרט הנה דמות של אמנית מורכבת וחסרת פשרות, אשר הקדישה את כל חייה לאמנות וליצירה (ולא מתחרטת, למשל, שלא הקימה משפחה). בזכות רגישותה של הבמאית, ברנט, מצליח הסרט לחשוף בהדרגה רבדים מאישיותה של אביב, ולצייר חלקים נרחבים מתפיסת עולמה האמנותית הייחודית. היכרות עם סרטיה התיעודיים (ועם חלק מהסרטים שצילמה) תסייע לצופים להנות ולשקוע אל הסרט, אולם היא בהחלט אינה הכרחית – וגם מי שיגלה את דמותה של אביב לראשונה באמצעות סרטה של ברנט יכול בהחלט להרגיש מסופק בסיומו. בתקופה שבה מקומן של יוצרות וצלמות קולנוע עדיין לא ניצב כשווה בשווה בתעשייה הגברית והמיושנת שלנו, "נורית אביב – אישה עם מצלמה" הוא סרט שמצליח בו זמנית להיות גם חשוב ורלוונטי, וגם מהנה ומעניין. // גדי רימר

בצל הים

טקסט עתידי

שתפו את המאמר

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on email